ביקורת ספרותית על הגן הכימי - קדחת - הגן הכימי #2 מאת לורן דסטפנו
ספר בסדר

---

את ההשתנקויות אני בדרך כלל משאירה לאמא שלי, סוג של צווחה עם התנשפות שתופסת צלילי ״אייייייייייי״ ארוך וחנוק.
ההשתנקות הזאת מלווה את אמא שלי בדרך קבע; כשהיא רואה נעליים חדשות, את הבית מלוכלך, בגד שמוצא חן בעיניה, שאח שלי לא רוקן את המדיח, או ציור חדש שציירת (זה טוב, אל תפקפקו בכישורי הציור שלי).
אבל לא יכולתי לעצור את עצמי כשגיליתי שהספר הזה במבצע של שלושה במחיר 99 בהוצאת ״מודן״. אני מתה על שבוע הספר בתל אביב. כמעט קפצתי בדילוגים!
את הספר ראיתי לראשונה בכלל בסטימצקי, כשהסתובבתי עם ג'ן והוני רוז אחרי שהחזרתי לג'ן את הספרים שלה - שנשרפו, נרטבו, נקרעו, והיטשטשו בעזרת לורדים.
סתם צוחקת.
או שלא.

אז בגדול, התחלתי לקרוא אותו לפני ״רעות מלידה״, אבל בדרך כלל כשההכרעה באה בין ספר חדש לספר המשך של סדרה; אני מעדיפה לקרוא את החדש. זה מרענן ולא כובל אותך לעלילה כלשהי.
בכל מקרה, אחרי שסיימתי את ״רעות מלידה״, לא תכננתי להמשיך לקרוא בזמן הקרוב, אלא להמשיך לכתוב.
ואז גלית באה ואמרה שהתגעגעו, ושיין שיין עם האנגלית שלה (אף פעם לא הייתי ידועה בזכות כישורי האנגלית שלי^^) וה״Welcome back״.
ואני, שידועה בחביבותי, נחמדותי, וכישורי האמפתיה המשתפכים שלי, בעיקר לכל פגועי הנבוט בראש בכללם, הרגשתי רע עם עצמי ובזכות כישורי המדהימים, קראתי את הספר הזה עד הסוף.
צריכים לתת לי פרס נובל, אני אומרת לכם.

בואו נתחיל מסקירה חיצונית; יש משהו שגורם לקורא לרצות להקיא ברגע שהוא רואה את הכריכה. מתנצלת, דוגמנית, אבל אלו הפנים שלך (אני לא יפהפיה, אבל הדוגמנית מבוגרת מידי בשביל לדגמן את ריין והפנים שלה פשוט לא יפים וריין אמורה להיות יפה! וסליחה, אבל אני בררנית [אני עומדת לסתור את הטענה הזאת הרבה פעמים בהמשך]). אני יכולה להתערב שאת בת שלושים ומשהו, ואף אחד שלא מהדור הראשון לא חיי בגיל שלושים ומשהו, וכל בני הדור הראשון זקנים מידי.
אבל אם נמחק בלורד את הפנים של הדוגמנית (אני אדם נחמד) ואת התכשיט-כובע המזעזע (אני מרגישה פתאום ממש פקאצה), אז כל השאר יפה למדי - התלתלים הזהובים שנופלים על הכתפיים הצחורות של הדמות (בוהוווו, הלוואי עלי תלתלים יפים כאלה, אני רק תקועה עם תלתלים קטנים >:), את היד הרכה שמונחת על הלחי, עם הצמיד הדק והעדין, הידיים הדקות, השרשרת הדקה עם החרוזים השקופים, ושמלת הכפלים האדומה עם הרשתות המבצבצות.
כן, זאת עטיפה יפה. הצילום בהחלט תופס בספרים האחרונים.

בכל מקרה, הבה נתחיל בסקירה פנימית.
אחרי שבספר הקודם, ריין וגבריאל הצליחו להסתנן מהאחוזה, השניים לא זוכים להרבה מנוחה לפני המכשול הבא; לפני הפרק הרביעי השניים מוצאים את עצמם אסירים בשנית, בתוך פארק שעשועים ענק, שהוא בעצם בית בושת שהמנהלת שלו פסיכית מסוממת עם חרדות נטישה. נשמע כיף אדיר!
בנוסף לכך, כולם שם מסוממים דרך קבע, בעיקר הזונות.
ואם שכחתם, ריין יפהפיה. עשו אחד ועוד אחד, קבלו שלוש - למנהלת היקרה יש רצון לעשות שימוש בריין תוך כדי איום על גבריאל.
העניינים מתגלגלים וריין וגבריאל מצליחים לברוח, אבל זה כבר לא חשוב כי זה בחלק הרחוק של הספר. וזה לא ספויילר - זה כתוב על העטיפה.

בעיות, תמיד קיימות בספרים שניים. תמיד.
כמה זמן לא נתתי לכם ציטוטים או איזכורים משיחות בביקורות שלי? נצח! אז בואו אראה לכם את בעייה מספר אחת בעזרת ציטוטים!
~~~~~~
אני: כרגע סיימתי ספר שהדמויות הראשיות בו מסוממות 99% מהזמן.
לינה: מאגניב.
אני: זה היה מאגניב אם הדמות הראשית לא הייתה גם המספרת.
~~~~~~
מה שמוביל אותי לטענה הראשונה שלי; סמים. כיף חיים. אבל צריך להשתמש בדבר הזה במידה, במיוחד כשהדמות הראשית היא המספרת.
חלק גדול מאוד מהספר סובב סביב סמים ומסובב את הראש. הפסקתי לעקוב בשלב מסויים אחרי שורת המסוממים, ואני אדם שברגע, מאוד מתמקד בדברים קטנים.
אחר כך שוכח אותם, אבל עדיין.
אבל כמה אנשים יכולים להיות מסוממים בו בזמן?!
ריין מסוממת, גבריאל מסומם, מאדאם המנהלת מסוממת, הזונות מסוממות (לא שריין הספיקה להתאושש מהסמים כדי לאמת את זה) וכו' וכו'. טוב, כן, היו די הרבה רגעים שריין פיקחת, אבל בהמשך הספר זה מחמיר.
גבריאל, לעומתה, מסומם איזה מאה ומשהו עמודים וברגעים המכריעים קשה לו לעמוד על הרגליים בגלל תסמיני הגמילה.

והבעיה השניה היא כזאת; חוסר אונים נורא.
חוסר אונים חוזר על עצמו בערך בכל ספר קיים בעולם, אבל בדרך כלל הוא בשליטה. בספר בזה חוסר האונים יוצא מכל החורים עד שבא לך לזרוק את הספר על עובר אורח אקראי.
גבריאל מסומם וקשה לו.
מנסים לחטוף את ריין.
הם עומדים למות.
עומדים לתפוס אותם בבריחה.
כמעט אונסים עוד דמות.
אספנים מסתובבים ברחובות.
הגמילה הורגת את גבריאל מבפנים.
הגמילה הולכת חלק עם ריין אבל גבריאל מדאיג אותה.
השניים תקועים עם ילדה קטנה שלא ממש בשליטה.
ריין לוקה במחלה מוזרה שמכסחת לה את האיברים הפנימיים.
וזה ממשיך. וממשיך. וממשיך. ואפילו לא התחלתי מההתחלה.
אלה כבר תשע סיבות להיות אומללים, והסופרת תקעה הרבה יותר סיבות בספר מזורגג של 256 עמודים! לא דוחפים כל כך הרבה בספר כזה!
עכשיו אתם מבינים? כל חוסר האונים הזה מעיק! מילא יש את משחקי הרעב; לקחו אותי לזירה אחת בה אצטרך לחסל 23 מועמדים או שיאכלו אותי קודם. בוהווו איזה סבל.
אבל פה הכותבת מכניסה אותנו ליותר מידי עלילה, יותר מידי סערת רגשות, כל חוסר האונים הזה מתיש את הקורא וגורם לו לרצות להפסיק לקרוא. וגם חוסר האונים הזה נמשך על גבי עמודים, ועוד עמודים, ועוד עמודים.
ואין גם מנוחה גדולה, אין פרק אחד שהוא לא הראשון שאני יכולה פשוט להצביע עליו ולומר ״הדמויות נרגעו, הכל בסדר״.
חסלו אותי וזהו.

ושמישהו יסביר לי למה כולם רוצים כל כך את ריין ונטפלים אליה. כן, היא יפה. בסדר, יופי. אבל לפעמים הכותבת משרה הרגשה כאילו כל העולם מחפש אחריה. ומי שקרא את זה, שיעז לומר לי שזה לא נכון=.=
מעצבן.

יש יותר מידי קשיים בספר הזה, יותר מידי מכשולים, יותר מידי; זאת המילה. המציאות הקשה כבר לא מציאותית בשלב מסויים, והכל יוצא מפרופורציות כי הסופרת הרגישה יותר מידי משוחררת, ואם היא לא נשואה אני חושבת שמישהו זרק אותה, כי יש לה נטייה לכתוב על הגעגועים של ריין לגבריאל, בייחוד כשהוא מסומם.
זה כואב מידי, זה קשה מידי, זה מציאותי מידי, זה מאיים מידי, זה יותר מידי.

יופי, בואו לתשבוחות, יש לי הרגשה שאני עומדת לקרוס.

הכתיבה יפה כתמיד, מפורטת ומלאת תיאורים. מאוד חיה.
שוב, הרעיון שובה לכל הדעות.
הדמויות והעומק שלהן מאוד מפתיע, כל עוד הן לא מסוממות, זאת אומרת.
ויש משהו שפשוט ממגנט אותך לספר:)

והצדדים הטובים של הספר, למרות שלא דרשו שום פירוט מפלצתי, הביאו לו את שלושת הכוכבים שלו. את הספר הבא כמובן שאקרא, אבל אני חושבת שזה יותר מסקרנות מאשר מהנאה.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על הגן הכימי - קדחת - הגן הכימי #2