“כפי שהבטחתי אני מעדכנת בהתפתחויות, סיימתי לקרוא את "משהו פשוט מסובך", הספר האהוב עלי מסדרת היומנים של שלומצי. ומדוע דווקא הוא? הספר עוסק בשלומית, נערה מתבגרת רגע לפני הגיוס, שחיה חיים מבוססים נטולי צרות. נשמע משעמם? אבל הכישרון פה של דקלה הוא להוכיח יפה מאוד שגם צרות של עשירים הן לא פשוטות בכלל... יש לה שתי חברות הכי טובות בשמות הגנריים שובל ונטע. הן הכי אוהבות לצרוח משמחה כשהן נפגשות, להתנצל על הקנאה שהן מעוררות אחת בשנייה, להופיע על במות התיכון ולהחמיא אחת לשנייה על הופעותיהן, ולקבוע כל מיני בילויים שלרוב מתבטלים עקב הגורל האכזר. לשלומצי השונאת את השם שלומית יש גם משפחה שפורקה והורכבה מחדש, אבא שלה התחתן בשנית ויש לו את איתן מאיה ושירי ויש גם איזה אמיר אחד. יש לה ידיד ממש טוב שהיא לא רוצה לנשק, אלעד. את כל שאר הידידים היא ממש רוצה לנשק: יוני המבריזן, ג'ו הממקבל, וגולת הכותרת של הספר - המורה הנערץ (והמנצל זאת היטב) עמוס יואלי. רוב הספר עוסק במערכת היחסים שנרקמת בין שלומית לאותו עמוס, וממרחק של 15-20 שנה אפשר לראות עד כמה הזוגיות הזו לא מומלצת. כספר שעוסק ברובו בתחום הכתיבה הדרמטית בשירה ובתיאטרון - אפשר להגיד שבאהבה אין אסור ומותר, אבל לא רק מבחינת הפרש הגילאים המוגזם הקשר בעייתי, אלא גם מבחינת בשלות המשתתפים בקשר. קל להצביע על העובדה שמדובר בשני ילדים שלא התפתחו בהתאם לגילם. אצל שלומצי זה אולי עוד ישתנה אבל אצל יואלי... יותר קשה לשנות הרגלים בגיל 40 פלוס פלוס. בעוד ששאר הדמויות בספר מנסות לחשוב גם על האחר (במיוחד שרוני האחות הקטנה והמקסימה שגונבת את ההצגה), שלומצי נסחפת לקשר הזה בעיקר בשל העובדה שבתוך הבועה שהיא יוצרת עם עמוס היא סוף-סוף יכולה להיות הגיבורה והכוכבת, מה שהיא משתוקקת אליו כשחקנית סוג ג'. גם עמוס מקבל כמובן לא מעט מהקשר, כותרות בעיקר. הכותרות בתקשורת על יצירתו מקבלות צבע אחר בזכות גילה הצעיר של שלומצי : פתאום מובנות המריבות המיותרות בין הסופרים הנכבדים, הקלילות, חוסר ההתעמקות, הצעקנות... כמו לצפות בערוץ הכנסת אך בלי חשש ביקורת ציבורית. לאכול עוגת גבינה מושלמת שאלעד אפה איתך ולהשאיר אותה שלמה כי שיקרת לו ואין לך תיאבון. ספר מומלץ ביותר, אני ממש נהניתי, אך גם ממש לא ממליצה על הדפוס הזה של מערכות יחסים, זה התאים אולי לתקופה שבה זה נכתב... אבל עכשיו אחרי שצברנו את הניסיון הזה נמליץ לצעירים: אל! פשוט אל...”

“זה התחיל מגניב, מצחיק, קליל, בדיוק כמו מה שהבטיחה הכריכה ספר על מתבגרת סוערת ומלאת אמוציות. ואז... זה הסתבך ונהיה סיפור לא קליל ולא חמוד. התאהבויות מוזרות, בחירות כבדות משקל, דברים שמסתבכים לא בקטע נערי אלא בקטעים של עול החיים אממ... לא זה מה שהתכוונתי לקרוא. זה לא הסיפור שסיפרה לי הכיריה, זה לא הסיפור שהיה צפוי בהתחלה. התלבטתי אם להניח את הספר באמצע, ולא עשיתי את זה , כי בסך הכל הסיפור כן בסדר אבל האכזבה שזה לא מה שהכוונתי מראש, המשיכה ללוות אותי, זה כמו ממש לרמוז חזק שאת םרוצים משהו ספציפי מתנה ליומולדת, ולבנו תעל זה ולקבל משהו מושקע אחר. מושקע, אבל אחר. האכזבה מכבה את השמחה על הדבר האחר המושקע, ככה שקשה לי כתוב חוות דעת אוהבת על מה שכן קיבלתי. לפחות, אם אתם קוראים את הביקורת הזו, תתכוננו לזה מראש...”

“שבת קראתי ספר ישן מלפני 12 שנה של דקלה קידר הייתי בת 18 בדיוק כמו שלומצי. מגיל 12 אני כותבת יומן. יש לי כבר 24 יומנים ושום דבר לא השתנה. היא בוכה על שברונות לב, על לאה גולדברג שנכנסת לתמונה במעמקי הדפים. השנה בדיוק קראתי לאה גולדברג,אבל לא חשבתי שארגיש כמוה בודדה. שלומצי התאהבה ביוני ואח''כ גילתה שהוא שקרן שאוהב מישהי אחרת. אני התאהבתי בגיל 22 ואז גיליתי שהוא אוהב את חברה שלי,אח''כ הייתה הנשיקה הראשונה שלי שהייתה בכלל למישהי אחרת. אח''כ התאהבתי בבחור לא יציב נפשית ורגיש רציתי להציל אותו,שלומצי רצתה להציל את גיא אבל גילתה שהוא בן 14 בערב שירה,אני הייתי בבית אריאלה והתאהבתי בבחור בן 40 ואז גיליתי אח''כ לא ידעתי מראש(לא יכולתי לדעת) יצאתי עם בחור בן 36,הלכנו לספריה חשבתי שהינה הבחור בן 40 בבית אריאלה שוקע בערפל אבל גם הוא איכזב,גרם לי לחסום אותו אחרי שבוע לשבת חולה בבית מצוננת(לא בגללו) אני שמחה לפחות שלא כתבתי עליו שיר. שלומצי התאהבה במנחה שלה לכתיבה שהוא בן 43 והיא בת 18. חשבתי לעצמי אולי זה לא כל כך נורא שהתאהבתי בבחור בן 40 כשאני אהיה בת 30 השנה,זה לא פדופיליה אבל זה לא משנה את הכאב. שלאה גולדברג כותבת ביומנים שלה על הבדידות, גם אני כותבת על הבדידות כותבת על הדברים בשקיקה רבה. אפילו שהיא לא יכולה להיות עם המנחה שלה לכתיבה היא עדיין לא מפסיקה לאהוב אותו לא מפסיקה לכתוב ועדיין מאמינה שמשהו ישתנה. אני לא יודעת אם אני מאמינה שמשהו ישתנה אני לא מפסיקה לכתוב. היא ממשיכה לקרוא אותו גם אם זה נגמר, אני ממשיכה לקרוא כתבות שלו בהארץ למרות שזה נגמר ממש בילבל לי את הראש, מי היה מאמין לפעמים נדמה לי שלהתאהב לא תמיד יש היגיון זה פשוט מצב תמידי כזה כשאנשים אוהבים להיות שהם שבורים כמו שאומר לה המנחה לכתיבה ''את שבורה שלא הצלחת בזוגיות אז את מוצאת לך תחליף מושלם אחר שהוא לא מתאים לך אז הוא מעסיק לך את המחשבות'' יכול להיות שבגלל זה אני חושבת על הבן 40 למרות שהוא לא מתאים לי,אבל למה אני חושבת על השמלה שהסתכל עלי וממשיכה לדמוע. היא מאמינה באהבה גם אם הכול נראה אפל, אולי גם אני צריכה שאפילו אני לא באמת רואה. תודה לך דקלה קידר ועל הספר הנפלא”

“הספר כל כך נגע ללבי שכל ביקורת שאכתוב תהיה חושפנית ואישית מדי. אפשר רק לומר שלמשך כמה ימים חזרתי להיות בת 17, שזה משהו שלצערי לא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן. למרות שהסוף הממש סופי הוא די צפוי, דווקא כל מה שלפניו הרבה פחות צפוי, ומעורר דילמות שאני מקווה שהבת שלי דווקא לא תצטרך להתמודד איתן. אני מניחה שנערות שהן באמת בגיל של שלומצי יתחברו לספר ממקום אחר ממני, ובכל מקרה הוא כתוב טוב, לא ״מתיילד״ ולא מנסה להתנחמד, מצחיק ועצוב ומרגש. שלומצי הפכה לחלק ממני והיה לי קשה להפרד ממנה בסוף הספר. אולי עוד לא ממש נפרדתי...”

“כפי שהבטחתי אני מעדכנת בהתפתחויות, סיימתי לקרוא את "משהו פשוט מסובך", הספר האהוב עלי מסדרת היומנים של שלומצי. ומדוע דווקא הוא? הספר עוסק בשלומית, נערה מתבגרת רגע לפני הגיוס, שחיה חיים מבוססים נטולי צרות. נשמע משעמם? אבל הכישרון פה של דקלה הוא להוכיח יפה מאוד שגם צרות של עשירים הן לא פשוטות בכלל... יש לה שתי חברות הכי טובות בשמות הגנריים שובל ונטע. הן הכי אוהבות לצרוח משמחה כשהן נפגשות, להתנצל על הקנאה שהן מעוררות אחת בשנייה, להופיע על במות התיכון ולהחמיא אחת לשנייה על הופעותיהן, ולקבוע כל מיני בילויים שלרוב מתבטלים עקב הגורל האכזר. לשלומצי השונאת את השם שלומית יש גם משפחה שפורקה והורכבה מחדש, אבא שלה התחתן בשנית ויש לו את איתן מאיה ושירי ויש גם איזה אמיר אחד. יש לה ידיד ממש טוב שהיא לא רוצה לנשק, אלעד. את כל שאר הידידים היא ממש רוצה לנשק: יוני המבריזן, ג'ו הממקבל, וגולת הכותרת של הספר - המורה הנערץ (והמנצל זאת היטב) עמוס יואלי. רוב הספר עוסק במערכת היחסים שנרקמת בין שלומית לאותו עמוס, וממרחק של 15-20 שנה אפשר לראות עד כמה הזוגיות הזו לא מומלצת. כספר שעוסק ברובו בתחום הכתיבה הדרמטית בשירה ובתיאטרון - אפשר להגיד שבאהבה אין אסור ומותר, אבל לא רק מבחינת הפרש הגילאים המוגזם הקשר בעייתי, אלא גם מבחינת בשלות המשתתפים בקשר. קל להצביע על העובדה שמדובר בשני ילדים שלא התפתחו בהתאם לגילם. אצל שלומצי זה אולי עוד ישתנה אבל אצל יואלי... יותר קשה לשנות הרגלים בגיל 40 פלוס פלוס. בעוד ששאר הדמויות בספר מנסות לחשוב גם על האחר (במיוחד שרוני האחות הקטנה והמקסימה שגונבת את ההצגה), שלומצי נסחפת לקשר הזה בעיקר בשל העובדה שבתוך הבועה שהיא יוצרת עם עמוס היא סוף-סוף יכולה להיות הגיבורה והכוכבת, מה שהיא משתוקקת אליו כשחקנית סוג ג'. גם עמוס מקבל כמובן לא מעט מהקשר, כותרות בעיקר. הכותרות בתקשורת על יצירתו מקבלות צבע אחר בזכות גילה הצעיר של שלומצי : פתאום מובנות המריבות המיותרות בין הסופרים הנכבדים, הקלילות, חוסר ההתעמקות, הצעקנות... כמו לצפות בערוץ הכנסת אך בלי חשש ביקורת ציבורית. לאכול עוגת גבינה מושלמת שאלעד אפה איתך ולהשאיר אותה שלמה כי שיקרת לו ואין לך תיאבון. ספר מומלץ ביותר, אני ממש נהניתי, אך גם ממש לא ממליצה על הדפוס הזה של מערכות יחסים, זה התאים אולי לתקופה שבה זה נכתב... אבל עכשיו אחרי שצברנו את הניסיון הזה נמליץ לצעירים: אל! פשוט אל...”

“זה התחיל מגניב, מצחיק, קליל, בדיוק כמו מה שהבטיחה הכריכה ספר על מתבגרת סוערת ומלאת אמוציות. ואז... זה הסתבך ונהיה סיפור לא קליל ולא חמוד. התאהבויות מוזרות, בחירות כבדות משקל, דברים שמסתבכים לא בקטע נערי אלא בקטעים של עול החיים אממ... לא זה מה שהתכוונתי לקרוא. זה לא הסיפור שסיפרה לי הכיריה, זה לא הסיפור שהיה צפוי בהתחלה. התלבטתי אם להניח את הספר באמצע, ולא עשיתי את זה , כי בסך הכל הסיפור כן בסדר אבל האכזבה שזה לא מה שהכוונתי מראש, המשיכה ללוות אותי, זה כמו ממש לרמוז חזק שאת םרוצים משהו ספציפי מתנה ליומולדת, ולבנו תעל זה ולקבל משהו מושקע אחר. מושקע, אבל אחר. האכזבה מכבה את השמחה על הדבר האחר המושקע, ככה שקשה לי כתוב חוות דעת אוהבת על מה שכן קיבלתי. לפחות, אם אתם קוראים את הביקורת הזו, תתכוננו לזה מראש...”

“שבת קראתי ספר ישן מלפני 12 שנה של דקלה קידר הייתי בת 18 בדיוק כמו שלומצי. מגיל 12 אני כותבת יומן. יש לי כבר 24 יומנים ושום דבר לא השתנה. היא בוכה על שברונות לב, על לאה גולדברג שנכנסת לתמונה במעמקי הדפים. השנה בדיוק קראתי לאה גולדברג,אבל לא חשבתי שארגיש כמוה בודדה. שלומצי התאהבה ביוני ואח''כ גילתה שהוא שקרן שאוהב מישהי אחרת. אני התאהבתי בגיל 22 ואז גיליתי שהוא אוהב את חברה שלי,אח''כ הייתה הנשיקה הראשונה שלי שהייתה בכלל למישהי אחרת. אח''כ התאהבתי בבחור לא יציב נפשית ורגיש רציתי להציל אותו,שלומצי רצתה להציל את גיא אבל גילתה שהוא בן 14 בערב שירה,אני הייתי בבית אריאלה והתאהבתי בבחור בן 40 ואז גיליתי אח''כ לא ידעתי מראש(לא יכולתי לדעת) יצאתי עם בחור בן 36,הלכנו לספריה חשבתי שהינה הבחור בן 40 בבית אריאלה שוקע בערפל אבל גם הוא איכזב,גרם לי לחסום אותו אחרי שבוע לשבת חולה בבית מצוננת(לא בגללו) אני שמחה לפחות שלא כתבתי עליו שיר. שלומצי התאהבה במנחה שלה לכתיבה שהוא בן 43 והיא בת 18. חשבתי לעצמי אולי זה לא כל כך נורא שהתאהבתי בבחור בן 40 כשאני אהיה בת 30 השנה,זה לא פדופיליה אבל זה לא משנה את הכאב. שלאה גולדברג כותבת ביומנים שלה על הבדידות, גם אני כותבת על הבדידות כותבת על הדברים בשקיקה רבה. אפילו שהיא לא יכולה להיות עם המנחה שלה לכתיבה היא עדיין לא מפסיקה לאהוב אותו לא מפסיקה לכתוב ועדיין מאמינה שמשהו ישתנה. אני לא יודעת אם אני מאמינה שמשהו ישתנה אני לא מפסיקה לכתוב. היא ממשיכה לקרוא אותו גם אם זה נגמר, אני ממשיכה לקרוא כתבות שלו בהארץ למרות שזה נגמר ממש בילבל לי את הראש, מי היה מאמין לפעמים נדמה לי שלהתאהב לא תמיד יש היגיון זה פשוט מצב תמידי כזה כשאנשים אוהבים להיות שהם שבורים כמו שאומר לה המנחה לכתיבה ''את שבורה שלא הצלחת בזוגיות אז את מוצאת לך תחליף מושלם אחר שהוא לא מתאים לך אז הוא מעסיק לך את המחשבות'' יכול להיות שבגלל זה אני חושבת על הבן 40 למרות שהוא לא מתאים לי,אבל למה אני חושבת על השמלה שהסתכל עלי וממשיכה לדמוע. היא מאמינה באהבה גם אם הכול נראה אפל, אולי גם אני צריכה שאפילו אני לא באמת רואה. תודה לך דקלה קידר ועל הספר הנפלא”

“הספר כל כך נגע ללבי שכל ביקורת שאכתוב תהיה חושפנית ואישית מדי. אפשר רק לומר שלמשך כמה ימים חזרתי להיות בת 17, שזה משהו שלצערי לא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן. למרות שהסוף הממש סופי הוא די צפוי, דווקא כל מה שלפניו הרבה פחות צפוי, ומעורר דילמות שאני מקווה שהבת שלי דווקא לא תצטרך להתמודד איתן. אני מניחה שנערות שהן באמת בגיל של שלומצי יתחברו לספר ממקום אחר ממני, ובכל מקרה הוא כתוב טוב, לא ״מתיילד״ ולא מנסה להתנחמד, מצחיק ועצוב ומרגש. שלומצי הפכה לחלק ממני והיה לי קשה להפרד ממנה בסוף הספר. אולי עוד לא ממש נפרדתי...”