“הספר הזה הוא אחד המרגשים ביותר שקראתי. כל עמוד היה תענוג, תענוג כמו שוקולד - אבל כזה שמכניס לך אנדרלין וגורם לך להתרגש ולקרוא מהר יותר ומהר יותר.
אהבתי אותו כל כך, כל כך! ותאמינו לי שאני לא קראתי הרבה ספרים בחיים שלי שלפי דעתי גרמו לי לבכות כל כך הרבה, מהיופי הבלתי ניתן לתפישה הספר והמסר שלו.
בהתחלה קינאתי בריין, כי היא הייתה בלונדינית יפה, עם עיניים בצבעים שונים שעשו מהן משו מה עניין - קינאתי כי אני ברונטית (ובלונדיניות בדרך כלל מתוארות כיפות, אז אני מרגישה קצת בצד עם שאר הברונטיות), לא יפה, עם עיניים חומות משמעממות. קינאתי בה גם כי יש לה אח תאום שיעשה בשבילה הכל, אח שאוהב אותה מכל הלב. קינאתי בה יש לה גם את גבריאל שאוהב אותה. ויש לה גם את לינדן שמאוהב בה. הרגשתי זנוחה ובצד, כאילו אני לא חשובה ולא משנה מה לעולם לא יאהבו אותי ככה כל כך הרבה אנשים, ושלעולם לא אהיה ברמה כזו שאנשים יועילו בטובם לא להרוג אותי ולתת לאספנים לקחת אותי.
הרגשתי שאם הייתי חיה בעולם הזה, הייתי מהנערות שהיו יורים בהן בתוך משאית וזורקים אותן לשממה.
בזמן האחרון אני נתקלת בהרבה דמויות ראשיות שהסופרים אוהבים לפאר - שכמובן שהן יפות והן לא יודעות את זה, שהן או חזקות מאוד או עדינות מאוד שזקוקות להגנה. וזה מעצבן אותי באמת כשאותה הדמות יצאה הגיבורה הכי גדולה בכל הזמנים וכולם אוהבים אותה, ואני איכשהו מרגישה מוזנחת כי אם הייתי בספר הייתי יודעת שזו לעולם לא תהיה אני.
אבל ריין לא מושלמת, וגיליתי את זה בספר הזה, יש בה כל כך הרבה כאב ואמינות, היא דמות כל כך כנה שסובלת בצורה כל כך אמיתית, כל כך כיף להזדהות איתה, זה כל כך קל להזדהות איתה!
כל כך כיף לי לקרוא את הסיפור, גם אם הוא מאוד עצוב ומכביד על הלב. הדמויות האחרות כל כך מעניינות, ושום דבר בספר הזה לא מעיק עלי...ססילי! לינדן! מאדאם! אפילו ווהן (גם אם הוא חרא)! לכל דמות יש מניע ובכל דמות יש טוב ורע, מה שאני כל כך מעריצה בספר הזה זה שאין הפרדה מוחלטת בין טוב לרע...כי גם לאיש הרע יש כוונות טובות גם אם הוא עושה דברים רעים ולא נסלחים על הדרך, וגם בדמויות טובות כמו לינדן יש מינוסים ומן הסתם דברים רעים כי הוא לא מושלם. אף אחד לא מושלם.
המינוסים היחידים בספר הזה אלה הם: רוואן (אם של ריין), הוא דמות מאוד אדישה וחסרת אכפתיות, הוא יותר מידי רציני והוא מתייחס טוב אך ורק לריין. הוא לא מעריך שום אנשים אחרים חוץ מריין ו-ווהן, וזה אומר הרבה על האישיות שלו. המינוס הבא הוא שהעלילה הכוללת של הספר מאוד קצרה, כך שגם אם כל הזמן יש התפתחות (ויש), בכל זאת זה מרגיש קצת איטי ואתה רק רוצה שדברים יתגלגלו מהר יותר. המינוס האחרון הוא שהסופרת לא פירטה עוד יותר את הסוף, אולי כי היא רצתה להשאיר מקום לדמיון? לא! היא לא השאירה שום מקום לדמיון, זה כאילו היא עצרה ב'בלאק אאוט'! וזו הייתה אכזבה אחת גדולה כי היא יכלה לכתוב הרבה יותר, ולתת לי את הסיפוק של סיפור שלם שלא נחסר ממנו דבר.
אני ממליצה מכל הלב שתלכו לספריה\לחנות ספרים, ותשקיעו את הזמן שלכם בספר טוב כמו "הגן הכימי", כי הוא בהחלט שווה את זה.”
