שתי החברות הטובות ביותר של אמא שלי, היו החברות שלה כבר בכיתה א'. הן לא נפגשות כל יום, בגלל הריחוק הגיאוגרפי, אבל מדברות די הרבה. אמא שלי בת 65, וזה אומר שהחברות המשולשת הזו נמשכת כבר כמעט שישים שנה, וזה מרשים. מרשים במיוחד משום שאני לא כזאת. אני לא נשארתי בקשר עם אף אחד ואחת שלמדו איתי בכיתה א' או בכיתה ט', או באחד משלבי הלימוד לתואר. החברויות שלי קצרות מועד ותלויות הקשר. אני בעיקר חברה של אנשים שאני נמצאת איתם במפגש יומיומי, ולא יודעת לתחזק חברויות ארוכות טווח.

אולי בגלל זה התקשיתי קצת עם הספר הזה. ה"סופרימס" הן שלוש נשים שהיו חברות בגיל העשרה, וממשיכות להיפגש מאז מדי יום ראשון, בדיינר של העיירה הקטנה שבה הן גרות. הן גם שונות ממני בהרבה מובנים אחרים - בגיל, בצבע העור, במקום המגורים, ועוד. אבל הפערים הללו הם מה שמעורר את ההתעניינות בקריאה. תחזוקת החברות היא הקטע המוזר.

וכל הספר השרה בי אמביוולנטיות. כל הזמן נעתי בין "מוזר" לבין "כיף לקרוא". נקודת המבט, למשל. די נפוץ לקרוא ספרים העוברים בין נקודות מבט שונות. אלא שכאן הסיפור נע בין נקודת המבט של "מספר כל יודע" בגוף שלישי, ובין מבט מגוף ראשון של אחת מהשלישיה. למה רק היא? למה לא שלושתן? למה לא לספר את נקודת המבט שלה בלבד, בלי התוספת הכל יודעת? מוזר מאוד. גם תיאורי האנשים והמאורעות יוצרים אמביוולנטיות דומה. מוזרים, משוגעים במקצת, כמו שנראה תמיד שיש בעיירות קטנות, אבל התיאורים לא תמיד יוצרים הזדהות עם הדמויות, או צחוק, או בכלל משהו. גם הפתרונות לדילמות לא תמיד סבירות. ובכל זאת אהבתי מאוד את אלינור רוזוולט ומעשיה בספר. כן, את זה צריך לדעת. אחת הדמויות בספר יוצרת קשר עמוק למדי עם רוחות של אנשים מתים. לפעמים זה גם מצחיק.


ולסיכום - הספר הזה הוא לא יותר ממה שהוא מתיימר להיות, ספר קליל וקיצי על חברות. מי שמצפה לתובנות גדולות על החברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, על גזענות והתמודדות עם השונה, שיחפש במקום אחר.

הסופרימס בדיינר של אל הוא ספר הבכורה של אדוארד קלסי מור, נגן צ'לו אפרו-אמריקאי ידוע. לספר ביכורים יש לפעמים נטייה להיות ספרים מבריקים וגאונים. הספר הזה הוא בהחלט שייך לקטגוריה הזאת.

הרומן עוסק בשלוש נשים לאורך חייהם, החל מהתיכון. השלישיה הזאת זכתה לכינוי- הסופרימס. לא משנה מה קורה, ביום א תמיד הן נפגשות בדיינר- אכול ככל יכולתך של ארל. שלושת הנשים שונות זו מזו בהכל- ביחס לחיים, במצב המשפחתי ובעיקר באופי ובאמונה ויחד עם זאת הן החברות הכי טובות שנמצאות שם, זו בשביל זו, תמיד ומוכנות להגיד את הדבר הנכון להגיד, גם אם זה זה לא הדבר שהכי רוצים לשמוע. זהו סיפור על חברות אמת שחוצה הבדלים. אה כן, יש לספר עוד תוספת אחת חביבה- הדמות הראשית בעלת כישרון משפחתי ייחודי (שלא נספר עליו עכשיו).

אחרי הקריאה של הספר ואף במהלכו הרגשתי צורך עז לחייך ולחלוק את הספר הטוב הזה עם חברות, כי הוא עוסק בחברות וזה נחמד לחלוק דברים טובים עם חברים טובים. אפילו חילקתי כמה עותקים של הספר במסגרת מתנות החג.

אורכה של העלילה פשוט מושלם, זה לא מסוג הספרים שהתארכו טיפונת יותר מדי. העלילה כל הזמן משתנה, כי החיים כל הזמן משתנים. קהל היעד הוא אנשים שיש להם חברים טובים או היו רוצים חברים טובים (ומי מאיתנו לא היה רוצה? ).

הכריכה של הספר היא אחת הכריכות היפות שנמצאות היום בחנויות הספרים ואני מאוד שמחה שההוצאה בחרה להשאיר את הכריכה המקורית שהיא מלאה בצבע צהוב, צבע של אופטימיות ושלוש נשים, שכן בסופו של יום זהו סיפור על נשים, חברות ואופטימיות.

מומלץ בחום!

ממתק! ממתק לקיץ. (ולא רק בגלל החולשה שלי לספרים על נשים שחורות). וכתב אותו גבר! האיש יודע לספר סיפור, לגרום לקוראת להתאהב, לבכות, להתאכזב, לצפות להמשך, לסלוח לו על פגמים. ונראה לי שהסרט הוא רק שאלה של זמן.

ספר מעולה ומושלם, פשוט תענוג צרוף של קריאה. לא ניתן להניחו מהיד. יש בו תיאורים של דמויות פנטסטיות וגדולות מהחיים, אך מצד שני גם אנושיות ומלאות פגמים, שניתן להזדהות עימן ולמחול על חולשתן. קשה לתמצת את העלילה, אך במרכזה עומדות שלוש חברות טובות של נשים שחורות, שמוקפות בבני משפחה, חברים ושכנים, חלקם מהעולם הזה וחלקם גם מהעולם הבא. הספר ברובו מצחיק ומבדר מאוד, עם תיאורים מלגלגים על פרצופם, לבושם ,התנהגותם ואמונותיהם הדתיות של אנשים רבים, למרות ששזור בו גם עצב רב.
מזמן לא נהניתי כך מקריאה של ספר. מומלץ בחום.

ספר כל כך נחמד ועושה טוב.
ספר בנות על חברות שצולחת הרבה, וכוללת גם את הבעלים המשפחות ועוד.
כתוב בצורה קולחת, נחמדה, לא מתנשאת ולא פשוטה מידי.
כשקראתי אותו, הרגשתי שאני שם, שותפה לכל מה שקורה, צוחקת ובוכה,
אבל בעיקר מתרגשת ונהנית מכל עמוד ועמוד.