את ההשתנקויות אני בדרך כלל משאירה לאמא שלי, סוג של צווחה עם התנשפות שתופסת צלילי ״אייייייייייי״ ארוך וחנוק.
ההשתנקות הזאת מלווה את אמא שלי בדרך קבע; כשהיא רואה נעליים חדשות, את הבית מלוכלך, בגד שמוצא חן בעיניה, שאח שלי לא רוקן את המדיח, או ציור חדש שציירת (זה טוב, אל תפקפקו בכישורי הציור שלי).
אבל לא יכולתי לעצור את עצמי כשגיליתי שהספר הזה במבצע של שלושה במחיר 99 בהוצאת ״מודן״. אני מתה על שבוע הספר בתל אביב. כמעט קפצתי בדילוגים!
את הספר ראיתי לראשונה בכלל בסטימצקי, כשהסתובבתי עם ג'ן והוני רוז אחרי שהחזרתי לג'ן את הספרים שלה - שנשרפו, נרטבו, נקרעו, והיטשטשו בעזרת לורדים.
סתם צוחקת.
או שלא.

אז בגדול, התחלתי לקרוא אותו לפני ״רעות מלידה״, אבל בדרך כלל כשההכרעה באה בין ספר חדש לספר המשך של סדרה; אני מעדיפה לקרוא את החדש. זה מרענן ולא כובל אותך לעלילה כלשהי.
בכל מקרה, אחרי שסיימתי את ״רעות מלידה״, לא תכננתי להמשיך לקרוא בזמן הקרוב, אלא להמשיך לכתוב.
ואז גלית באה ואמרה שהתגעגעו, ושיין שיין עם האנגלית שלה (אף פעם לא הייתי ידועה בזכות כישורי האנגלית שלי^^) וה״Welcome back״.
ואני, שידועה בחביבותי, נחמדותי, וכישורי האמפתיה המשתפכים שלי, בעיקר לכל פגועי הנבוט בראש בכללם, הרגשתי רע עם עצמי ובזכות כישורי המדהימים, קראתי את הספר הזה עד הסוף.
צריכים לתת לי פרס נובל, אני אומרת לכם.

בואו נתחיל מסקירה חיצונית; יש משהו שגורם לקורא לרצות להקיא ברגע שהוא רואה את הכריכה. מתנצלת, דוגמנית, אבל אלו הפנים שלך (אני לא יפהפיה, אבל הדוגמנית מבוגרת מידי בשביל לדגמן את ריין והפנים שלה פשוט לא יפים וריין אמורה להיות יפה! וסליחה, אבל אני בררנית [אני עומדת לסתור את הטענה הזאת הרבה פעמים בהמשך]). אני יכולה להתערב שאת בת שלושים ומשהו, ואף אחד שלא מהדור הראשון לא חיי בגיל שלושים ומשהו, וכל בני הדור הראשון זקנים מידי.
אבל אם נמחק בלורד את הפנים של הדוגמנית (אני אדם נחמד) ואת התכשיט-כובע המזעזע (אני מרגישה פתאום ממש פקאצה), אז כל השאר יפה למדי - התלתלים הזהובים שנופלים על הכתפיים הצחורות של הדמות (בוהוווו, הלוואי עלי תלתלים יפים כאלה, אני רק תקועה עם תלתלים קטנים >:), את היד הרכה שמונחת על הלחי, עם הצמיד הדק והעדין, הידיים הדקות, השרשרת הדקה עם החרוזים השקופים, ושמלת הכפלים האדומה עם הרשתות המבצבצות.
כן, זאת עטיפה יפה. הצילום בהחלט תופס בספרים האחרונים.

בכל מקרה, הבה נתחיל בסקירה פנימית.
אחרי שבספר הקודם, ריין וגבריאל הצליחו להסתנן מהאחוזה, השניים לא זוכים להרבה מנוחה לפני המכשול הבא; לפני הפרק הרביעי השניים מוצאים את עצמם אסירים בשנית, בתוך פארק שעשועים ענק, שהוא בעצם בית בושת שהמנהלת שלו פסיכית מסוממת עם חרדות נטישה. נשמע כיף אדיר!
בנוסף לכך, כולם שם מסוממים דרך קבע, בעיקר הזונות.
ואם שכחתם, ריין יפהפיה. עשו אחד ועוד אחד, קבלו שלוש - למנהלת היקרה יש רצון לעשות שימוש בריין תוך כדי איום על גבריאל.
העניינים מתגלגלים וריין וגבריאל מצליחים לברוח, אבל זה כבר לא חשוב כי זה בחלק הרחוק של הספר. וזה לא ספויילר - זה כתוב על העטיפה.

בעיות, תמיד קיימות בספרים שניים. תמיד.
כמה זמן לא נתתי לכם ציטוטים או איזכורים משיחות בביקורות שלי? נצח! אז בואו אראה לכם את בעייה מספר אחת בעזרת ציטוטים!
~~~~~~
אני: כרגע סיימתי ספר שהדמויות הראשיות בו מסוממות 99% מהזמן.
לינה: מאגניב.
אני: זה היה מאגניב אם הדמות הראשית לא הייתה גם המספרת.
~~~~~~
מה שמוביל אותי לטענה הראשונה שלי; סמים. כיף חיים. אבל צריך להשתמש בדבר הזה במידה, במיוחד כשהדמות הראשית היא המספרת.
חלק גדול מאוד מהספר סובב סביב סמים ומסובב את הראש. הפסקתי לעקוב בשלב מסויים אחרי שורת המסוממים, ואני אדם שברגע, מאוד מתמקד בדברים קטנים.
אחר כך שוכח אותם, אבל עדיין.
אבל כמה אנשים יכולים להיות מסוממים בו בזמן?!
ריין מסוממת, גבריאל מסומם, מאדאם המנהלת מסוממת, הזונות מסוממות (לא שריין הספיקה להתאושש מהסמים כדי לאמת את זה) וכו' וכו'. טוב, כן, היו די הרבה רגעים שריין פיקחת, אבל בהמשך הספר זה מחמיר.
גבריאל, לעומתה, מסומם איזה מאה ומשהו עמודים וברגעים המכריעים קשה לו לעמוד על הרגליים בגלל תסמיני הגמילה.

והבעיה השניה היא כזאת; חוסר אונים נורא.
חוסר אונים חוזר על עצמו בערך בכל ספר קיים בעולם, אבל בדרך כלל הוא בשליטה. בספר בזה חוסר האונים יוצא מכל החורים עד שבא לך לזרוק את הספר על עובר אורח אקראי.
גבריאל מסומם וקשה לו.
מנסים לחטוף את ריין.
הם עומדים למות.
עומדים לתפוס אותם בבריחה.
כמעט אונסים עוד דמות.
אספנים מסתובבים ברחובות.
הגמילה הורגת את גבריאל מבפנים.
הגמילה הולכת חלק עם ריין אבל גבריאל מדאיג אותה.
השניים תקועים עם ילדה קטנה שלא ממש בשליטה.
ריין לוקה במחלה מוזרה שמכסחת לה את האיברים הפנימיים.
וזה ממשיך. וממשיך. וממשיך. ואפילו לא התחלתי מההתחלה.
אלה כבר תשע סיבות להיות אומללים, והסופרת תקעה הרבה יותר סיבות בספר מזורגג של 256 עמודים! לא דוחפים כל כך הרבה בספר כזה!
עכשיו אתם מבינים? כל חוסר האונים הזה מעיק! מילא יש את משחקי הרעב; לקחו אותי לזירה אחת בה אצטרך לחסל 23 מועמדים או שיאכלו אותי קודם. בוהווו איזה סבל.
אבל פה הכותבת מכניסה אותנו ליותר מידי עלילה, יותר מידי סערת רגשות, כל חוסר האונים הזה מתיש את הקורא וגורם לו לרצות להפסיק לקרוא. וגם חוסר האונים הזה נמשך על גבי עמודים, ועוד עמודים, ועוד עמודים.
ואין גם מנוחה גדולה, אין פרק אחד שהוא לא הראשון שאני יכולה פשוט להצביע עליו ולומר ״הדמויות נרגעו, הכל בסדר״.
חסלו אותי וזהו.

ושמישהו יסביר לי למה כולם רוצים כל כך את ריין ונטפלים אליה. כן, היא יפה. בסדר, יופי. אבל לפעמים הכותבת משרה הרגשה כאילו כל העולם מחפש אחריה. ומי שקרא את זה, שיעז לומר לי שזה לא נכון=.=
מעצבן.

יש יותר מידי קשיים בספר הזה, יותר מידי מכשולים, יותר מידי; זאת המילה. המציאות הקשה כבר לא מציאותית בשלב מסויים, והכל יוצא מפרופורציות כי הסופרת הרגישה יותר מידי משוחררת, ואם היא לא נשואה אני חושבת שמישהו זרק אותה, כי יש לה נטייה לכתוב על הגעגועים של ריין לגבריאל, בייחוד כשהוא מסומם.
זה כואב מידי, זה קשה מידי, זה מציאותי מידי, זה מאיים מידי, זה יותר מידי.

יופי, בואו לתשבוחות, יש לי הרגשה שאני עומדת לקרוס.

הכתיבה יפה כתמיד, מפורטת ומלאת תיאורים. מאוד חיה.
שוב, הרעיון שובה לכל הדעות.
הדמויות והעומק שלהן מאוד מפתיע, כל עוד הן לא מסוממות, זאת אומרת.
ויש משהו שפשוט ממגנט אותך לספר:)

והצדדים הטובים של הספר, למרות שלא דרשו שום פירוט מפלצתי, הביאו לו את שלושת הכוכבים שלו. את הספר הבא כמובן שאקרא, אבל אני חושבת שזה יותר מסקרנות מאשר מהנאה.

טוב, החלטתי לגשת יש לעניינים. (יופי של פתיחה של ביקורת, אה?) (סתמו.) (החור שברעשש!!!)
אז בקיצור, מצאתי באינטרנט אתר שמוכר ספרים במכיר יחסית נמוך, אז לא היססתי לרגע, לאחר התלהבות מרובה מהראשון, והזמנתי אותו.
אלה היו שבועיים מאוד לחוצים, שבהם כל הזמן שאלתי את עצמי אם זה יגיע או לא. (סתמו.) החור שברע... נמשיך.
אבל רק כשטסנו לכריתים החלטתי להתחיל לקרוא אותו.
אז הנה אנחנו על מטוס בלילה, הספר בידי, ואני, עם הידיים מנסה להסתיר את התקציר לא משנה מה.
מזה התקציר הזה?
בואו פשוט תגידו- מוזמנים לבית זונות. (סליחה על הבוטות.).
והכריכה. נו באמת, הכריכה. מזה- לעזאזל- צריך- להביע?
מי זאת ההודית המטרידה הזאת? היא נראת כמן אני לא אגיד, ואם זאת אמורה להיות ריין המשולמת שלנו, אז צר לי לאכזב אותך, ריין, את נראת כמו הודית מסוממת.
אני זוכר שפתחתי את המעטפה של הספר, קילפתי אותה, ופלטתי צרחה והפלתי אותו על הריצפה רוב בהלה/ כיעור לעיניים.
נחזר לכריתים. אז מטוס, חם, אחת בלילה, ויוונית נשמעת בכל מקום "נבמדגליבלגכנהצתכנ" ואני מת מעייפות. אני מתחיל לקרוא, והעיניים שלי נעצמות, אז אני עוזב אותו.
מגיעים לכריתים. ליד כל חוף ים קראתי.
תראו, זה באמת ספר טוב. הבעיה היחידה שהיתה בו לדעתי זה- לא מצאתי שום קשר לראשון, חוץ מזה שהם בורחים מווהן. ואני לא מבין למה הסופרת החליטה לעשות פתאום זונות. בסדר, את רוצה להראות את השחיטות של העולם שלנו בעוד לא יודע כמה שנים? בסדר, לכי על זונות. אבל את יכולה עם קצת פחות תיאורים כמו "כל הזמן אני שומעת אנקות" "כל הזמן אני שומעת צחקוקים" "כל הזמן אני שומעת התנשפויות" וכאלה. למה, מזה עוזר לך? מזה עוזר לקוראים?
ושהם כולם מסוממים.
והרומן. אוי, הרומן. אין בספר רומן! בגלל שגבריאל כל כך אני-לא-אגלה.
הספר מעניין והכול פלוס מינוס, כי בכל מקרה, הוא לוקח אותך לעולם אחר.
ואין לי כוח להוסיף עוד, אז אסכם בזה שזה ספר טוב, אבל לא ממשיך כל כך את העלילה של הראשון.

איש-שעשה-את-הכריכה היקר, מדוע בחרת באישה שלבטח מזמן עברה את העשור השלישי לחייה, שאמורה להיות ריין בת ה16? אם לומר את האמת, היא נראית כאילו הייתה יכולה בקלות להיות אמה של ריין. ואולי זו הכוונה?? מעניין. בכל מקרה, נראה שהדבר היחיד שהכריכה משקפת הוא שיערה של ריין- זהוב ומתולתל. אם לומר את האמת, אילו אני הייתי זו שיוצרת את הכריכה, לבטח הייתי לוקחת נערה צעירה ומלבישה אותה בשמלה זהובה, ולא אדומה, שתתאים לכינוייה "זהבית". אולם אינני האחראית על הכריכה, ואם לומר את האמת, הרבה יותר חשוב התוכן.
התוכן המרתק, הכתוב בצורה נפלאה ובשפה שסוחפת אותנו לעמוד הבאה וכך הלאה עד סוף הספר, דמויות בנויות היטב, ועולם עתידני מתוכנן ומתואר בקפידה. אני לא רוצה להרוס בספויילרים, אך אין ספק שהעלילה נהדרת. ובכל זאת, ספויילר- אני לא יודעת מה אתכם, אבל כשריין הלכה עם ווהן בחזרה לאחוזה ועד סוף הספר, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה גבריאל. מי יודע מה עובר לו בראש?! אולי הוא חושב שהיא ברחה ממנו? אולי הוא חושב שהלכה לחפש את רוואן לבדה? הרי הם דיברו על הנושא בלילה האחרון שלהם ביחד. ואולי הא בעצם חושב שנחטפה על ידי אספנים? הרי מה הסיכוי שווהן ימצא אותה אצל קלייר ויסיע אותה בחזרה לאחוזה?? סוף ספויילר היו כאלה שהתלוננו שגבריאל וריין מתנשקים פעם וחצי ושהם משעממים. אני דווקא חושבת שיש יופי באיפוק שלהם. באהבה שקיימת גם בלי נשיקות ומעבר להן. מכיוון שבצורה כזאת כל לנשיקה יש הרבה יותר משמעות. למען האמת, לדעתי זה רק הוסיף לספר ולא גרע ממנו.
דבר אחד לא הבנתי (כולל ספויילר)- כשגבריאל וריין נקלעים לקרנבל, למה הם נשארים שם? למה הם לא פשוט אומרים שהתבלבלו וחוזרים על עקבותיהם? הרי הרבה גברים מגיעים מדי לילה והולכים כמו שבאו. אף אחד לא מוחזק בניגוד לרצונו. אז למה הם כן?
והסוף, הסוף כשלינדן מגלה הכל (!). איזה כיף לראות את בועת הבורות שלו מתפוצצת לו בפרצוף. כבר מהספר הראשון חיכיתי לרגע הזה.
אז כן, הספר פשוט מדהים! התרגום עושה חסד רב עם הספר. ואני לא יכולה לחכות עד שאקרא את הספר הבאה (שמונח על המדף שלי ולוחש את שמי, מחכה שאקרא אותו).

מכירים את זה שאתם יוצאים מסרט או הרגע גמרתם ספר ואתם מרגישים שהמוח שלכם פשוט לא מעכל אותו עד הסוף?
כי הרגע סיימתי את הספר אני לא יודעת אם אני המומה. או שאני מרגישה כמו ריין ברגע שהיא יצאה מהאחוזה. הספר הזה אחז בי כה חזק עד שיום שלם לא עזבתי אותו עד שגמרתי אותו. יום שלם ניסיתי לזוז בין הפעולות הרבות שלי בשביל עוד חמש דקות עם הספר. לעת ערב ישבתי על המיטה ולא עזבתי אותו לרגע, אפילו לא לרגע אחד. המילה שישבת לי על קצה הלשון עכשיו היא "עוצמתי" או "חולני" כי גם כמו קודמו הוא חולני קיצוני וזורק את המציאות הקשה שלו אל הקורא לפרצוף כאילו היא מתקיימת מתחת לכריכת הספר כאילו היא מספרת על עולם שבאמת קיים במקום כלשהו. בניית העולם מפילה אותך לגמרי בלי שום דבר חוץ ממציאות קשה מדי בשביל שתוכל לתפוס אותה.. גם בספר השני הסופרת מוכיחה לנו שהעולם שהיא בנתה בנוי מהרבה יותר מאחוזה ופרדס תפוזים עולם שלם שבחלקו שקע במים עולם שמתנהל על פי ההיגיון האנושי עצמו . החלק האחרון מחריד במלוא משמעות המילה אם בחלק הראשון נחרדתם החלק השני מפיל אותם ולא בהכרח במובן הטוב של המילה... נהניתי מהתיאורים הם גרמו לי להרגיש בתוך הספר הצצה חפוזה למציאות מחרידה. הרגשתי את כאבה של ריין פחדתי בשבילה.. והזדהיתי איתה כי היא דמות חכמה ואנושית להפליא. אני חושבת שאני מבינה מעולה למה לספר קוראים קדחת כי אין רגע שכולם ממש בריאים בו.... והכריכה הזאת לא קשורה לכלום אז תתעלמו ממנה כי התוכן זה מה שחשוב כאן. הספר מורכב מפסיפס שכזה של אירועים שהופך אותו למחרידים ומדהימים כאחד. אם נהניתם מהספר הראשון וגם אם לא אל תפספסו את קריאת הספר הזה.. הוא צלילה אל עולם הספר כמה שעות שהמוח לא עסוק במחשבות טרודות על החיים אלא רק הספר. ג-א-ו-נ-י !

וואו. וגם - קצת מאכזב.
ראשית אומר שזה ספר מומלץ, בעיקר הראשון - קצת שונה מכל ההפי הנדינג. כן אפילו מעורבני החקייו. אפשר לומר שהיא לקחה צעד (או שניים) קדימה.
כמו כל אחד שקורא ספר, גם אני מנסה לחשוב מה עבר לסופרת בראש.
הספר הראשון אהבתי, וסיימתי תוך שעה. זה? קצת יותר.
מתיש, מתיש. המספרת לא מגובשת ודווקא הנחרצות בספר הראשון הייתה יפה כ"כ.

ספויילר--------------
הרומן בין ריין לגבריאל לא מתפתח מעבר לנשיקה וחצי, המשרת המקסים נעלם
ולאורך הספר אנחנו נחשפים לעוד דמויות חסרות תקווה שקורעות לנו את הלב.
סוף ספויילר----------

בקיצור, אם הראשון עשה לכם צביטה בלב - זה יעשה לכם בעיטה ענקית. ממ מחכה לשלישי :)

*קדחת – הגן הכימי 2*

אמ;לק: כן או לא? נכון בהוגוורטס ק' (קדחת) הוא הציון הנמוך ביותר? אז זהו אין לי מה להוסיף על זה

תקציר מגב הספר:
כשהעולם מתפרק והחיים כה קצרים, האם החופש אכן יקר מכול? ( =^.^= אה, כן, במיוחד אם החיים קצרים חשוב שתסבול בכמה שפחות מהם! =^.^= )
רַיין וגבריאל, אהובה החשאי, הצליחו אמנם לברוח מאחוזת־הניסויים המפוארת של ווֹהן, המדען המרושע שמנסה למצוא תרופה נגד נגיף קטלני בדרכים אכזריות ( =^.^= איך לנסות להציל את העולם (אם כי בצורה קצת מעוותת מוסרית) הפך לרשע, נשגב מבינתי, כאילו בניגוד לבנו האנס לפחות הוא מנסה לעשות משהו טוב, ולא מבלה את זמנו בלקיחת הבתולים של ילדות קטנות =^.^= ), אך העולם שהם פוגשים בחוץ מאיים לא פחות. הם מגיעים ללונה־פארק עתיק שהפך למחנה־שעשועים סגור, ובו נערות צעירות מספקות את צורכיהם של גברים תובעניים. ( =^.^= די. עוד הרמון שפחות-מין?! =^.^= ) כדי להפיג את ייאושן הן מסוממות דרך קבע. כאשר ריין מבינה לאן הם נקלעו היא נחושה לברוח גם משם, ולהמשיך במסע למציאת אחיה התאום רוואן, השריד היחיד שנותר ממשפחתה, אחרי שהוריהם, שגם הם חיפשו תרופה לנגיף הקטלני, נהרגו כשהמעבדה שלהם התפוצצה.
יחד עם ילדתה הקטנה והשברירית של אחת מנערות המחנה, ריין וגבריאל ממשיכים בדרכם למנהטן, כשמכשולים וסכנות מאיימים על חירותם. אך גם כשהם מוצאים מקלט בעיר המתפוררת שהיתה פעם מרכז העולם, מתברר כי ניסוייו המפלצתיים של ווהן ממשיכים לרדוף אחריהם. ריין נקרעת בין אהבתה לגבריאל לכמיהתה ללינדן, בעלה ( =^.^= כמיהתה לאנס הפדופיל שחטף אותה ונשא אותה לאישה בניגוד לרצונו, כלומר? ברור, מי מאיתנו לא כמה מדי פעם לפסיכופת שיתעלל בנו? =^.^= ) עתה עליה להחליט האם להילחם על החופש בכל מחיר – גם אם המחיר עלול להיות קשה מנשוא ( =^.^= לא יעלה על הדעת, שלא ניתן לתאר במילים, מצלק נפשות, בלה בלה משפטים אובר-דרמטיים של תקצירים =^.^= ). קדחת הוא חלקה השני של טרילוגיית ‘הגן הכימי’. החלק הראשון, ‘הקמילה’, ראה אור בהוצאת מודן.

ומה אני חשבתי:
הספר הזה הוא אחד לאחד העונה השניה של נמלטים. למי שלא ראה נמלטים – אני מרשה לעצמי לספיילר כי מדובר בסדרה בת עשר שנים לפחות, אבל אם אתם לא רוצים שאספיילר לכם אותה תפסיקו לקרוא עכשיו – בסוף העונה הראשונה הנמלטים נמלטים מהכלא, ובמהלך כל העונה השניה עוברים קשיים ותלאות חסרות משמעות עד שבסוף העונה הם...שוב חוזרים לכלא. אז זהו, אין לי מה להוסיף על זה, כי מסתבר שגם לספר לא היה מה להוסיף על זה: ריין וגבריאל נמלטו מהרמון שפחות-המין של משפחת אשבי, עברו כמה קשיים ותלאות חסרות משמעות (נלכדו בבית-בושת, נלכדו בבית של סוטה – וכאן אני חייבת לציין שאונס הוא כמו ווסאבי, כמות מדודה ממנו בסיפור תזעזע אותך, אבל כשמתחילים להעמיס עוד ועוד ממנו בכל מקום, בסופו של דבר הלשון שלך מאבדת תחושה והמזעזע הופך למשעמם), ברחו וברחו ובסופו של דבר...נתפסו וחזרו להרמון שפחות-המין. בשביל. מה. אם. ככה. בזבזתי. את. זמני. על. לקרוא. את. זה?! הספר הזה יכול היה באותה מידה לא להתקיים בכלל!
אני אמשיך לספר השלישי, ולו בגלל שספר שני גרוע מתוך טרילוגיה טובה הוא תופעה די נפוצה (סופרים נמנעים בכל מחיר מלפרסם זוג ספרים ומותחים כל סיפור לכדי טרילוגיה משום מה), אבל בכיוון שזה הולך אליו, הטרילוגיה הזו מסתמנת יותר ויותר כנפילה.

ספר מקסים להפליא, לדעתי הטוב בסדרה מכולם. תיאור ההזיות של ריין בהמשך... מדהים כמה שזה מרגיש אמיתי ומרתיע בו זמנית.
מי שלא מבין בכריכה זו אישה מבוגרת בשם מדאם, שתופיע בהתחלה של הספר לכן אני לא מפחדת להגיד לכם את זה עכשיו. והיא תהיה נודניקית בהתחלה ומעצבנת ברמות על, אבל אל תדאגו, תמשיכו לקרוא.... מצפים לכם הפתעות ועלילה יפהפיה ומרתקת. אני אישית נסחפתי עם כל הסיפור בסדרה הזאת וזה מקסים איך שהסופרת יודעת להעביר את זה בכתיבה שלה.

אחרי הספר הראשון שלדעתי היה קצת עצוב ומעיק אבל הסוף הרגיש כאילו הספר השני יתחיל באווירה שונה לגמרי.
כי אחרי הספר הראשון לא יכולתי לדמיין ספר עם ארועיים כאלה מטרידים ועצובים.
אז אחרי עמוד וחצי של שמחה הגיע הזמן לעוד הרבה יותר דברים מזעזעים.
ושאתה חושב שזה לא יכול להחמיר יותר,
זה כן.
והסוף?
אני אפילו לא רוצה לדבר עליו (אפשר לסכם אותו בצעקה חרישית של- אעאעאעאעאעעאעאאע מה לעזאזאל קרה עכשיו??)ץ
אז למה זה ספר טוב?
טוב הדמיות מעניינות העלילה מותחת ותמיד יש איזה רצון לקרוא עודץ
כדי לראות אם זה ישתפר (ספוילר זה לא).
הרעיון ממש יפה וזה לא כמו כל הטרילוגיות האחרות שכל אחת נראית תעתיק של השנייה,
אבל יש בספר כמה דברים שלא הכי נעים לקרוא.
זה ממש לא כמו משחקי הרעב לדעתי בגן הכימי הסיפור גרוע יותר ומאוד עצוב.
אני אהבתי את הספר הוא לא דומה לשום דבר אחר שקראתי.

ספוילר של הסוף
הסוף הזה ממש אבל ממש לא צפוי איך אפשר להגיע למצב הזה??
אני.צריכה.את.הספר.השלישי.עכשיו
ריין כל כך מעצבנת יכולת לברוח! למה לא עשית את זה??
עם נר לא שורפים בית
הסוף הזה מותח כמעט כמו אות אתנה (אולי גרוע יותר)
סוף ספוילר

ספר טוב.
כתיבה מעולה, למרות שהכריכה קצת זיעזעה אותי ולפעמים התאפקתי שלא להרביץ לאישה שהייתה כביכול ריין [רק הרבה פחות יפה, וקום און אישה את מבוגרת מדי לריין!], אהבתי אותו.
חוסר האונים שהיה בבית הבושת היה מעיק הרבה זמן, וגם מרחו אותו די הרבה זמן.
מאוד ריגש אותי שהם חוזרים למנהטן, אבל לדעתי זה לקח מעט מדי זמן והנסיעה הייתה יחסית חלקה. מה שכמובן- בחיים בחיים לא קורה במציאות. לפעמים הבטן כואבת, לפעמים המים נשפכים עליך תוך כדי נסיעה [&*)^&^))^] וכ'ו וכ'ו.
אבל חלק? לא.
גבריאל מסומם ונראה במציאות אחרת, וריין לוקחת את הכל על עצמה. גרייס שלא ידענו את שמה, קצת הטרידה אותי והיה לי קשה לתאר אותה. אבל לא נורא, נחליק את זה.
מאוד אהבתי את הקטעים עם סילאס, כל-כך חמוד ומתוק, וכעיקרון את כל הקטעים בבית של קלייר.
אבל אז ריין המטומטמת [-.-] הייתה צריכה לצאת החוצה ולא לאבק בווהן האידיוט.
אוקיי, בסדר נו באמת.
הספרים די קצרים למען האמת, ודי ציפיתי שהיא תפגש עם רוואן לפי סוף הספר [לא יכולתי להתאפק!] כי כמה כבר אפשר?
ואז תיארתי לעצמי שהיא תשתקם עם אחיה ועם גבריאל בבית שלהם ואז ווהן ייצא לחפש אותה ובלה בלה היא תחסום אותו והמשך, סוף טוב וyay.
אז זה שלא.
חבל ובאסה, אבל אוקיי. אני אקרא את ההמשך, בגלל הכתיבה המעולה אבל אם יהיו קטעים בבית הבושת הארור הזה אני אשתגע. מנהלת פסיכית ומטורפת.
בקיצור, ספר טוב, הכריכה מזעזעת והייתה יכולה להיות יותר טובה, אבל אוקיי. ממליצה בחום לכל מי שיכול לשרוד פרקים חסרי אונים.