“ביומיים האחרונים מצאתי עצמי מרגישה לא טוב בגלל התופעות לוואי של הקרנות אז ניצלתי את השכיבה במיטה לקרוא סוף סוף את הספר "עידן התמימות" של אדית וורטון, תמיד רציתי לקרוא אותו
לצערי עכשיו הייתה ההזדמנות.
הספר הוא סיפור אהבה מאופק המתרחש בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה־70 של המאה ה־19, אך למעשה מדובר ביצירה חדה, אירונית ולעיתים אכזרית, החושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של חברה השומרת בקנאות על חזות מוסרית. וורטון, בת למשפחת עילית בעצמה, כותבת מבפנים אך מבטָה הוא מפוכח עד כאב.
וקצת ספויילרים: במרכז העלילה ניצב ניולנד ארצ'ר, צעיר משכיל ומנומס המאורס למיי ולנד היפה והתמימה. חייו מתערערים עם הופעתה של הרוזנת אלן אולנסקה אישה מסתורית (שהזכירה לי לפחות בהתחלה את עצמי) ששבה מאירופה לאחר נישואים כושלים.
דרכה נפתח סדק בעולם הסגור והצפוי של החברה הניו-יורקית. ארצ'ר נקרע בין נאמנותו לסדר החברתי לבין תשוקתו לחיים אותנטיים ,אך וורטון אינה כותבת רומן רומנטי במובן הפשוט. היא מפרקת את מושגי ה"חירות" וה"אהבה" ומציגה עד כמה גם הגיבור ה"מורד" כביכול כבול לפחד, לנוחות, ולפוליטיקה של המוניטין. הטרגדיה של הספר איננה רק אהבה שלא מומשה אלא חוסר היכולת של אדם להשתחרר מתבניות התרבות שיצרו אותו.אחד ההישגים הגדולים של הרומן הוא תיאור החברה עצמה כישות כמעט חיה: מערכת של כללים בלתי כתובים, רמיזות, ארוחות ערב וטקסים, שבכוחם להכריע גורלות.
וורטון משרטטת עולם שבו נימוס הוא נשק, שתיקה היא איום, וה"חפות" היא מסכה.
הכותרת "עידן התמימות" נטענת באירוניה: אין כאן תמימות, אלא הדחקה קולקטיבית. החברה מתהדרת בטוהר מוסרי, אך מתנהלת באמצעות מניפולציות רכות ועונשים שקטים. מיי ולנד, שנתפסת כדמות פסיבית, מתגלה בהדרגה כדמות בעלת תבונה חברתית חדה לדעתי האפקטיבית מכולם.
על אף שהרומן עוסק בחברה של המאה ה־19, הוא מהדהד שאלות עכשוויות: עד כמה אנו חופשיים באמת? אילו מחירים אנו משלמים כדי להשתייך? והאם אומץ אישי מסוגל לגבור על מוסכמות מושרשות?
לסיכום ,ספר מרתק. שווה קריאה.”

“הספר מתואר כסיפור אהבה לא ממומשת של גבר ואישה צעירים בחברה הגבוהה של ניו יורק במאה ה-19. אבל סיפור זה הוא ללא העיקר של הספר - הוא הסיפור שדרכו מתוארת החברה בניו יורק באותה תקופה, חברה חנוטה סגנון ויקטוריאני, ששמה דגש על גינונים וכללי טקס יותר מאשר החיים עצמם. נראה שלאותם אנשים באותה חברה גבוהה היה כל מה שרצו - כסף, מעמד וכבוד. אבל בפועל, הם חיו בכלא זהב, בו לא יכלו ללכת אחר ליבם ושאיפותיהם, באהבה אבל גם בקריירה ובכלל בחיי היוםמיום.
וורטו כותבת הרבה ברמיזה, ואפשר להרגיש את הדקויות שאליהן היא מכוונת, בעזרת התרגום הטוב של עידית שורר (שגם הוסיפה להנאה מהספר באמצעות שפה עשירה ולא כבדה מדי).
מומלץ.”