• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

מאת ארנסט המינגוויי

הביקורת של DR.Nofar Sarori

תמונה של DR.Nofar Sarori
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

מאת ארנסט המינגוויי

הביקורת של DR.Nofar Sarori

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של DR.Nofar Sarori
הוצאה לאור:פן | ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2001
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
קורא כרוני
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

את האמת אני הגעתי לספר של ארנסט המינגווי בגלל הנינה שלו הדוגמנית ההורסת דרי
ולא כל כך הבנתי מה עושים ממנו סיפור עד שישבתי וקראתי את "הזקן והים",בתחילת הסיפור לא מצאתי כל עניין
הפתיחה מאוד משעמת לדעתי,הוא לא חידש לי כל כך מספרים אחרים אבל ככל שהמשכתי הלאה נשאבתי לרגשות שיצאו ממנו,זה היה מוזר הרגשתי את היסוריים והעצב כאילו הייתי חלק מהעלילה...לא הוסיף עוד דבר ממש ממולץ לקריאה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
מ
מנולין
תמונה של Mira
Mira
2קוראים|גיל ממוצע59|50%נשים

על המבקרת

תמונה של DR.Nofar Sarori

DR.Nofar Sarori

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
107 ביקורות•440 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלה - רומנים•ספרות מקורית
תמונה של DR.Nofar Sarori
DR.Nofar Sarori
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות107
לייקים שקיבלה440
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת49ספרות קלה - רומנים20ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של DR.Nofar Sarori

כל הדרכים מובילות לרומא

כל הדרכים מובילות לרומא

שרה אדמס

יש משהו מעט משעשע בלקרוא את "כל הדרכים מובילות לרומא" בזמן שאת נמצאת ברומא לצורכי עבודה — במיוחד כשהספר בכלל לא מתרחש ברומא שבאיטליה, אלא בעיירה קטנה בשם רומא שבקנטקי.

ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו בין רחובות רומא האמיתית, היה קל מאוד לשכוח את הפרט הקטן הזה.

העלילה בקצרה:

אמיליה רוז היא כוכבת פופ מצליחה שמרגישה שהחיים שלה כבר לא באמת שייכים לה. כשהלחץ, הפרסום והציפיות הופכים ליותר מדי, היא מחליטה לברוח ומוצאת את עצמה בעיירה קטנה בשם רומא. שם היא פוגשת גבר מקומי כריזמטי, ויחד עם מפגש של עולמות שונים לחלוטין, מתחיל גם סיפור אהבה שמאלץ אותה לבחון מחדש את הבחירות שלה ואת העתיד שהיא רוצה לעצמה.

מדובר בקומדיה רומנטית קלילה, חמה ומהנה מאוד. העלילה זורמת, הדמויות מעוררות חיבה, והקסם הגדול של הספר לא מגיע מנופים עוצרי נשימה או דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא מהפשטות. יש בו אווירה נעימה של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מהסוג שגורם לקורא לרצות לעבור לשם לפחות לכמה ימים.

האם העלילה צפויה? בהחלט. אבל זה חלק מהקסם שלה. לפעמים כל מה שצריך הוא ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – ומצליח לעשות את זה היטב.

שרה אדמס בונה מערכת יחסים מתוקה ומשעשעת בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים לחלוטין. הדיאלוגים קלילים, הכימיה עובדת, והספר מצליח לשלב רומנטיקה עם לא מעט רגעים מצחיקים.

כמי שקראה את הספר בזמן שהייתה ברומא האמיתית, נהניתי במיוחד מהאירוניה שבסיטואציה. בזמן שאמיליה טיילה ברומא שבקנטקי, אני ישבתי בבתי קפה מול כיכרות בנות אלפי שנים. היא קיבלה גיבור רומנטי מעיירה אמריקאית קטנה, ואני קיבלתי בעיקר תיירים, אופנועי וספה והמון אספרסו.

בשורה התחתונה:

זה לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יעשה אותם נעימים יותר לכמה שעות. רומן מתוק, מצחיק ומנחם, עם גיבורים שקל לאהוב ואווירה חמימה שקשה לעזוב.

ולמרות שהספר לא באמת מוביל לרומא שבאיטליה, הוא בהחלט גרם לי לחייך בזמן שישבתי בה. לפעמים זה כל מה שספר טוב צריך לעשות.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
הריקוד של סוניה

הריקוד של סוניה

ויקטוריה היסלופ

״הריקוד של סוניה״ השאיר בי תחושה עמוקה של תקווה דווקא מתוך המקומות הכואבים ביותר. זה ספר שלא מתעלם מהשבר, מהאובדן או מהפחד, אבל הוא גם לא נותן להם להיות המילה האחרונה. בין הדפים שלו מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם אחרי טראומה, גם אחרי תקופות חשוכות, אדם עדיין יכול לקבוע גורלו ובחור בחיים, באהבה וברוך.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי מתחברת במיוחד לרעיון הזה של אופטימיות שלא נולדת מתוך תמימות, אלא מתוך הישרדות. אופטימיות של אנשים שכבר ראו כאב ועדיין מחליטים לקום בבוקר ולהמשיך להרגיש. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה אני עצמי השתניתי בעקבות החולי לא כל לקבל את העובדה שצומח גידול בראש שגם לא חושב ללכת ,ואולי למרות הכל דווקא מתוך חוסר הוודאות למדתי להיאחז ברגעים קטנים של אור, בזיכרונות טובים, באנשים שאוהבים אותי, וביכולת להמשיך להילחם.

סוניה, בדרכה, מגלמת את אותה עמידות שקטה. לא כוח דרמטי או הירואי, אלא כוח אנושי מאוד: להמשיך לרקוד גם כשהלב עייף. אולי בגלל זה הספר נשאר איתי אחרי שסיימתי אותו כי הוא מזכיר שלפעמים התקווה האמיתית לא מגיעה כשהכול מסתדר, אלא כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו גם בתוך הסערה.

אחרי התקופה שעברתי, הרגשתי שהספר גרם לי להבין שאופטימיות אינה הכחשה של המציאות אלא דרך להתמודד איתה. יש משהו מרפא בידיעה שגם כשהחיים משתנים בעל כורחנו, עדיין אפשר לבנות משמעות חדשה מתוך השברים. הקריאה בו חיזקה בי את התחושה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאיבדנו, אלא גם ביכולת שלנו להמשיך לאהוב, לחלום ולמצוא יופי קטן בתוך אי־הוודאות.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
לחנך את מיסטר רייט

לחנך את מיסטר רייט

זהבית ארצי

בדרך כלל אני לא קוראת ספרות של סופרים ישראלים. יש בי נטייה כמעט אוטומטית לחפש סיפורים שמתרחשים רחוק ממני בשפות אחרות, במקומות אחרים, כאילו המרחק מאפשר לי להיכנס לסיפור בלי להרגיש שהוא קרוב מדי לחיים שלי אבל “לחנך את מיסטר רייט” של זהבית ארצי הצליח לשבור את ההרגל הזה.
זה ספר שנכנס בדיוק כמו קומדיה רומנטית קלאסית: חתונה אחת, שתי טיסות, שלוש ארוחות וארבע שושבינות. איימי ליין, גיבורה שלא באמת רוצה להיות חלק מהאירוע, נגררת למיסיסיפי ולעולם של עשירים שהיא והמשפחה שלה לא ממש מחבבים. עולם של נימוסים מוגזמים, חיוכים מנומסים מדי, וגברים שנראים כאילו הם יודעים בדיוק איזה רושם הם רוצים להשאיר.
ואז הוא מופיע;
“מיסטר רייט” גבר פלרטטן, חצוף, בטוח בעצמו בצורה כמעט מתריסה, הוא מסוג הדמויות שמגיעות עם נוכחות שמכריחה אותך להגיב אליהן, גם אם את לא רוצה.
מה שמעניין בספר הוא לא רק הדינמיקה הרומנטית עצמה, אלא איך היא נבנית סביב רעיון של שליטה. איימי בטוחה שהיא באה “לחנך” אותו, להציב גבולות, לא לתת לו להכתיב את הקצב. אבל מהר מאוד מתברר שזה פחות סיפור על חינוך ויותר על התנגשות בין שני אנשים שלא באמת מצליחים להישאר אדישים זה לזה.
יש משהו מודע לעצמו בכתיבה של זהבית ארצי היא לא מנסה להעמיד פנים שמדובר בסיפור מורכב מדי. להפך, היא מאמצת את הקודים של הרומן הרומנטי הקליל: מתח, משיכה, התנגדות, והתרככות הדרגתית. אבל בתוך הפשטות הזו יש גם דיוק מסוים בבניית הדינמיקה בין הדמויות.
כי בסופו של דבר, “מיסטר רייט” הוא לא באמת שאלה של מי צודק או מי מחנך את מי אלא הוא שאלה על כמה זמן אפשר להחזיק התנגדות מול משהו שמושך אותך בדיוק במקום שבו את הכי מנסה להישאר בשליטה.
זה ספר שלא מנסה לשנות את הז’אנר, אלא פשוט לעבוד בתוכו טוב. לתת חוויה קלילה, זורמת, עם מספיק ניצוצות כדי להשאיר אותך בפנים עד הסוף.
ואולי זה כל מה שהוא צריך להיות.

לפני חודש•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה

מיכאיל בולגקוב

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.

לפני חודש•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
השפעה

השפעה

ג'יין אוסטן

תמיד היה השפעה חביב עליי יותר משאר ספריה של ג׳יין אוסטן אולי לא משום שהוא המפורסם שבהם, ואף לא משום שהוא העליז ביותר, אלא דווקא בשל אותה איכות שקטה, כמעט חומקת, המלווה את דפיו.

יש בו מידה של איפוק, של התבגרות, של רגש שאינו מתפרץ אלא מצטבר לאיטו עד שהוא נעשה בלתי ניתן להכחשה.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כי חיבתי לספר זה אינה מקרית כלל. ישנם סיפורים אשר אנו נמשכים אליהם עוד בטרם נוכל להסביר מדוע; ורק כאשר החיים עצמם מזמנים לנו נסיבות דומות, מתגלה לפתע כי לא במקרה בחרנו בהם מלכתחילה.

כך מצאתי את עצמי שבה אל סיפורה של אן אליוט בפעם החמישים לדעתי אבל לא עוד כקוראת מן הצד, אלא כמי שמכירה, ולו במידת מה, את תחושת ההיסוס, את משקלן של דעות זרות, ואת הדרך הארוכה הנדרשת כדי לשוב ולהאמין בקול הפנימי.
טרם תחילת הרומן, אן כבר הושפעה ואולי אף נשברה מדעותיהם של האנשים סביבה בעיקר החברה הכי טובה של אמה המנוחה לעצוב את אהובה העני.
בספר מצויין:

“אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה היא הייתה רק אן.”

המשפט הזה פותח פתח להבנת עומקה של אן אליוט, ואולי גם להבנת מה שהופך את הרומן הזה למהפכני כל כך. בניגוד לאליזבת בנט מ־גאווה ודעה קדומה או אלינור דאשווד מ־תבונה ורגישות, אן אינה רק חכמה או מוסרית היא כמעט בלתי נראית. היא נדחקת לשוליים, מבוטלת על ידי משפחתה, ובעיקר לומדת לפקפק בעצמה.
: היא ויתרה בעבר על אהבתה הגדולה בשל השפעה חיצונית, בשל קול סמכותי שפוי בחיים שלה ששכנע אותה שהיא טועה. הרומן אינו עוסק בהתאהבות ראשונית, אלא בתהליך עדין ומורכב הרבה יותרהיכולת לשוב ולהאמין בשיפוט העצמי, לתקן החלטה ישנה, ולאפשר לאהבה להופיע מחדש.
ה”השפעה” שבכותרת אינה רק חברתית; היא פנימית. זהו סיפור על האופן שבו קולות חיצוניים הופכים לקול פנימי שמכוון אותנו ולעיתים מטעה אותנו. אן אליוט היא אולי הגיבורה הנועזת ביותר של אוסטן, דווקא משום שהאומץ שלה אינו רועש. הוא מתרחש בשקט, בהתמדה, בנכונות להרגיש שוב גם אחרי אכזבה.
ובתוך העולם הזה, המלא ניואנסים של מעמד, ציפיות ונימוסים, משובצים גם רגעים של אירוניה חדה כמו דמותו של האב המגוחך, שכל עיסוקו בהופעה ובמעמד חושף עד כמה הוא ריק מתוכן רגשי אמיתי. דרך דמויות כאלה, אוסטן לא רק מבקרת את החברה, אלא גם חושפת את האבסורד שבה.
עבורי, הקריאה ב“השפעה” אינה רק חוויה ספרותית היא חוויה אישית. כי כמו אן, גם אני מצאתי את עצמי בתוך קשר שלא התיישב עם ציפיות חיצוניות, בתוך מרחב שבו צריך לבחור בין מה שנראה “נכון” לבין מה שמרגיש נכון.
אולי זו הסיבה שזהו הספר האהוב עליי ביותר: לא כי הוא מציג אהבה אידיאלית, אלא כי הוא מכיר בפגיעות שלה, בזמן שהיא דורשת, ובאומץ השקט שהיא מבקשת.

לפני חודשיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

המלט: נסיך דנמרק [אור-עם]

ויליאם (וויליאם) שייקספיר (שקספיר)

אני לא אוהבת את טיילור סוויפט וגם מעולם לא הבנתי מה הסיפור של שייקספיר. השוואה מעניינת, לא?
ובכל זאת, בחודשים האחרונים, תוך כדי נסיעות בין מדינות, מצאתי את עצמי שומעת שוב ושוב את השיר  "The Fate of Ophelia" בו סוויפט מתייחסת לאופליה מהמלט נסיך דנמרק. משהו בעיבוד המודרני לדמות של אופליה אישה צעירה הנסחפת בין אהבה, כוח ופוליטיקה גברית עורר בי סקרנות מחודשת לחזור אל המקור הספרותי שממנו היא צמחה.
כך מצאתי את עצמי פותחת לראשונה מיוזמתי ולא בגלל בחינת בגרות יצירה של שייקספיר, המלט נסיך דנמרק, אחד המחזות המפורסמים והמורכבים ביותר בתולדות הספרות המערבית.כבר בקריאה הראשונה מתברר כי כוחו של המחזה אינו טמון רק בעלילתו הדרמטית סיפור נקמתו של הנסיך המלט על רצח אביו אלא בעיקר בעומק הפסיכולוגי של דמויותיו.
המלט הוא דמות יוצאת דופן בספרות: אינטלקטואל מהורהר, ספקן, כמעט פילוסוף, שנקרע בין הרצון לפעול לבין השיתוק המחשבתי שלו.
המונולוגים שלו, ובעיקר “להיות או לא להיות”, אינם רק ביטוי של ייאוש אישי אלא דיון קיומי רחב על משמעות החיים, המוות והמצפון האנושי.
העולם שבו פועל המלט הוא עולם של ריקבון מוסרי. רצח, בגידה, תככים פוליטיים ונאמנויות כפולות יוצרים אווירה חונקת שבה האמת כמעט ואינה ניתנת לגילוי. 
מי שמעניינת אולי בגלל השיר של סוויפט ואולי כי התככים דיי הפכו צפויים בקריאה היא אופליה . לעיתים קרובות היא נתפסת כדמות שולית יחסית, אך למעשה היא אחת הטרגדיות האנושיות החריפות במחזה. אופליה לכודה בין שלושה כוחות: אהבתה להמלט, הציות לאביה  והמשחק הפוליטי של החצר המלכותית. בניגוד להמלט, שמקבל מרחב לחשוב, להרהר ולדבר, אופליה כמעט ואינה זוכה לקול עצמאי.
כאשר עולמה מתפורר  מות אביה ודחייתו של המלט היא מתפרקת נפשית וטובעת במים, באחת הסצנות הפואטיות והמצמררות ביותר שכתב שייקספיר.
דווקא דרך אופליה מתחדדת אחת השאלות המרכזיות של המחזה: מי משלם את המחיר של מאבקי כוח וטרגדיות פוליטיות. בעוד הגברים במחזה מתמודדים עם נקמה, כבוד ושלטון, אופליה משלמת בחייה על משחק שאינו באמת שלה.מבחינה ספרותית, המלט הוא יצירה שממשיכה להדהד גם מאות שנים לאחר שנכתבה.
ייתכן שזו הסיבה שדמויות כמו המלט ואופליה ממשיכות להופיע מחדש בתרבות הפופולרית בשירים, סרטים וסדרות. הקריאה המחודשת במחזה הראתה לי עד כמה הדמויות האלה אינן שייכות רק לתיאטרון האליזבתני, אלא ממשיכות לשקף את החרדות, השאלות והפגיעות של בני אדם גם במאה ה־21. בסופו של דבר, המלט אינו רק סיפור נקמה מלכותי. זהו מחזה על תודעה אנושית: על הספק, על הכאב, ועל השאלה הנצחית כיצד ניתן לפעול בעולם שבו האמת תמיד חמקמקה. ואולי דווקא משום כך, גם קריאה שמתחילה מסקרנות קטנה בעקבות שיר מודרני יכולה להפוך למסע ספרותי עמוק אל אחת היצירות הגדולות שנכתבו אי פעם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
אהבתה של סלטנאת

אהבתה של סלטנאת

שרה אהרוני

יש ספרים שאנו מגיעים אליהם במקרה, ויש כאלה שאנו מגיעים אליהם דרך הזיכרון.
אל אהבתה של סולטנאת של שרה אהרוני הגעתי דרך זיכרון משפחתי.עד הרגעים האחרונים של חייו, סבי פרויז ז״ל דיבר על הבית שבו גדל בטהראן.
הוא סיפר על הרחובות הרחבים והיפים, על הריח של הגנים אחרי הגשם ועל אחותו למחצה שנשארה שם. בתוך הסיפורים תמיד היה גם געגוע עמוק: רצון לחזור יום אחד, לראות שוב את המקום שבו נולד, את העיר שאהב.
סבא פרויז עלה לארץ יחד עם סבתי שושנה ז"ל, סבתא שושנה מהרגע שנתחתה בישראל הייתה ישראלית לכל דבר ,ליברלית ושמה את אירן מאחור אבל סבא לא הפסיק להתגעגע וחזר לשם ממש לפני שהתחילה המהפכה אבל הספיק לבקר ונמלט שסילקו את השאה ,הזיכרון נשאר איתו חי עד יומו האחרון שדיבר שהיה מרותק למיטה על איראן.
עם הגעגועים לסבי וסבתי ועם הכאב של מלחמה על מקום שאנשים אהבו וקראו לו בית ניגשתי לקרוא את אהבתה של סולטנאת.
כבר מן העמודים הראשונים ברור כי שרה אהרוני אינה מספרת רק סיפור אהבה. היא כותבת על עולם שלם שנעלם כמעט בן-לילה: חיי היהודים באיראן, החברה הרב-תרבותית של טהראן, והמרקם האנושי העדין שנשבר בעקבות מהפכות פוליטיות ודתיות.
במרכז הרומן עומדת דמותה של סולטנאת בחורה חזקה, מורכבת ונוגעת ללב. אהבתה אינה רק רומנטית לגבר הבוגר שכבש את ליבה יש לה גם היא למולדת, למשפחה ולזהות. דרך סיפורה מתגלה מתח תמידי בין מסורת לחירות, בין נאמנות למשפחה לבין הרצון לבחור גורל אישי. האמא בסיפור דיי מטורללת לא אשקר , צבוע לא עושה לילדים שלו מה שהיא עשתה, לשדך בכוח ולרצות ברעת הבת שלה שלא תתחתן עם גבר עשיר ותהי טובה ממנה אבל זה לא פוגם בקסם כי אחת מנקודות החוזק של אהרוני היא היכולת לשחזר עולם תרבותי עשיר בפרטים: הרחובות של טהראן, טקסי המשפחה, הדיאלוגים והנופים האנושיים. הקריאה לעיתים מרגישה כמעט כמו מסע בזמן.
עבור קוראים שיש להם שורשים איראניים או זיכרונות משפחתיים דומים  החוויה יכולה להיות כמעט אינטימית. ואולי בגלל זה, כשסיימתי את הספר, חשבתי שוב על סבי פרויז ועל העיר שמעולם לא הפסיק לאהוב.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
עידן התמימות [מהדורת 2013]

עידן התמימות [מהדורת 2013]

אדית וורטון

ביומיים האחרונים מצאתי עצמי מרגישה לא טוב בגלל התופעות לוואי של הקרנות אז ניצלתי את השכיבה במיטה לקרוא סוף סוף את הספר "עידן התמימות" של אדית וורטון, תמיד רציתי לקרוא אותו
לצערי עכשיו הייתה ההזדמנות.
הספר הוא סיפור אהבה מאופק המתרחש בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה־70 של המאה ה־19, אך למעשה מדובר ביצירה חדה, אירונית ולעיתים אכזרית, החושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של חברה השומרת בקנאות על חזות מוסרית. וורטון, בת למשפחת עילית בעצמה, כותבת מבפנים אך מבטָה הוא מפוכח עד כאב.
וקצת ספויילרים: במרכז העלילה ניצב ניולנד ארצ'ר, צעיר משכיל ומנומס המאורס למיי ולנד היפה והתמימה. חייו מתערערים עם הופעתה של הרוזנת אלן אולנסקה אישה מסתורית (שהזכירה לי לפחות בהתחלה את עצמי) ששבה מאירופה לאחר נישואים כושלים.
דרכה נפתח סדק בעולם הסגור והצפוי של החברה הניו-יורקית. ארצ'ר נקרע בין נאמנותו לסדר החברתי לבין תשוקתו לחיים אותנטיים ,אך וורטון אינה כותבת רומן רומנטי במובן הפשוט. היא מפרקת את מושגי ה"חירות" וה"אהבה" ומציגה עד כמה גם הגיבור ה"מורד" כביכול כבול לפחד, לנוחות, ולפוליטיקה של המוניטין. הטרגדיה של הספר איננה רק אהבה שלא מומשה אלא חוסר היכולת של אדם להשתחרר מתבניות התרבות שיצרו אותו.אחד ההישגים הגדולים של הרומן הוא תיאור החברה עצמה כישות כמעט חיה: מערכת של כללים בלתי כתובים, רמיזות, ארוחות ערב וטקסים, שבכוחם להכריע גורלות.
וורטון משרטטת עולם שבו נימוס הוא נשק, שתיקה היא איום, וה"חפות" היא מסכה.
הכותרת "עידן התמימות" נטענת באירוניה: אין כאן תמימות, אלא הדחקה קולקטיבית. החברה מתהדרת בטוהר מוסרי, אך מתנהלת באמצעות מניפולציות רכות ועונשים שקטים. מיי ולנד, שנתפסת כדמות פסיבית, מתגלה בהדרגה כדמות בעלת תבונה חברתית חדה לדעתי האפקטיבית מכולם.
על אף שהרומן עוסק בחברה של המאה ה־19, הוא מהדהד שאלות עכשוויות: עד כמה אנו חופשיים באמת? אילו מחירים אנו משלמים כדי להשתייך? והאם אומץ אישי מסוגל לגבור על מוסכמות מושרשות?
לסיכום ,ספר מרתק. שווה קריאה.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori
אהבה כואבת - שירי

אהבה כואבת - שירי

רם אורן

חודש שעבר נסעתי ללטביה ולאסטוניה כדי לפקח על בחינות. נסיעה מקצועית, עניינית, כזו שאמורה להישאר בגבולות האקדמיה. אבל דווקא שם, בקור הבלטי, התפתח סיפור שהיה יכול להיכתב כרומן רומנטי טעון.
פגשתי את מרקו איטלקי מצליח בתחומו, כריזמטי, מחזר עיקש. הוא רדף אחרי מריגה ועד טאלין, העריץ, החמיא, לא ויתר. בעיניו הייתי מסתורית, קשוחה , אירופית, כמעט ספרדייה  כך לפחות הניח. הרגע שבו סיפרתי לו שאני ישראלית היה רגע של הלם. האיש שהותיר זר ורדים אדומים מאחורי דלת חדרי במלון כי לטענותיו אני לא אמורה לחגוג יום הולדת 33 בלי להיות נערצת , האיש שחיזר בהתלהבות כמעט קולנועית קנה כרטיס אוטובוס בדקה ה90 ונסע איתי לטאלין בהפתעה, הוא גם זה שכינה את הישראלים “אכזריים” ואף השווה אותנו לנאצים בשל יחסנו לפלסטינים.
הפער היה כמעט אבסורדי: בין הורדים האדומים לבין המילים הקשות. בין תשוקה לבין שיפוט מוחלט. בין אישה ממשית לבין סמל פוליטי.
החוויה הזו ליוותה אותי כששבתי לקרוא את ״אהבה כואבת שירי״ של רם אורן ,לפתע הבנתי עד כמה הרומן הזה אינו עוסק רק באהבה רומנטית, אלא בהתנגשות בין רגש לזהות, בין כמיהה אנושית לבין מטען אידאולוגי ורגשי כבד.אורן בונה את דמותה של שירי כאישה הנמצאת במתח מתמיד בין הרצון להיאחז באהבה לבין ההכרה שהיא עלולה להיפגע ממנה. בדומה לסיטואציה שחוויתי, גם כאן האהבה אינה מתקיימת בוואקום. היא טעונה בכוחות חיצוניים : דעות קדומות, תפיסות עולם, כוח ושליטה.
כוחו של אורן טמון ביכולתו לייצר עלילה סוחפת, כמעט קולנועית, שמושכת את הקורא קדימה בפרקים קצרים ודינמיים.
הוא יודע לגעת בנימים הרגשיים העדינים ביותר ולתאר כמיהה, בלבול ופגיעוּת באופן נגיש וברור. עם זאת, לעיתים נדמה כי הדרמה גוברת על המורכבות הפסיכולוגית; הרגשות עזים מאוד, לעיתים עד כדי מלודרמה.אך אולי זו בדיוק הנקודה: אהבה כואבת אינה בהכרח מתוחכמת. היא לעיתים חדה, ישירה, צורבת.
היא מתקיימת במקום שבו ההיגיון מתנגש עם המשיכה.
הסיפור עם מרקו המחיש לי עד כמה אהבה יכולה להיות פרדוקסלית. אדם יכול לרדוף אחרייך בין מדינות, להניח זר ורדים מאחורי דלתך ובאותה נשימה להחזיק בעמדה שמערערת את עצם זהותך. זהו הכאב שאורן מבקש לשרטט: לא רק כאב של פרידה, אלא כאב של פער. ״אהבה כואבת שירי״ הוא רומן קריא מאוד, דרמטי וסוחף, המאיר את האזור האפור שבו תשוקה ואידאולוגיה נפגשות. ייתכן שאינו מציע עומק פילוסופי רב, אך הוא מצליח לגעת בנקודה האנושית החשופה ביותר: הרצון להיות נאהבת כפי שאת לא כפי שמישהו מדמיין אותך ובסופו של דבר, אולי זו השאלה שמרחפת גם מעל הספר וגם מעל אותו זר ורדים באסטוניה:
האם אהבה יכולה לשרוד כאשר הזהות עצמה עומדת למשפט?

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•DR.Nofar Sarori

ביקורות נוספות על "הזקן והים [מהדורת 2001]"

הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

בשנים האחרונות אני חוזר מידי פעם לקרוא ספרים שכבר קראתי בצעירותי, בעקר ספרים הזכורים לי לטוב. אני בוחן האם הספרים האלו עומדים אצלי במבחן הזמן שזהו כידוע המבחן האמיתי של כל יצירה, לא רק ספרותית. הספר הזה ממש לא היה אצלי בתכניות והוא התגלה לי במקרה על מדף הספרים של הג'וניור כאשר נכנסתי לסדר קצת את חדרו אחרי שעזב לאחרונה את הבית לטובת לימודים במקום אחר.

גילוי נאות: מכיוון שגדלתי ממש על יד חוף הים של תל אביב, יש לי חיבה עמוקה לסיפורי ים (גם למאכלי ים, אבל זה כנראה לא לכאן) ואולי בגלל זה כל כך נהניתי מהספר כשקראתי אותו לראשונה בגיל צבא. אין ספק שהספר עומד במבחן הזמן והמינגוויי לבטח יודע לספר סיפור ולבנות עלילה ודמויות, אך משהו מהקסם שהספר הזה הילך עלי פעם, בכל זאת קצת התפוגג.

זהו סיפורו של סנטיאגו, דייג קובני זקן, שזה 84 ימים לא הצליח להעלות שלל בחכתו. בספר יוצא סנטיאגו בפעם האחרונה אל הים, כדי לנסות ולשבור את מזלו הרע. המונולוגים אותם מנהל סנטיאגו עם עצמו במהלך ההרפתקה אליה יצא או יותר נכון מחשבותיו, בהחלט נוגעים והם לא רק כתובים נפלא אלא גם מתורגמים כך.

עלילת המשנה גם היא מרתקת: היא עוסקת ביחסיו של סנטיאגו הזקן עם מנולין הבחור הצעיר. הזקן מלמד את מנולין את רזי המקצוע, חולק עמו את נסיונו ומשתף אותו בסיפורי גבורתו מימים עברו. מנולין מצידו דואג לציוד הדיג של סנטיאגו, מביא לו אוכל ושתיה ובכלל מראה לו יחס של כבוד. בהמשך הוא תומך בו פיסית ונפשית, דואג לו למזון וסוחב עבורו את הציוד.

אך מעבר לסיפורם של סנטיאגו, מנולין והים, זהו בעקר סיפור על נפש האדם ואין בספר משפט המבטא את הרעיון הזה טוב יותר מהציטוט הבא:
"יש והשעה משחקת לך ואז טוב ונעים לנחול כבוד ויקר, אך יש והשעה בוגדת בך, ואתה מובס ומושלך אל צד… אך לעולם, לעולם לא יוכלו לשבור את רוחך, וזהו שכרך האמיתי, שכר אחר אין."

מילים כדרבנות ששווה לגזור ולשמור.

4 כוכבים ולא חמישה רק בגלל שפעם הספר הזה השפיע עלי הרבה יותר מאשר עתה. כנראה שגם אני מזדקן ולא רק סנטיאגו הקובני.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

התרגום הקודם היה נוראי. הוא עוד מהעידן שבו חשבו כאן שספרות צריכה להישאר כלואה במחוזות השפה האולטרא גבוהה, כזאת שמצריכה שימוש תכוף באבן שושן, מה גם שיש בספר לא מעט מושגים מעולם הימאות, כך שאפילו לא ידעת מראש אם זה שאת לא מכירה את המילה זה מפני שאת לא חובבת דיג או סירות, או מפני שאת סתם בורה. לחשוב שכשהייתי בת עשרה שלחו את כולנו לקרוא את זה וקיוו שזה יגרום לנו לחבב ספרים.

המינגווי כותב בשפה פשוטה והתרגום החדש הולם אותו. את הספר הצלחתי לאהוב עוד קודם, אבל ההנגשה עזרה ועכשיו אני אוהבת יותר.

את הזקן הזה מכירים גם מי שלא קוראים ספרים, כמו את רסקולניקוב או את אחאב או כמה אחרים. אחד על אחד בים הפתוח, דייג זקן, קצת ראומטי אבל מנוסה מאד, ודג גדול. אין פה רוע, כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות, הטבע הוא לא רק הים והדג, הוא גם הדייג.

אין סוף אפשרויות לכוונות שאפשר לייחס להמינגווי ביחס לספר הזה, אבל בכולן הגבר גבר הזה יוצא כל כך רומנטיקן ככה שלא עוזרים לו הסיגר והשרירים, רואים לו את כל הרכרוכי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

80 עמודים באמא והאבא של כל הקלאסקיות המודרניות נפרסים לפנינו בחסות משרד החינוך. את הספר קראתי לראשונה בנערותי. עתה שבתי אליו על-מנת לסקר אותו וחיש קל הוא התיישב על משבצת הקטילה.
80 עמודים של שומכלום נפרסים לפנינו בשפה יומיומית סבירה. שום דבר לכתוב עליו הביתה, קטילה כן. ובמה דברים אמורים, למי שטרם נפגש עם המינגוויי? באחד סנטיאגו הזקן, איש חזק נפשית וגופנית, דייג ותיק וזקן מהוואנה, קובה. הנער, שעד לאחרונה סייע לו בדיג, עבר לסירה אחרת וכך יצא לו הדייג הזקן לדוג לבד, עוד יציאה מיני רבות. ואכן, דג חרב ענקי נתפס, גרר את הסירה לים, הוכה למוות, נקשר, לסירה והזקן עשה דרכו חזרה.
על הספר זכה המינגוויי בפוליצר. מה עבר לשופטים בראש, לא ברור, אלא אם נקראו לארוחה על טהרת הדגים והשמפניה לשימון העניינים. גם קאוויאר בטח היה שם.
שממה, פשוט שממה, הספר הזה. נטול כל חוש דרמה, כל כתיבה עילית. הזקן הוא הרי רק חובב בייסבול בכלל ודימאג'יו בפרט, למי שזה אומר משהו. אז יצא לו דג חרב ארוך מהסירה שלו, שאורכה קצר ממכונית מיני של היום.
היתרון היחיד לתלמיד זה האורך הקצר, מיניות נעדרת כדי להסיר מוקשים מדרכם של מורים נבערים ונער נוגע ללב, הדואג לדייג הזקן ומביא לו את ארוחותיו ואת עיתוניו.
אפשר לדלג.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

״הזקן והים״ נובלה מפורסמת מאוד של המינגווי. די מהר מובן שהדיג שולי בספר משום שזה ספר על אדם הנאבק מול עצם קיומו. לכן אולי השם האמיתי של הספר עבורי הוא דווקא ״הזקן והדג״. הים אמנם נוכח בכל עמוד, אך הוא איננו המרכז. גם הדג איננו באמת דג. והזקן איננו רק זקן, הוא אדם שנאבק בקיום. שלושתם הופכים בהדרגה לסמלים של מערכת יחסים עתיקה מאוד בין האדם לבין מה שגדול ממנו לאין שיעור.

נדמה לי שאנשים רבים טועים לחשוב שזהו ספר פשוט. המשפטים קצרים, העלילה כמעט מינימלית, והסיפור כולו נשמע כמו אגדה ישירה על דייג זקן שיוצא לים. אבל דווקא הפשטות הזאת נשמעת לי לפחות כמו תחבולה גדולה של המינגוויי. ככל שהספר מתקדם הוא מתחיל להרגיש פחות כמו רומן ויותר כמו משל פילוסופי קדום, כמעט טקסט מיתי שנכתב מחוץ לזמן.

הזקן איננו רק אדם עני ועייף. הוא אדם שהעולם חדל להאמין בו. הכפר כבר רואה בו כישלון וחסר מזל. הים חדל להעניק לו דגים וימים ארוכים הוא חוזר ללא דג אחד בידיו. אפילו גופו מתחיל לבגוד בו ובמהלך הנובלה זה מודגש יותר ויותר. התשישות. ובכל זאת, דווקא מתוך הריקנות הזאת נולדת ההתעקשות הגדולה שלו לצאת שוב אל הים. בשלב מסוים נשמע שהוא כלל לא נאבק על פרנסתו, הוא נאבק על עצם האפשרות להמשיך לראות את עצמך כאדם בעל משמעות בעולם שכבר החל למחוק אותך. אולי בעידן של היום עם ה-AI שמאיים על מי שאנחנו במקומות העבודה מדגיש את הרלוונטיות של הנובלה יותר מתמיד.

הדג העצום הוא אלגוריה יפה שדיברה אלי מאוד היום. הדג הופך בהדרגה לדבר שאיננו ניתן להגדרה אחת ומה מטרתו בחיי הדייג? הגבולות דוהים והוא בסופו של דבר סמל ריק למשהו שהיה יכול להיות. לפעמים הדג נראה כמו אלוהים, לפעמים כמו הייעוד, לפעמים כמו היצירה עצמה, ולפעמים כמו האידיאל הבלתי מושג שהאדם רודף אחריו כל חייו. הזקן אוהב את הדג, מעריץ אותו, מדבר אליו, ובו בזמן יודע שעליו להרוג אותו. יש כאן סתירה עמוקה מאוד: האדם מוכרח להשמיד את הדבר שהוא הכי מוקסם ממנו כדי להוכיח את קיומו שלו.

במובן הזה, הספר כולו מרגיש כמו אלגוריה על האמן ויותר בכלליות על האדם. הזקן דג לא רק מתוך הישרדות אלא מתוך צורך פנימי כמעט מטאפיזי. כמו סופר, מלחין או פילוסוף, הוא יוצא לבדו מול מרחב אינסופי בידיעה שרוב הסיכויים הם כישלון. וגם כאשר הוא מצליח סוף סוף ללכוד את “הדבר הגדול”, העולם מתחיל מיד לאכול אותו. הכרישים בספר אינם סתם טורפים, הם החברה, הזמן, הביקורת, הריקבון הבלתי נמנע של כל הישג אנושי כמעט.

זה אולי הרגע הכואב ביותר ביצירה: הזקן מנצח ומפסיד בו־זמנית. הוא מוכיח לעצמו את כוחו, אך חוזר עם שלד באורך חמישה מטרים. העולם איננו מאפשר לאדם להחזיק בשלמות את הניצחון שלו. כל הישג אנושי מתחיל להתפורר כבר ברגע שבו השגנו אותו.

כאן הספר נוגע במשהו כמעט קיומי בנוסח אלבר קאמי. כמו סיזיפוס, גם הזקן נאבק בידיעה שהעולם איננו מעניק משמעות קבועה למאבק עצמו. ובכל זאת הוא יוצא אל הים. הוא יוצא כשהוא לא בטוח בניצחון, אך האדם, כמו אדם מוגדר דווקא דרך ההתעקשות להמשיך למרות הידיעה על ההפסד העתידי. המינגווי כתב בשלב מסויים שאי אפשר להביס את האדם ולאחר מספר עמודים הדייג מודה בתבוסתו. הוא עייף.

בניגוד לקיום הקר והאבסורדי של קאמי, אצל המינגוויי נשארת תמיד מידה של חסד. הזקן חי בעולם אכזרי, אך הוא עדיין מסוגל לאהוב אותו, לאהוב את העיר ממנה בא, את בני האדם שם. כמובן שמעבר לאהבותיו הללו הוא אוהב את הים, את הדג, את הציפורים, אפילו את הסבל עצמו. יש בספר תפיסה כמעט דתית של כבוד: האדם איננו נמדד לפי הצלחתו אלא לפי האופן שבו הוא נושא את תבוסתו.

אולי לכן הספר נשאר איתי כטרגדיה שקטה מאוד. לא טרגדיה של מוות דרמטי אלא של התשה איטית. המינגוויי מבין שהמאבק הגדול של האדם איננו מול מפלצות, אלא מול השחיקה. מול הזמן. מול העולם שמתחיל לראות בך זקן, עייף, מיותר. והתגובה היחידה של הזקן היא להמשיך לצאת לים.

עבורי ״הזקן והדג״ הוא לא ספר פשטני או ספר ילדים משעמם וחסר ערך, זהו ספר על האדם הממשיך לחפש משמעות גם כאשר העולם כבר חדל להבטיח לו שיש כזו.

הציון שלי 7/10
מדוע רק 7? פשוט משום שהיה מקום דווקא להאריך את נקודות ההארה והתחושות של האדם אל מול הטבע, מול יצרו, מול געגועיו וכולי ולהפוך את הספר לרומן לכל דבר ועניין. זהו לא ספר חובה בעיני אבל בהחלט מובן לי מדוע הוא נלמד עד היום ואיזה ערך יש לו לתת לקורא הצעיר שישתעמם למוות אם לא ישכיל לראות מעבר למסע דיג. לרגעים נזכרתי במובי דיק, האובססיה לדג הופכת גם לתבוסה וגם לנצחון רוח האדם על..... דג סך הכל?!

לפני 5 ימים•
★★★★★
•פאוסט
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

סנטייגו, איש זקן, רזה וחרוש קמטים עמוקים, דייג קובני,
שלא הצליח להעלות בחכתו ולו דג אחד במשך שמונים וארבעה ימים.
בימים הראשונים היה עמו נער ולאחר מיכן הוא יצא אל הים בגפו.
הנער אהב את הזקן ואהב לדוג איתו, אך אביו של הנער אילץ אותו
לעזוב את הזקן שלא מצליח להעלות דגים בחכתו.
ביום השמונים וחמש, הזקן החליט לחתור לעומק הים,
בתקווה שיצליח לדוג דג גדול ומרשים.
הזקן חתר וחתר תוך שהוא נלחם בעייפות, בצמא, ברעב, בים ובכאבים בכפות ידיו
ואז אירע הנס הגדול והוא אכן הצליח לדוג דג חרב ענק.
אך האם הסתיימו דאגותיו וסבלותיו של הדייג הזקן ?
מומלץ בחום.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•תמי
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

****




כל אימת שנחו עיניי על שדרתו התכולה של הספר העתיק הזה, שמונח כאבן שאין לה הופכין על איצטבת העץ הלבוד בחדרי, חשתי כי אני נעצב אל לבי קמעא, כי תחת לשקוד עליו ולהבין הימנו את תורתו שבא ללמדני, היינו מאבק האדם בערוב ימיו, אל מול תוש כוחותיו נוכח איתני הטבע ועוד רעיונות עמוקים מני-ים, הייתי שב וסובב אל הקומפיוטר שעל המכתבה על מנת להעמיד בו עוד סטאטוס נידח במכמורת הסוציאלית.

אך בהנץ הבוקר כנראה שנתבלעה עליי דעתי שכן הבטתי כהנה וכהנה, ושוב אותה שדירת ספר שעינה כעין הנייבי מנקרת את עיניי כזועקת, הנח את אשר אתה עושה וטול אותי כי שכרך וחלקך בעולם הזה ירבו עד מאוד. ואכן חלשה עליי דעתי כי הותרתי את ספל הקאפה בסמוך לפצירת הציפרניים, בלעתי עוד חתיכה כדבעי מן הבאנאנה הלפותה בידי השמאלית, ניגשתי אל האיצטבא ומשכתי באצבע צרדה את הספר אל ידי האחרת ופתחתיו ועיינתי בו, ורחב לבבי כי התחוור לי שנשכח היה ועשיתי עמדו חסד.

אכן, לשונו ותרגומו בידי אותו אהוד רבין לעילא הם. ועוד תוספת רבת רושם ישנה כאן בדמות איורי הקאו של מיודעינו אביגדור אריכא, שהעמיד כמדומה את מרכולתו לרשות ההוצאה לאור בעבור אי אילו מעות.

אם כן לא עשיתי לעצמי קפנדריא, אלא ישבתי לפי תומי על מושב האוטובוס וקראתי בספר כה וכה. מעניין הוא, וראוי הרבה יותר מפרוגרמה בטילה בטלביזיה, אולם עלה בדעתי כי אותו סנטיאגו הדייג הזקן המסיח עם עצמו לרוב כשהוא על ארבתו במימי הבאנה, במאבקו אל מול הדג האימתני, ששיעורו י"ח רגליים מחוטם עד זנב, אינו עומד בראש מעייני, וכי דווקא לשון העברית שבו עולה ונוטלת לה את הבכורה על מוחי ועושה בו כבשלה. נכלמתי כי חשתי בקרבי את לבי עולץ על כך שאורכו עולה אך במקצת על קו"ף עמודים. אמנם נגרמה לי קורת רוח הימנו, אולם לא, כפי שמסיחים הבריות, נפלתי ממרום מושבי.

****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

הספר מתאר דייג בשם סנטיאגו, המפליג באוקיינוס במטרה לדוג דגים. לאחר ניסיונות רבים ומאמץ רב, הוא מצליח ללכוד דג עצום ממדים.
בדרכו חזרה לביתו, תוקפים אותו כרישים ואוכלים את הדג, כך שלבסוף נותר בידיו שלד הדג.
הספר מבטא את הקונפליקט בין האדם לטבע, ובפרט את מאבקו של סנטיאגו בדג הענק ובכרישים. העלילה מתמקדת במסעו המפרך באוקיינוס, שבו הוא נאלץ להיאבק כדי לשרוד ולהוכיח את כוח רצונו.

לפני חודש•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

לעולם לא אשכח את הערב ההוא. הוא היה אמור להיות חווייתי. הוא גם היה כזה. רק אני לא. "זה בסך הכול ערב טעימות של יין לארבע כוסות", הסביר לי המפיק ששלח אותי לסקר. "זה אינטרס של העיתון. ישלמו לך. אתה לא צריך לעשות כלום. רק לשתות קצת יין. תאמין לי, הרבה היו מתים להתחלף איתך". האמנתי לו.
בשעה היעודה נכנסנו אני והדפדפת לאולם מרשים וחמים אי-שם בדרום הגולן. התיישבתי, פתחתי דפדפת והמתנתי לסיום האיחור האופייני. הוא הסתיים באיחור אופייני. החדר מלא בחנוטי חליפות ומוגבהות עקבים, מגוהצי צווארונים לצד מקומיים בסנדלי שורש שמתעקשים להתקשר עם התנ"ך.
מאחוריהם תלה שלט מודרניסיטי 'ברוכים הבאים' של הגוף המארגן שדאג לתרגם גם לאנגלית. לפניהם הציב דייל כוסות זכוכית בשלל גדלים, וביניהם נעמד מישהו לשאת דברי פתיחה שקישרו את היין הנכנס, הסוד היוצא, חג הפסח הבא ויציאת מצרים המתרחקת. הדפדפת ואני לא ממש הבנו, אבל מאוד התרשמנו. רשמנו.
ואז הגיע החלק שלשמו התכנסנו. במאצ'ויות שיש רק לאלו עם הסנדלים, חולצו פקקי השהם וכוסות החלו להימזג. הכול היה עשוי בקלאסה שממש לא הכרתי. אפילו הכוסות. כל אחד מהגברים ואחת מהגברות מגלגל באצבעות פסנתר את רגל הכוס, בוחן בעין קפדנית את הקוטר ויכולת הקיבול, ורק אז המלצר עם המחוטב מוזג לתוכה מהאדום הבורדו הזה.
אחרי שגמעתי רוב רביעית, אני שם לב שאף אחד עוד לא שותה.
הדרך עוד ארוכה, רשמתי לעצמי בדפדפת ששתי טיפות יין הכתימו אותה.
דבר ראשון בוחנים את הצבע. אחרי זה, בחיי שאני לא משקר, תוחבים את האף אל הכוס ומרחרחים. כן, פשוט מרחרחים. אחרי זה, כמו בשולחן סדר של גרים רפורמים, כולם מגביהים את הכוסות בתנועה סיבובית שמערבבת את היין. ("תכתוב 'מערסלים'", מסביר היחצ"ן שלצדי, "ככה קוראים לזה במקצועית". כתבתי).
ורק אז אחרי "שאנחנו פותחים את היין", כל החברים מעזים לשפוך ממנו מעט על הלשון.
כאן מתחיל הקטע האמתי.
פרצופים, הבעות, מצמוצים וקולות גרגור. ואחריהם קולות של הנאה עם קורטוב של אי נחת.
ואז שפע של מילים 'עפיצות', 'מלאות', 'עפרוריות' וכמובן 'נגיעות פלפל'.
ולחשוב שכל זה היה בתוך מיץ הארגמן שמקושקש לי על הדפדפת. ושבקבוק אחד מהדבר הזה עולה יותר מהתגמול שלי על הכתבה.
להתפלץ.

*
למה אני מספר לכם את זה? דבר ראשון, כי זה נוגה. וחוצמיזה כי השבוע קראתי את 'הזקן והים' של המינגוויי ומצאתי את עצמי חוזר שוב לאותו חדר גולני בשעת הדמדומים.
לומר שלא נהניתי, יהיה שקר. בסך הכול האיש כתב טוב, המתרגם גם הוא ניסה, והנושא לא ממש רע.
אלא שהרגשתי בדיוק כמו באותו יום. הבנתי שיש עומק מסוים, שאני עדיין לא זוכה לטעום. לא בפעם הראשונה, שאלתי את עצמי, איזה בלוטות טעם יש לחברי האקדמיה של הנובל? או איך לעזאזל, מצליחים לכתוב משהו שברגעים מסוימים מאבד אותך, אבל מצליח לטעת בך את התחושה שאתה בעצם זה שנאבד.

אז אמשיך לשבת לי בצד ולשתות לי פפסי-מקס דיאטטי, ולתת לרחרחנים לשלם כליה בעד בקבוק אחד שדעת זקנים וימאים נוחה הימנו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מתלמד
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

הסיפור הקצר והפשוט הזה מדבר על דייג קובני זקן בשם סנטיאגו שיוצא לדיג של חייו, זאת אחרי שהוא לא הצליח לדוג חודשים ועובדה שלא מפריעה לדייגים הצעירים יותר לצחוק על חשבונו ולמבוגרים פשוט לרחם עליו בשתיקה או לנענע בראשיהם בתסכול.
הוא מכיר את העוני וחי בו, מחבב בייסבול ומסרב לנער שבו הוא רואה בתור בן ועמית מקצועי להצטרף אליו לדיג, שהופך למסע גדול בים ולשיחה של הנפש עם עצמה שמא עם הים עצמו.

סנטיאגו נגד הדג והאדם כנגד הטבע במחול הנצחי של התגוששות והשתקפות החיים, יש בו מין כוח שכזה שמדרבן אותו להמשיך הלאה והכוח הפנימי הזה מתאים כמו כפפה בעבור התפאורה והסביבה שהוא שרוי בה: הים מעבר כל צדדיו, פראי אציל ודומם. המים יכולים לשחוק אפילו את הסלע הנוקשה ביותר וזה השיעור שקיבלתי מהספר הזה. היה מעניין לחזות באודיסאה של האחד היחיד כנגד נחשוליו של הטבע.

ספר קצר וספונטני, היו כמה רגעים משעממים חייב להודות אבל הם לא היו רבים, כדאי לקרוא ולקבל כמה תובנות על החיים או סתם להתנתק קצת מהשגרה.
תמים וקצר מידי מכדי להיות מאכזב והמינגווי הראשון שלי שקראתי בפעם השנייה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“אני מנסה לגשת שוב ושוב אל הספר, מנסה להבין למה אנשים מלהבים, למה הסופר קיבל פרס נובל לספרות, מנסה, מ”

43/75
ביקורות על הזקן והים [מהדורת 2001]
הבאה
sss
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“אני לומדת את הספר הזה לבגרות. וזה לא גרע לי ממנו בכלל, הוא ספר יפהפה. יש בו הרבה תיאורים, וזה מקסים.”