“תמיד היה השפעה חביב עליי יותר משאר ספריה של ג׳יין אוסטן אולי לא משום שהוא המפורסם שבהם, ואף לא משום שהוא העליז ביותר, אלא דווקא בשל אותה איכות שקטה, כמעט חומקת, המלווה את דפיו.

יש בו מידה של איפוק, של התבגרות, של רגש שאינו מתפרץ אלא מצטבר לאיטו עד שהוא נעשה בלתי ניתן להכחשה.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כי חיבתי לספר זה אינה מקרית כלל. ישנם סיפורים אשר אנו נמשכים אליהם עוד בטרם נוכל להסביר מדוע; ורק כאשר החיים עצמם מזמנים לנו נסיבות דומות, מתגלה לפתע כי לא במקרה בחרנו בהם מלכתחילה.

כך מצאתי את עצמי שבה אל סיפורה של אן אליוט בפעם החמישים לדעתי אבל לא עוד כקוראת מן הצד, אלא כמי שמכירה, ולו במידת מה, את תחושת ההיסוס, את משקלן של דעות זרות, ואת הדרך הארוכה הנדרשת כדי לשוב ולהאמין בקול הפנימי.
טרם תחילת הרומן, אן כבר הושפעה ואולי אף נשברה מדעותיהם של האנשים סביבה בעיקר החברה הכי טובה של אמה המנוחה לעצוב את אהובה העני.
בספר מצויין:

“אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה היא הייתה רק אן.”

המשפט הזה פותח פתח להבנת עומקה של אן אליוט, ואולי גם להבנת מה שהופך את הרומן הזה למהפכני כל כך. בניגוד לאליזבת בנט מ־גאווה ודעה קדומה או אלינור דאשווד מ־תבונה ורגישות, אן אינה רק חכמה או מוסרית היא כמעט בלתי נראית. היא נדחקת לשוליים, מבוטלת על ידי משפחתה, ובעיקר לומדת לפקפק בעצמה.
: היא ויתרה בעבר על אהבתה הגדולה בשל השפעה חיצונית, בשל קול סמכותי שפוי בחיים שלה ששכנע אותה שהיא טועה. הרומן אינו עוסק בהתאהבות ראשונית, אלא בתהליך עדין ומורכב הרבה יותרהיכולת לשוב ולהאמין בשיפוט העצמי, לתקן החלטה ישנה, ולאפשר לאהבה להופיע מחדש.
ה”השפעה” שבכותרת אינה רק חברתית; היא פנימית. זהו סיפור על האופן שבו קולות חיצוניים הופכים לקול פנימי שמכוון אותנו ולעיתים מטעה אותנו. אן אליוט היא אולי הגיבורה הנועזת ביותר של אוסטן, דווקא משום שהאומץ שלה אינו רועש. הוא מתרחש בשקט, בהתמדה, בנכונות להרגיש שוב גם אחרי אכזבה.
ובתוך העולם הזה, המלא ניואנסים של מעמד, ציפיות ונימוסים, משובצים גם רגעים של אירוניה חדה כמו דמותו של האב המגוחך, שכל עיסוקו בהופעה ובמעמד חושף עד כמה הוא ריק מתוכן רגשי אמיתי. דרך דמויות כאלה, אוסטן לא רק מבקרת את החברה, אלא גם חושפת את האבסורד שבה.
עבורי, הקריאה ב“השפעה” אינה רק חוויה ספרותית היא חוויה אישית. כי כמו אן, גם אני מצאתי את עצמי בתוך קשר שלא התיישב עם ציפיות חיצוניות, בתוך מרחב שבו צריך לבחור בין מה שנראה “נכון” לבין מה שמרגיש נכון.
אולי זו הסיבה שזהו הספר האהוב עליי ביותר: לא כי הוא מציג אהבה אידיאלית, אלא כי הוא מכיר בפגיעות שלה, בזמן שהיא דורשת, ובאומץ השקט שהיא מבקשת.”

“אחרי ככלות הכול התברר כי אני חייבת התנצלות לג'יין אוסטן. לא חטאתי כלפיה בחטא הגאווה, כיוון שתמיד הבנתי כי ככל הנראה כישרון ויכולת יש לה. גם דעה קדומה לא הייתה כאן, כיוון שניסיתי לקרוא את ספריה, נסיונות חוזרים ונשנים שנידונו כולם לכישלון. תבונה ורגישות, קשר הנישואים, אמה, אהבה וידידות וכמובן ספר הדגל גאווה ודעה קדומה- בכולם קריאת עמוד אחד הותירה אותי כבוית עיניים ושרויה בתכלית השיעמום. חשבתי שהם נידונו להיות מסוג הספרים שאני פשוט לא קוראת אף פעם.
אך כל זה נגמר כעת, כי ברכות! צלחתי את ספר ג'יין אוסטן הראשון שלי, ויש לי שלל תובנות לשתף. ראשית, כן, השימוש במילה 'צלחתי' הוא מכוון. ישנם ספרים שכמו קוראים את עצמם, והידיים לא עוזבות אותם עד המילה האחרונה. ספריה של ג'יין אוסטן, לעומתם, דורשים מאבק בלתי פוסק. במילים הגבוהות, בניסוחים המתפתלים וכפולי השלילות, בנורמות החברתיות, ויותר מכול- בעפעפי העיניים הנשמטים.
אך התוצאות ממש שוות את המאמץ, כי מי שמצליח לעבור את משוכת העמודים הראשונים, שאני אישית תמיד מתקשה לעבור, זוכה לטעום יצירת מופת של אמנית אמיתית, שמפליאה לתאר רחשי לב ולבטים בדיוק והומור מפתיעים. בתקופה בה הציניות הייתה בחיתוליה, הפליאה אוסטן להשתמש בה בעדינות ובחן כדי לתאר עלילה דלה באירועים, וכדי להעביר ביקורת חברתית, אני מניחה. אם כי זה קצת פחות מעניין, בהיותי חיה כמאתיים שנה לאחר כתיבת הספר. נראה שאז היה להם ממש חשוב להדגיש את ההבדלים בין המעמדות, בדיוק אלו שהיום משקיעים מיליונים על מנת לצמצם.
ואם כבר הזכרתי את פער הזמן: מלבד התפאורה, הכול נשאר אותו הדבר! בני האדם לא השתנו, גבירותיי ורבותיי, ועלילת הספר 'השפעה' יכולה בהחלט להתרחש בימינו אלה, עם שינויים קלים מאוד. אם השתננו במשהו במאתיים שנים האחרונות, לא מדובר בדרכי החשיבה או בביטוי רגשותינו, אלא בעיקר בקצב בו אנו חיים את חיינו.
גם אחרי שקראתי ספר של ג'יין אוסטן מכריכה לכריכה, אני חייבת להוסיף הסתייגות: למרות ההנאה שבסוף כנראה תקבלו בסופו של דבר, מדובר במאמץ לא פשוט. אלו ספרים כבדים, שיש לקרוא בטעימות קטנות ופרושות לאורך זמן, כל פעם כמה עמודים לכיוון הכריכה האחורית. לאט לאט מתקדמים עד שמגיעים לסוף, אל המסקנה המתבקשת: ואוו.”

“האמת שמעולם לא התלהבתי עד כדי כך מ"גאווה ודעה קדומה", ולדעתי הוא לא גולת הכותרת של אוסטן, אלא דווקא הרומן הזה ו"תבונה ורגישות".
ואכן, סיימתי בכמה שעות את "השפעה" וכל כך נהניתי. צפוי, צפוי בהחלט, אבל כתוב כל כך יפה ובצורה כל כך אירונית ומשעשעת שאוסטן הייתה ידועה ומצוינת בה. ובהחלט גם מאוד רומנטי! (ראוי לציין שהתרגום מעולה).
באחרית דבר נאמר שלשם שינוי, לעומת אליזבת בנט, אן אליוט הרבה יותר בוגרת ובשלה; הדבר ניכר היטב בכל הסיפור. אהבתי אותה הרבה יותר מאשר את אליזבת.
מומלץ בחום (:”

“המאה ה - 18 מדלנד אנגליה, חבורה של אצילים ואצילים למחצה חיים בתוך בועה של נועם מנותקים מכל סבל קיומי ומציאות אחרת וכל מה שמעסיק אותם זו דרגת היחוס, נימוסים, ירושות ונישואין הולמים, פחות או יותר. הכל כדי שתהיה המשכיות לחייהם ההזוים. הנושא הזה היה יכול להיות, משעמם,ולא רלוונתי אבל אין כמו ג'יין אוסטן שתעשה מחומרים אלה מעדן שתמיד משאיר טעם של "עוד". גם בלי לעשות לה הנחות על התנאים שבהם יצרה, אוסטן הייתה גאונית. נשים בתקופתה היו עפ"ר חסרות השכלה ועצמאות הן היו תלויות לגמרי בגברים אשה סופרת לא זכתה לעידוד וברכה. התגייסותה המלאה של אוסטן לשכלול כתיבתה, הכרתה את הנפשות הפועלות, כושר ההבחנה שלה, היכולת המיוחדת שלה לבקר,לצחוק להציג את המגוכח לא פוגם ביכולתה לכתוב גם על יופי חמלה ורומנטיקה. הרומנטיקה הזו יקרת המציאות בספרות של ימינו. גיין אוסטן היא אחת הסופרות היותר אהובות עלי וודאי גם על רבים אחרים, עובדה, ספריה מענגים גם אחרי 200 שנה.”