“שתי החברות הטובות ביותר של אמא שלי, היו החברות שלה כבר בכיתה א'. הן לא נפגשות כל יום, בגלל הריחוק הגיאוגרפי, אבל מדברות די הרבה. אמא שלי בת 65, וזה אומר שהחברות המשולשת הזו נמשכת כבר כמעט שישים שנה, וזה מרשים. מרשים במיוחד משום שאני לא כזאת. אני לא נשארתי בקשר עם אף אחד ואחת שלמדו איתי בכיתה א' או בכיתה ט', או באחד משלבי הלימוד לתואר. החברויות שלי קצרות מועד ותלויות הקשר. אני בעיקר חברה של אנשים שאני נמצאת איתם במפגש יומיומי, ולא יודעת לתחזק חברויות ארוכות טווח.
אולי בגלל זה התקשיתי קצת עם הספר הזה. ה"סופרימס" הן שלוש נשים שהיו חברות בגיל העשרה, וממשיכות להיפגש מאז מדי יום ראשון, בדיינר של העיירה הקטנה שבה הן גרות. הן גם שונות ממני בהרבה מובנים אחרים - בגיל, בצבע העור, במקום המגורים, ועוד. אבל הפערים הללו הם מה שמעורר את ההתעניינות בקריאה. תחזוקת החברות היא הקטע המוזר.
וכל הספר השרה בי אמביוולנטיות. כל הזמן נעתי בין "מוזר" לבין "כיף לקרוא". נקודת המבט, למשל. די נפוץ לקרוא ספרים העוברים בין נקודות מבט שונות. אלא שכאן הסיפור נע בין נקודת המבט של "מספר כל יודע" בגוף שלישי, ובין מבט מגוף ראשון של אחת מהשלישיה. למה רק היא? למה לא שלושתן? למה לא לספר את נקודת המבט שלה בלבד, בלי התוספת הכל יודעת? מוזר מאוד. גם תיאורי האנשים והמאורעות יוצרים אמביוולנטיות דומה. מוזרים, משוגעים במקצת, כמו שנראה תמיד שיש בעיירות קטנות, אבל התיאורים לא תמיד יוצרים הזדהות עם הדמויות, או צחוק, או בכלל משהו. גם הפתרונות לדילמות לא תמיד סבירות. ובכל זאת אהבתי מאוד את אלינור רוזוולט ומעשיה בספר. כן, את זה צריך לדעת. אחת הדמויות בספר יוצרת קשר עמוק למדי עם רוחות של אנשים מתים. לפעמים זה גם מצחיק.
ולסיכום - הספר הזה הוא לא יותר ממה שהוא מתיימר להיות, ספר קליל וקיצי על חברות. מי שמצפה לתובנות גדולות על החברה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, על גזענות והתמודדות עם השונה, שיחפש במקום אחר.”