בדרך כלל יש לי המון סיבות טובות למה לא לכתוב ביקורות על ספרים, ומעט סיבות טובות למה כן. אני לא כותבת כי זה לוקח לי המון זמן, כי זמני מוגבל, כי לא קל לי לנסח את התובנות שלי, אבל בעיקר כי לא תמיד יש לי כאלה: בהמון מקרים אין לי משהו חשוב או חדש או מקורי להגיד על הספר. תחושת "אמרו את זה קודם, לפני" הולכת איתי הרבה פעמים.
אבל כאן – פשוט תחסכו מעצמכם. זה ספר ארוך ולא חיוני כלל. בתקופה פחות פי-סי היו קוראים לו "רומן למשרתות". אבל מה אשמות המשרתות ולמה הן צריכות לקרוא ספרות לא טובה. (אולי אם הן היו קוראות ספרות טובה הן לא היו משרתות? מי הביצה ומי התרנגולת?). ממש בעמודים הראשונים אנחנו לומדים שיש פה משולש רומנטי שצולח חיים שלמים, בין שלושה יתומים בני אחת עשרה - שני בנים חתיכים הורסים שכבר משחקים פוטבול, ובת יפהפייה בלונדינית כחולת עיניים. סיי נו מור: נתוני פתיחה על הפנים, הכתובת היתה על הקיר, אין לי מילה לומר להגנתי. נפלתי למלכודת בעיניים פקוחות, ולבושתי יצאתי ממנה בסוף הספר. ככה אני, לא יודעת להפסיק באמצע, גומרת הכול מהצלחת כמו ילדה טובה.
ולמה שני כוכבים ולא אחד? אני קצת באמצע בכוכבים, לשני הכיוונים. חמישיות רק כשממש, ומצד שני צריך שספר באמת יקומם אותי כדי שיקבל כוכב אחד. נראה לי שיש רק ספר אחד שדירגתי בכוכב אחד בסימניה. ו"עשבים" לא מכעיס, הוא פשוט לא טוב.
אז מה עכשיו? אני אחרי רצף מסוים של אכזבות מספרים. מחכה כבר לאחד ממש טוב, כזה שבאמת יעיף אותי - להתגעגע אליו כל היום, לחכות בלי סבלנות לפגישה הלילית איתו, לדעת שהוא יכבוש אותי בסערה. עוצרת כאן.

צעיר ילדיי פיטר אותי לאחרונה מלהקריא לו סיפור לפני השינה. זאת תזכורת להתבגרותו ולהתבגרותי, והיא מצערת במיוחד כי בכך נשלל מאיתנו הטקס שכל כך הרבה נכתב אודותיו אבל כמה שלא ייכתב, לא ישווה לאינטימיות ולחיבור שהוא יוצר. בכך נחתמו שעות רבות ושנים רבות של מפגשים מהסוג הזה עם הילדים שלי. אני מתגעגעת, ומאוד.
תוצאה נוספת של האירוע היא שחדלתי מהחיפוש האובססיבי אחרי ספרי נוער טובים. בהדרגה התרחקתי מהז'אנר וחזרתי לקרוא כמעט רק ספרי מבוגרים, שברובם לא מייצרים את הסיפוק המיידי שבספרי נוער: יש טובים, יש רעים, זה נגמר בטוב וגם די בזריזות.
מה אם כן משך אותי לספר הזה? הטריילר שעל הכריכה האחורית סיפק פרטים שנראו הזויים מספיק כדי לשעשע; יש לי חיבה לסיפורי עיירות קטנות; נראה שמתרקמת תעלומת רצח; והסוכרייה: מדליית ניוברי לספרות ילדים. בכל שנותי כמקריאת סיפורים עוד לא נפלתי איתה – היא חותם איכות שכל הספרים שקראנו שקיבלו אותה עד כה היו מעולים ביותר (דוגמיות: שני ירחים, בורות, שיילו, כד החרס השבור, קירה קירה).
עד הספר הזה. דומה שכל המרכיבים כאן – העיירה שהיא ניסוי חברתי אוטופיסטי מבית היוצרת של אלינור רוזוולט (ניסוי די כושל, יש לומר), הגיבור בן ה-12 שהוא דווקא די חמוד, הקשר שנוצר בינו לבין שכנתו הקשישה על רקע חיבתם המשותפת להיסטוריה, השחזור התקופתי של שנת 1962, שלל הדמויות המשונות שמאכלסות את העיירה. אבל כל אלה מספיקים באמת לטריילר על כריכה אחורית, לא לספר. יותר מדי חומרים טובים ורעיונות לא מגיעים למיצוי, ומצד שני רעיונות אחרים נסחטים לעייפה. ובנוסף גם טון היסטרי ותזזיתי, שמלווה בדם באף בלי הפסקה.
ככל שצידו השמאלי של הספר הלך ופחת לטובת הימני (הדפים שכבר קראתי), הרגשתי יותר ויותר מרומה – הרי אין מצב שבעשרים-שלושים העמודים שנשארו כל הפרימות באריג ייתפרו חזרה ויקרה המשהו הזה, שיחלץ את הספר מהבינוניות שלו. זה באמת לא קרה, וכמו בדרך כלל במצבים האלה, הכל נסגר בצורה לא משכנעת ובחיפזון הולך וגובר. מצד שני, למדתי מהספר על כל מיני פרשיות היסטוריות מעניינות, ויש לי הרגשה שהיה אפשר לעשות ממנו סרט ממש מוצלח.

תגידי את רואה מה השעה? את סוגרת עכשיו את הספר והולכת לישון. לא, לא "רק עד סוף הפרק", גם לא עד סוף העמוד, או הפיסקה. עכשיו. את זוכרת איזה יום יש לך מחר? קדימה. די. ממילא לא תגמרי אותו הלילה. אלא אם כן תוותרי על לישון כמעט בכלל. לא, זאת לא אופציה. אין שום סיבה בעולם שהמטופלים של סוף היום יסתפקו בפירורים רק כי את הרשית לעצמך לקרוא כל הלילה. זה כל כך לא אחראי מצידך. ולא מקצועי. וגם איך שהבית שילם מחיר כל השבת; באמת יפה לך שהסעת אותה, ההסעה היחידה שעשית, ומייד הסתגרת עם הספר בטענה שהבית מריח מהשניצלים שהוא טיגן. כן? עזרת לה בשיעורים? בעיקר בלעשות "אהה" תוך כדי שקראת. קדימה, שימי סימניה, תעשי אוזן, לא משנה מה העיקר תסגרי אותו. ראש לקיר ולישון.
נכנסתי לספריה והספר הזה יצא מהמדף ובא אלי בריצה. איזה כיף, אתה מהאוזרק! וכבר בעמוד שתיים – היי, זה החבר'ה שלי! כל האינגלדיו האלה והשאר - מכירה אתכם! בכלל לא ידעתי שתרגמו עוד משהו שלו חוץ מהארכיטקטורה!
טוב לא הכל הכרתי. "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" היה ספר כיפי ומתוק שכולם בו טובים, סוג של "מאה שנים של בדידות" אבל לא קודר אלא רק מגניב. כאן, העיירה היא אותה עיירה, אבל נחשפים צדדים אחרים שלה – אונס, הברחות, פוליטיקה מושחתת וצינית, עיוותי דין, גזענות לא מתנצלת. חלק ניכר מהספר מתנהל בכלא, והכלא הזה – אללה יסתור. תיאורים לא קלים בכלל. מצד שני הרבה מהספר גם מתנהל מחוץ לכלא, גם שם לא תמיד קל אבל גווני הירוק כתובים ככה שממש רואים אותם, כמו ששומעים את העצים שרים. והטובים טובים והרעים רעים, הצדק מנצח והאהבה גם, ויש באושר ועושר עד עצם היום הזה. בספר הזה נעדרת הרוח השמחה והנינוחה ששורה על הארכיטקטורה, הוא הרבה יותר טעון, וצריך לומר את האמת - גם קצת פחות טוב. אבל אז מה, בכל זאת בא לי לנסוע לאוזרק הזה, כמה הוא כבר השתנה מאז 1914.

יופי באמת יופי. עכשיו תיראי מה עשית. על מי את עובדת שהיית חייבת לראות אם יהיה סוף טוב. כאילו שלא ידעת.

גם אני רוצה. גם אני רוצה ללכת עד הסוף עם העקרונות שלי, לחיות בלי רכוש, להסתכל על הכוכבים, ללקט מזון, לצייר, לכתוב, לישון בחוץ, לקרוא ספרים, לסרוג, לעשות מדורות, להיכנס לאוטו ולנסוע ולנסוע ולנסוע עד לאנשהו חדש. ואז אותו דבר שם.
שיט. יש לי ילדים.
והאמת שרוב הזמן אני גם לא באמת רוצה. זה קורה לי בעיקר אחרי עשרים דקות המתנה על הקו עם ביטוח לאומי, או כשאין לי מה ללבוש בבוקר, או כשכל הנעליים וכל התיקים של כל הילדים זרוקים על כל הסלון.
להורים של ג'נט וולס לא היו כאלה עניינים. דרך ההתמודדות שלהם עם החיים באמריקה היתה עריקה – למדבר, לעיירות נידחות, לשולי החברה. וולס מספרת את הסיפור האמיתי של משפחתה הלא מתפקדת, סיפור על זוג הורים היפים, משכילים וכשרוניים וארבעת ילדיהם. האבא הוא אלכוהוליסט, נרקיסיסט, פנטזיונר שעסוק באובססיביות באיך הוא יביא את המכה. בין שהוא בונה מכשיר לגילוי זהב, חוקר את שליטת המאפיה בחברת החשמל של פיניקס אריזונה או מתכנן טירת זכוכית מגלומאנית, ברור שהכל יטבע באלכוהול. האמא היא אמנית מנותקת, עם פרשנויות מקוריות לקתוליות שלה ועם תעודת הוראה שהיא מתאמצת להתעלם מהפוטנציאל התעסוקתי שבה. לשני ההורים יש עמדות מוצקות על כל דבר כמעט, ובעיקר על השיטה ועל תומכיה, הם מתנשאים על מי שנעזרים בשירותי הרווחה ומעדיפים עקרונות על פני תלושי מזון. את העקרונות שלהם הם מיישמים על שפת החוק או מעבר לה, כשצריך. כל עוד אפשר, משחקים משחק סטייל "החיים יפים" של רוברטו בניני – אלה החיים הנהדרים שבחרנו לנו. ומשתמשים, גם בתוך המשפחה, בהכחשה, בשקרים, באלימות.
והילדים? הילדים שורדים. מחטטים בפחים כשאין אוכל (רוב הזמן), מופתעים לגלות פתאום שורת זוגות אופניים חדשים כשמשהו צץ, מגלים שהספרייה הציבורית יבשה ומוסקת בחורף, לומדים שיש להם אחד את השני. וחותכים, ברגע שאפשר.
ברובד המיידי יש כאן סיפור על הזנחה והתעללות בילדים. קל לפטור אותו ככזה, וכשקניתי את הספר תהיתי אם אני מסוגלת לקרוא אותו - ספרים על סבל של ילדים הרבה פעמים בלתי אפשריים בשבילי. בעמוד 23 שוב עלתה השאלה, אבל בהדרגה זה נרגע. ולא כי הסיפור נעשה קל; להיפך, אולי הוא אפילו מחמיר ככל שמתקדמים. מה שהופך אותו למרתק ורב פנים כל כך הוא אופן ההתבוננות של וולס. באותו קול היא מספרת גם על המכות וההשפלה וגם על היצירתיות והסקרנות ופיתוח החוסן. וכן, גם על אהבה – אהבת אמיתית ולא מותנית של הורים לילדיהם, שאינה מגובה במחויבות הורית בסיסית. בבגרותם, לאחר שהפכו (ברובם) לאנשים נורמטיביים ומתפקדים, אחיה של ג'נט יאמר לה: את יודעת, ממש לא קשה לשים אוכל על השולחן אם זה מה שמחליטים לעשות.
וולס יודעת בדיוק מי הם הוריה ולא חוסכת מהקוראים פרטים קשים. הכתיבה שלה מדווחת, כמעט יבשה, ועם זאת היא מצליחה לייצר קול חומל, אוהב ונעדר שיפוטיות. הפער בין הדעתנות והשיפוטיות של ההורים לבין החמלה והקבלה של הבת הוא מאוד מפליא בעיני, והוא זה שמרחיק את הספר מקיטלוג אוטומטי. אפשר לומר: זה ספר על משפחה מזעזעת אבל מלאת אהבה. אפשר להפוך ולומר: זה ספר על משפחה מלאת אהבה אבל מזעזעת. בעיני, הספר מזמין למחוק את ה"אבָל", ולא להניח לאחד מחלקי המשפט להוציא את חלקו השני.

כשהייתי ילדה הייתי משחקת עם אמא שלי ואחותי ב"סיפור בהמשכים": אחת מתחילה לספר סיפור מהדמיון, מפסיקה אחרי כמה משפטים, ואחרת ממשיכה. אמא שלי, שתמיד התעייפה לפנינו, היתה מתאמצת בכל כוחה להגיע בהקדם ל"...באושר ועושר, עד עצם היום הזה". אלא שאז היינו אנחנו שולפות את התחבולה שנקראה: "ואולם..." (הפיה הרעה בעצם לא מתה / הנסיכה לא ידעה שהיועץ קשר קשר / הנערה הענייה סירבה להשלים עם מר גורלה וכדומה), תחבולה שהיתה הופכת על פיו את הסיום, מביאה טוויסט חדש לעלילה וגורמת לה להתארך עד אין סוף.
נזכרתי במשחק הזה לנוכח המשחק של רונית מטלון ואריאל הירשפלד בספר הזה. הבחירה שלהם שלא לתכנן מראש דבר ולכתוב את הרומן במכתבים זה לזה סיקרנה אותי. סיקרן אותי איך דמויותיהם משתקפות בכתיבה וביחסים בין הדמויות (טוב, לא סיקרן עד כדי לגגל רכילויות או ראיונות איתם – את זה ראיתי רק עכשיו, כאן בביקורות), וגם: איך מסיימים? איך מחליטים לסיים אם לא התקבלה החלטה משותפת? איך לא נופלים למלכודת של "ואולם..."?
אז מתברר שנופלים. אבל רגע, דבר דבר:
הספר מגולל את פרשת יחסיהם של נתנאל היילברון (אריאל הירשפלד כותב את הצד שלו) ולורי דהאן (מטלון כותבת את מכתביה וכן את אלה של הדמויות הנוספות ברומן). כשאמא של לורי המתבגרת התאשפזה במחלקה פסיכיאטרית לשנים ארוכות, אמא של נתנאל תפסה את מקומה בחיקו של אבא של לורי. כעת, אחרי שנים, מתנהל קרב ירושה בין האחיות של לורי לבין אמא של נתנאל, ולורי פונה לנתנאל לעזרה. בהדרגה נפרש המערך המשפחתי המורכב, ובמקביל מתפתח הרומן בין השניים (ואף מילה על העברה בין דורית – זה כל כך בשקל).
יפה בעיני שבולט השוני בין הכותבים – מטלון אקטיבית, סוערת, יוזמת; הירשפלד תגובתי לעד, סופג, מכבה שריפות. אני מדמיינת אותו יושב מול כל מייל שבו מטלון מטילה אל המערכה דמויות חדשות ועלילות משנה מתפתלות, תופס את הראש בידיים ונאנח – נו, מה עושים עם זה עכשיו.
אז מה הבעיה? הבעיה שכנראה בכל זאת יש סיבה לכך שסיפור זקוק למבנה. כי כשאין, זה יוצא ארוך וחוזר על עצמו, וההתאהבות של הכותבים בגימיק שלהם מתישה. כל האי-הבנות והמריבות והפיוסים של זוג בראשית דרכו עוברים תחת ידינו, בלי שיוותרו לנו על כלום; עלילות משנה שלא תורמות דבר; תיאורים ארכניים שפשוט זקוקים ליד של עורך. ועוד דבר קטנוני: למטלון יש מניירה מעצבנת לפתוח כל פיסקה ב-ו' החיבור. יש לזה אפקט כאילו-לירי, ומתמשך, ומתנגן, ולגאטו, ולא עוצר לעולם, ואפשר להמשיך עוד ועוד...
והנה אני חוזרת לסיום: בהמון מקומות לאורך הספר היה אפשר לשים נקודה ולסיים. זה לא קרה, והסוף אכן לא סוף. ואולם.

לפני שנתיים וחצי חגגנו לסבתא פנינה יום הולדת 95. חדה כתער, היא הזמינה את ראשונות המברכות: שתי אחיותיה הגדולות, שרה ורוז'י, בנות 99 ו-97, בהתאמה. הן סיפרו כמה קינאו בה, הקטנה והחכמה, על שמכל הילדים רק לה אבא קנה תיק לספרים לביה"ס. היא לא נשארה חייבת והזכירה להן איך בלילות החורף הקרים בהונגריה הן היו מכריחות אותה, האחות הקטנה, להיכנס למיטות שלהן לפניהן, כדי לחמם להן את המיטה.
עד ל-15-20 השנים האחרונות, אחים ואחיות היו נושא מוזנח בעולם הפסיכולוגיה. לאורך מאה שנותיה הראשונות, הפסיכולוגיה התמקדה באם, ובמידה פחותה באב, כגורמים המשפיעים ביותר על נפש האדם. אחאים (המונח המקביל ל-siblings, כלומר אחים+אחיות) פשוט לא נתפסו כמשהו שצריך להקדיש לו תשומת לב. הם פשוט היו שם וזהו. או כמו שמצוטט בספר הפסיכולוג דניאל שו: "ברוב משקי הבית ההורים ממלאים תפקיד דומה לזה של הרופאים בסבב הרופאים היומי בבית החולים. האחאים דומים לאחיות במחלקה; הם שם כל הזמן". ובדרך כלל הם גם יהיו שם לאורך חלק הארי של המסע, על פי קלוגר: כמו הורינו, הם שם משלב מוקדם, אבל כמו ילדינו הם נשארים עד שלבים מאוחרים.
בשנים האחרונות תמונת המצב השתנתה: יש מבול של מחקרים בתחום, בדיסציפלינות שונות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, ביולוגיה ועוד. הספר נותן סקירה של התפתחות הידע בתחום האחאות בשנים האחרונות, תוך שהוא מצטט שורה של מחקרים מובילים. הוא מגדיר תמות מרכזיות, מביא נתונים מעניינים ולעיתים קרובות מפתיעים (המון המון נתונים, יש לומר) ומנסח תובנות מרתקות.
במסורת הכתיבה העיתונאית האמריקאית, קלוגר משלב את סיפורו האישי בפרקי הספר השונים. ויש בביוגרפיה שלו הרבה התנסויות שרלוונטיות לנושא: כאח שני במשפחה של ארבעה בנים, הוא חווה עם אחיו את שנות החיים הראשונות בבית מלא אחים; את גירושי הוריו והתפקיד המשמעותי שגירושים מזמנים לאחוות אחים יציבה; את הנישואים השניים של אמו ואת האחיות החדשות שהצטרפו אל המשפחה המעורבת, משנות סדרים ומזיזות חיילים על לוח השחמט המשפחתי, רק כדי להעלם כעבור זמן קצר עם התפרקות הנישואים האלה; את הצטרפותם של אחאים-למחצה מהנישואים השניים של אביו; את ההתמכרויות, עזיבת הקן, היציאות מהארון, הקמת המשפחות, מאבקי הירושה, ועוד. הסיפורים האלה משולבים באופן אורגני בטקסט, ומאירים הרבה מהנתונים שהכותב מביא בנושאים אלה וברבים אחרים (סדר הלידה והשלכותיו, מריבות אחים, העדפת אח/ות על פני האחרים, מיניות, תאומים, בנים יחידים, אחים במעגל החיים ועוד).
זה ספר עיון, למרות שהוא לא באמת ספר מקצועי (חסרה לי למשל ביבליוגרפיה מסודרת). מטבע הדברים, סקירה כזאת היא פחות לעומק ויותר לרוחב, ולוקה בשטחיות מסוימת. ועם זאת, היא מציעה ראשי פרקים שכל אחד מהם הוא פוטנציאל לאינסוף תתי נושאים – הן למחקר והן ולהיזכרות הפרטית בחוויות, קשרים, הזדהויות, מצוקות ונחמות שקשורים באחינו ובאחיותינו. ככזאת, היא מעניינת, מלמדת, אפילו מרגשת לעיתים.
לפני שבועיים, כשהתקשרתי להגיד לסבתא פנינה שנה טובה, היא הזכירה לי שיש לה עוד שנתיים וחצי עד גיל מאה. "אבל קודם רוז'י", היא אמרה, "בחנוכה הקרוב".

היינו 12 נשים, כולנו בנות משפחה מורחבת (מאוד), חבורה צבעונית ופרועה למדי. ונסענו בקיץ שעבר לרוסיה, לחפש את פוצ'פ, העיירה של סבי-סבותינו וסבתותינו הנשכחת, שלא ידענו על ההווה שלה דבר.
אבל כבר נסענו לרוסיה, אז שילבנו את השורשים עם מוסקבה ועם סנט פטרסבורג. ומכיוון שכולנו חכמות וכולנו יודעות את התורה, גם הצעירות ממש – אז לקראת הנסיעה עלתה הצעה שניישר קו על ספרות רוסית. אני התנגדתי כי אני לא בשביל ספרות רוסית, היא מפילה עלי שיממון ויש בה המון דמויות עם שמות מאוד ארוכים. אבל תמכתי בהתלהבות ברעיון שנקרא כולנו את "האמן ומרגריטה", כי הוא היה אחד הספרים האהובים עלי. וגם כי ל', שהובילה את הטיול, סגרה על הדרכה במוסקבה בעקבות בולגקוב.
אז התחלתי לקרוא שוב, בשלישית, את "האמן ומרגריטה". וואלה, התאמצתי. התאמצתי ממש למצוא את הקסם, הווירטואוזיות, הברק, התבונה העמוקה. לא מצאתי, לא צחקתי, לא הוקסמתי. ולמרות כמה דברים יפים, התיש אותי המאמץ הבלתי פוסק לזכור מי זה מי, במיוחד אם עזבתי אותו לכמה ימים (ועזבתי).
אחרי לבטים החלטתי להסתכן בסקילה, ושלחתי מייל לשותפותי למסע:
"תקשיבו, יש לי וידוי: "האמן ומרגריטה" ממש לא. הנה אמרתי את זה. לא ברור לי מי השתנה, אני או הוא - ועוד קראתי אותו פעמיים בעבר! (בפעם הראשונה לפני המון שנים כשהוא עוד היה "השטן במוסקבה") - ואני זוכרת שהתענגתי, אבל עכשיו אני תוהה על מה. אז זהו, יצאתי מהארון, ואם הייתי לפה למישהי אז מעולה. ואם לא, אז גם מעולה."
התגובות הפתיעו אותי, מסתבר שפרצתי סכר. דוגמיות - דודה מ', בדרך כלל אצילת נפש ומאופקת, בקבוצת תמיכה מחתרתית שפתחה, כתבה לי: "איך העזת לומר את מה שאני חומרת בתוכי כבר חודש! התחלתי. מיד ירד לי הביטחון העצמי כשהרגשתי שאני לא נסחפת לספר הפולחן הזה.. המשכתי וסבלתי - לפחות לדעת את העלילה לקראת הנסיעה! עוד קצת להתאמץ.. ואז, בעמוד 150: די! זה הספר הכי מכוער שקראתי בחיי!!! שום דבר בו לא לטעמי - לא הסיפור, לא הדמויות, לא האווירה, לא הרעיונות, לא התרגום הנוראי!!!" בת דודה ד', בעדינות: "לדעתי חלק מהאכזבה קשור לתרגום... התרגום הפך את הספר לשטוח. " ומכולן בת דודה ל', הנפש הסלאבית האולטימטיבית, שקוראת רוסית ואף מתרגמת ממנה: "גם לי יש וידוי. אחרי הרבה שנים שחייתי בתחושה שזה אחד הספרים המכוננים בחיי, הבנתי פתאום שקסמו פג, ושהוא מאוד בנאלי וכבר לא נוגע בעצבים הרוטטים של חיי. אבל, עדיין אני חייבת להוסיף כי יש כמה עמודים בלתי נשכחים - על טבעה של האהבה, ועוד כמה, שנתוודע אליהם בזמן סיורנו במוסקבה אחרי מסעות חבורתו של וולנד".
והיו עוד.. וצריך לומר שגם היו מי שכן נהנו. זאת המשפחה שלי, מה לעשות.
אז זה המסע שעברתי עם האמן. אני לא יודעת למה, אבל זה מעציב אותי. אולי עורי התעבה ובלוטות הטעם שלי התעדנו במקביל, עד שליבי גס בספרים שאהבתי בעבר. ככל שאני מתבגרת הסבלנות שלי פוחתת. אולי המסקנה היא שאני לא צריכה לקרוא ספרים פעם שנייה. אבל גם זאת מסקנה עצובה, לא?
ובכל זאת, כשתהיו במוסקבה, לכו לאגמי הפטריארך הנהדרים בשקיעה, ואל תוותרו על "הדירה המשוקצת" ברחוב סדוביה. בחצר הפנימית יש פסל של כל חבורתו של השטן, חדר המדרגות מרתק והדירה עצמה היא מוזיאון בולגקוב, קטן ומקסים.

נשארתי עם הדוקטור מרטנס של סאשה. כבר כמה שנים אני שואלת, איך, איך העפתי את הצהובות שלי. ועכשיו גם הבנות שלי שואלות אותי את זה. ואין לי ספק שאני לא היחידה פה – לך היו ירוקות, ולך סגולות, נכון? וגם אתן העפתן אותן. וזה כל הסיפור, לא? זאת חוליית הבריונים.
אחלה ספר. קראתי אותו באחת, בלי להניח, נפרדתי ממנו בצער כשהוא נגמר. כתוב כל כך טוב! אמין מאוד, מרתק מאוד, טכניקת האפיזודות שמשתלבות זו בזו עובדת מעולה. מצאתי בו את עצמי ומצאתי בו את הדור שלי, מילדות עד עכשיו, למרות שהוא כל כך אמריקאי (וכל כך ניו יורקי). ויש בו הבזקי- תיאורים, במיוחד של הורות, שהם קורעי לב.
אז מה בכל זאת מה מחסר ממנו את הכוכב החמישי? אולי תחושת so what? קלה בסיומו. אולי אלה הדילוגים מסיפור לסיפור ומדמות לדמות, שמפחיתים את מידת ההכרות וההזדהות שלי עם הדמויות. רציתי עוד מהן.
(וללא ספק - הציפיות הגבוהות מידי שבאתי איתן, כרגיל. ימותו הציפיות.)
ועוד משהו: הדבר הכי מבריק בספר הזה הוא השם שלו. ולא בגלל הזמן, אלא בגלל המפגש איתו, וההלם שהמפגש הזה גורם. כל יום, ובמיוחד בימי הולדת ובראש השנה. שנה טובה.

כמו השדון, גם אני קצת נבוכה. מתחילה מהסוף: עיצוב מעולה (של מיכאל גורדון), איורים מקסימים (של יוסף צ'אפק), תרגום משובח (של רות בונדי), והכתיבה המתוקה והחיננית של קארל צ'אפק. אבל הנושא, הנושא.. האם זאת אני? שתמיד טוענת שאין נושאים משעממים אלא רק מורים פחות טובים? אז כן, הנה אני אומרת את זה: השתעממתי מהספר הזה. אם אתם גננים אתם תמותו עליו, באמת: אני מכירה גננים שנשבעים בו, מזדהים איתו, ישנים איתו מתחת לכר. אבל מבחינתי הוא היה חמוד בעשרים העמודים הראשונים ומשם חוזר על עצמו לעייפה. וגם לא מצאתי שם את התובנות מאירות העיניים על טבע האדם.
מישהו כבר השווה אותו כאן ל"שלושה בסירה אחת", ספר שחזרתי אליו לאחרונה כי זכרתי אותו כקורע מצחוק. ויש בהשוואה הזאת מן האמת - ההומור של שניהם כבר לא. כאן זה צינור גינה מתפרע, שם זה כיסוי ברזנט לסירה - התיאורים האלה כבר לא מצחיקים כמו שפעם הצחיקו, ואני לא בטוחה למה. סלפסטיקי מדי? צפוי מדי?