• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עולם הסוף

עולם הסוף

מאת אופיר טושה גפלה

הביקורת של קורא כמעט הכול

תמונה של קורא כמעט הכול
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
עולם הסוף

עולם הסוף

מאת אופיר טושה גפלה

הביקורת של קורא כמעט הכול

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של קורא כמעט הכול
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2004
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
daphnat
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 15 שנים

“דווקא הרעיון לא רע - חיפוש אחר נעדרת במרחבי העולם הבא, רצף מיתות תמוה שמעלה שאלות על שרירותו של המוו”

17/91
ביקורות על עולם הסוף
הבאה
יבג
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

And I think to myself, what a wonderful world,
בא סופר, ובספר הביכורים שלו (כן אני יודע שכבר חפרתי הרבה על סיפרי ביכורים מוצלחים) בורא עולם, בלי להתבלבל, בלי להבהל, בלי לשכוח לתת עומק לדמויות שלו וחשוב מכול בלי לשכוח לתבל את העלילה בתבלין הקסם שהורס זוגיות...
(הכוונה בהורס זוגיות- זה ספר שאתה לא מצליח להניח גם כשברור לך שלשם שמירה על הזוגיות מוטב שתניח ותתפנה, לזוגתך למשפחתך ולמחויבויות כאלה ואחרות).
את העולם שבורא אופיר, הוא בונה תוך תשומת לב קפדנית לחוקים, לדמוגרפיה, גאוגרפיה, טכנולוגיה- תוך שהוא נותן דרור לדמיונו, וגם כאן משתדל לחשוב על הכול (ארגון עירוני, תקשורת, תחבורה, קוד לבוש הכול). ולמרות שמדובר בעולם אחר, השחקנים שמשחקים בו, הם אותם שחקנים - אנשים, על החולשות, הרשות, התסבוכות ואיך שכול זה מתעצם כשמשתנים חוקי המשחק...
ואם לא די בכל זה, הספר מספר סיפור אהבה, סיפור מסע, סיפור בלשי סיפור אנושי. הסיפור מוביל את הדמויות דרך מצבים נפשיים מורכבים ועמוקים בצורה מדויקת ומעוררת הזדהות. שהכתיבה טובה כבר אמרתי?
את כל זה מכניס אופיר ל 400 ומשהו עמודים...
ועוד בספר ביקורים.
כל הכבוד על ספר ביכורים שתומן בחובו הבטחה גדולה לסופר גדול (אני בדרכי לספריו הבאים).

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא
תמונה של Regi
Regi
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של עולם
עולם
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של dushka
dushka
15קוראים|גיל ממוצע56|80%נשים

על המבקר

תמונה של קורא כמעט הכול

קורא כמעט הכול

ותיקעורך
חבר מזה 17 שנים
219 ביקורות•23 נבחרות•3,730 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול
ותיקעורך
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות219
ביקורות נבחרות23
לייקים שקיבל3,730
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת86ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות20

דיון על הביקורת

1 תגובה
נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

ספר מעניין ושונה, תודה על התזכורת:-)

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול

נובלת שחמט

נובלת שחמט

סטפן (שטפן) צווייג

אתם מכירים את זה שכשחוזרים מחופשה זוגית בלי הילדים, אומרים חייב לעשות זאת יותר? אז אומרים, אבל בפועל לפחות אצלנו בסוף זה זה קורה פעם בשלוש שנים בערך. כשארזתי לנסיעה המיוחלת לוינה, התלבטתי אם לזרוק למזוודה את הספר שאני קורא, ואמרתי לעצמי לא, סוף שבוע זוגי, תתעסק בזוגיות ולא בספר. אבל אז בנתב"ג יש סטימצקי, רק עשיתי סיבוב להציץ, מה יש לי לחפש בדיוטי פרי? והספרון הקטן הזה לכד את עיניי. אמרתי לעצמי, נו שטפן צוויג, יליד וינה, מה יכול להיות יותר הולם. סיפרון, נובלה, 92 עמודים, אני אקרא בטיסה וזהו. רק שלא לקחתי את משקפי הקריאה, זוכרים שהחלטתי בבית לא לקחת ספר? אז למה משקפיים. וידאתי שהפונט מתאים ל 48 שנותיי, שילמתי, פגשתי את הנפש התאומה שלי מחוץ לסטימצקי, התכוונתי להסביר על זיקתו של צוויג ליעד אליו אנו טסים, שזה ספרון קטן אסיים בטיסה, אבל היא רק חייכה את החיוך שלה שמכיר אותי הכי טוב.
צללתי לספר בטיסה, כשאני מקפל את רגליי בחלל המוגבל שמחלקת תיירים מספקת לנוסע גבוה כמוני. לא הרגשתי את הטיסה (אני שונא טיסות) פשוט נשאבתי לסיפור, וקראתי אותו בנשימה עצורה. לשטפן צוויג יש יכולת נדירה להכניס את הקורא להלך הרוח של הדומויות שלו, הוא מבין את נפש האדם, ומטיב לתאר מהלכים נפשיים. עזבו אתכם משחמט, מדובר בנובלת שפיות. הסיפור של השחמט הוא סיפור מסגרת טוב, שכתוב טוב, ההפלגה, אלוף השחמט המוזר, כל זה תפוארה נאה למהלך הנפשי שעובר הגיבור האמיתי בשבי הנאצים. לא שבי כפי שאנחנו מדמיינים, מחנה ריכוז, זוהמה, מוות חולי ורעב. שבי במלון בחדר שתכולתו קבועה לא משתנה מיום ליום, וחקירות אינסופיות. התחושה להיות כלוא בחדר ללא גרוי אינטלקטואלי ללא מגע עם העולם החיצון, כשנותנים לך "לטפס על הקירות" בין חקירה לחקירה מוכרת לי מאפיזודה שהיתה לי בצבא (ברשותכם לא אכנס לזה), אבל מדובר בשיטת עינוי סופר יעילה.

הספר מומלץ עם כל הלב, (אגב התקציר לא מעניין, ולא עוסק בעיקר הסיפור, אז תתעלמו ממנו).

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
Project Hail Mary

Project Hail Mary

Andy Weir

אני מתלבט איך לגשת לכתיבת הסקירה הזו, שורה תחתונה ממש ממש נהנתי מהספר, הוא טוב, משכנע, בתור קורא אתה מרגיש שאתה לומד הרבה, גם דברים שכבר למדת לפני 30 שנה כשהתכוננת לבגרות בפיזיקה וגם דברים חדשים. אז למה מתלבט? כי הספר דומה בצורה חריגה ל"לבד על מאדים" שלו. עכשיו זה בסדר, היה לנו כבר את הדיון הזה פה לפני מספר שנים, סביב הספרים של לי צ'ילד, הדיון נסגר שזה בסדר שיש נוסחא שעובדת, נהנת מאחד תהנה מהשני וכן הלאה עד שימאס לך. נחמד לקרוא סופר שאתה יודע בדיוק למה לצפות כשאתה צולל לעולמו. כמו לקחת כלב גיזעי, לקחת גולדן תזרוק לו אבן הוא יחזיר, תזרוק לו מקל הוא יחזיר, הוא לא יכול אחרת זה בגנים שלו, זה בשם שלו, מה הוא יעשה? ישבות? ג'ינג'ר הכלב שלי לעומת זאת, אין לי מושג איזה גזעים התערבבו בו ולכן אי אפשר לצפות ממנו לכלום (כך לפחות אני לא מתאכזב).
אבל, ויש אבל זה היה יותר מידי כמו The martian (לבד על מאדים), מה הבעיה? ובכן יש בעיה, זה כמו ללכת לרכבת הרים, שכבר הייתה בה כמה פעמים, אתה מצפה לכל פיתול סיחרור והיפוך, אני מניח שזה פוגע בהנאה מהלא נודע, מה צופן הסיבוב הבא (כתבתי אני מניח כי מעולם לא עליתי על כזו רכבת). גם פה, אתה מכיר את המבנה, פותרים בעיה, צצה חדשה, אתה חושב שזהו ואז הנה עוד אחת.

ובכל זאת אני ממליץ על הספר הזה ללא היסוס, אפילו מפציר בכל מי שקרא ונהנה מ"לבד על מאדים" לקרוא אותו, ההנאה מובטחת. כי אמנם זה כמו לבד על מאדים, דומה בצורה מטרידה רק טוב יותר. אפילו הרבה יותר טוב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

"כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנו עצמנו חולמים אותו". זה ציטוט של לורה מילר מהניו יורק טיימס. לא הכרתי את הציטוט הזה, הוא מאוד קולע לתחושה בקריאת ספריו של מורקמי, והוא התחבא לי כל הזמן הזה ב"מאחורה" של קפקפא על החוף.
קראתי מזמן, אבל יש לי חבר שרק עכשיו מגלה את מורקמי (בהמלצתי), והוא כל הזמן חופר לי, אז החלטתי לחזור ולקרוא שוב ספר של מורקמי. התלבטתי איזה ספר לקרוא שוב, ובסוף בחרתי ב"קפקא על החוף". את האמת מורקמי כמו חלום, וחלומות לא תמיד זוכרים בצורה מדויקת. לא ממש זכרתי את העלילה, זכרתי קטעים קצרים הבזקים של סצנות. ביקתה ביער, דמות שמדברת עם חתולים, נער בן חמש עשרה שבורח מהבית, חלום מציאות בערבוביה. ככה זה בחלום, לא זוכרים הכל כמו שצריך. תכלס זה יתרון, כי בזמן שאני מחכה למורקמי חדש, אני יכול לקרוא שוב ספר שלו שקראתי מזמן.
משהו כיפי שקרה לי בקריאה השניה היה הסבלנות, לא אצה לי הדרך, לא מיהרתי לגלות איך יפתרו ויקשרו הקצוות, מה גם שזכרתי שלא הכול נסגר. למה הדבר דומה... מפגש אהבים ראשון, מול מפגש מאוחר יותר, בו יש קצת יותר סבלנות, לא ממהרים, לא מסתבכים מתפתלים נשנקים. מודה שיש ריגוש ועוצמה במפגש הראשון, אבל אני זוכר שתמיד המפגש השני, היה טוב יותר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
The ocean at the end of the lane

The ocean at the end of the lane

Neil Gaiman

קראתי בעיקבות סקירה של מי שהייתה ה babysitter של גיימן (מוריה בצלאל), מיד נכנס לרשימות שלי, ומהר מאוד הצלחתי לשים עליו יד. ספר מהנה מאוד. אין ספק שהמספר הוא ניל הילד, (חנון אוהב ספרים, בלי חברים... יומלדת 7 שלו היתה במתכונת "הקיץ של אביה" ואז הוא נקלע להרפתקאה. מה שהבנתי במהלך קריאת ספר זה שזה לא כל כך משנה על מה הוא כותב, העניין הוא איך הוא כותב. הכתיבה שלו מיצרת חיבור עמוק לדמויות, הסיפור דרך עיניים של ילד בן 7 משכנע מאוד, החברות שנוצרת בינו לבין הילדה הגדולה (11) מהחווה שבקצה המשעול היא חברות משכנעת, והעלילה מתגלגלת למחוזותיה הסוראליסטים ללא חריקות מיותרות.
מרוויחים לדעתי כמה תובנות מהנות על נקודת מבט של ילד מול זו של מבוגר, לפרקים ניתן להתבלבל ולהחליף את ה"מפלצות" בסיפור במבוגרים. בעיקר הספר הזכיר לי לא להפסיק לנסות להבין את הילדים סביבי, ותמיד לנסות להזכיר לעצמי את הילד שמתחבא בתוך המבוגר שנהייתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
Going postal

Going postal

Terry Pratchett

איזה כיף בסימניה. קראתי ספר, כתבתי ביקורת פושרת, אמרתי לא ממש מצחיק. בתגובות לסקירה קיבלתי המלצות לספרים אחרים של אחד מ 2 הסופרים שחתומים על "בשורות טובות". כשאני מקבל המלצות באתר הזה, אני לוקח אותם ברצינות ולכן ניגשתי מיד לשים ידי על אחד מהספרים שהומלצו ברשימה. אז קודם כל תודה יעל. לגבי הספר: אז כפי שכתבתי לכתוב על ספר שהוא "מצחיק" קורע מצחוק, וכו... זה מסוכן, כי נו אתם יודעים, יש המון סוגי הומור, יש את העניין התרבותי, את נושא הריפרורים (שאולי לא מוכרים)- בקיצור הומור זה לא צחוק, מדובר בנושא רציני.
צחקתי בקול לפרקים, נהנתי בחלקים האחרים והייתי סקרן בשאר הספר. שורה תחתונה ממש נהנתי, וכפי שראיתי הבחור (עליו השלום) כתב המון המון, אז יש למאגר עצום של ספרים משעשעים להמשך מסעי בעולמו המוזר של סר טרי פרצ'ט. שוב תודה לאנשים באתר שבתגובות שלהם לסקירה שלי כיוונו אותי. מניח שבדרך סקירות נוספות של אותו סופר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
בשורות טובות - תרגום חדש

בשורות טובות - תרגום חדש

טרי פראצ'ט

טוב, הבשורות הטובות בכל העניין הם שניל גיימן כבר כותב ספרים הרבה יותר מעניינים (עיין ערך אלים אמריקאי). הבשורות הרעות, הם בעיקר לגבי, כבר מזמן החלטתי לא לבחור ספר לפי מה שכתוב ב"מאחורה" והנה שוב אני נופל. מה שגרם לי לקנות את הספר היה המשפט "צאצא ישי של מדריך הטרמפיסט" מה גם שקראתי כמה ספרים של ניל גיימן לאחרונה, ואת רובם ממש אהבתי, הבחור מוכשר. את הספר הזה כתבו שניים ניל גיימן, וטרי פראצ'ט, לא קראתי שום דבר של טרי. לא נראה לי שארוץ לחפש משהו, בואו נגיד שהספר לא השאיר בי טעם של עוד. הספר "בסדר" יכול להיות שבגלל הציפיה אני כה מאוכזב. גם שכותבים על ספר שהוא ממש מצחיק זה מאוד מסוכן.
שורה תחתונה, ספר של 390 עמודים שלוקח לי שלושה חודשים לקרוא, הוא לא ספר מרתק. בקיצור, אולי קרה משהו לחוש ההומור שלי (מבטיח לבדוק את העניין), אקרא שוב ספר של דגלאס אדאמס לוודא.
אפילו הסוף שהיה אמור להיות יותר קצבי, לא היה ממש כזה, ובעמודים האחרונים, הרגשתי שאני מכריח את עצמי לסיים, שכן זה לא ספר ממש גרוע כזה שמגיע לו שינטשו אותו באמצע. באמת שהוא לא. הוא "בסדר"

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
להיות גבר

להיות גבר

ניקול קראוס

אסופת סיפורים קצרים. סה"כ עשרה סיפורים, בהתחלה חשבתי שאני מתאכזב, הרגשתי כאילו מדובר בתרגילי כתיבה טובים אבל לא יותר. סיפור קצר זה לא צחוק. אבל ככל שהתקדמתי בספר הקצר יחסית, התחלתי להשאב לקולות בסיפורים, הסיפורים לכאורה לא קשורים אחד לשני, אבל הם בהחלט מהדהדים זה את זה. כולם עוסקים בהתהוות זהות, התבגרות, גילוי עצמי וכולם מסופרים ברגישות וכשרון רב. אז החלטתי עם עצמי להפסיק לנסות להתאכזב ולהתחיל להתמסר.
לניקול זיקה עמוקה לישראל ולקרוא את הספר כישראלי היה מעניין. כי ניקול, יהודיה ניו יורקרית שמבלהבישראל בחופשות מפעם לפעם (אפילו פגשתי בה פעם) יש תפיסה מסוימת של ישראליות, תפיסה של מי שמכיר את פני השטח, אבל לא באמת מבין לעומק את הארץ ההוויה שלה ושל יושביה. זה יכול לעצבן, אבל בעניי זה היה חיניני, אפילו לא סטראוטיפי, סתם טיפה שטוח.
חלק מהסיפורים ממש טובים "הבעל" וחלק בסדר + אבל כולם ביחד יוצרים שלם, שנשאר איתך וזה מבחינתי עונה להגדרה של ספר טוב.
אהבתי

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

הרוקי מורקמי

אתמול (יום שישי 14.1.2022) 8:50 בבוקר הר אבנון על שפת המכתש הגדול, אני שמח שבחרתי להתחיל את המרוץ עם מעיל רוח, הרוח חזקה וקרה, ואני מתחבא מאחורי האוטובוס שהביא אותנו לכאן מאגם ירוחם, מחפש מסתור מהרוח. סביבי 270 רצים שמתכוננים למרוץ 10 ק"מ במגמת ירידה. זה מרוץ ירוחם השישי, השתתפתי בראשון לפני שנים רבות, אני זוכר שרצתי מהר מידי ועברתי להליכה במהלך הריצה (נראה לי שהיה זה בשנת 2013) לא מצאתי ברשת תוצאה רישמית, אבל זכור לי שזה היה קצת יותר משעה. בנסיעה באוטובוס לתחילת המרוץ אני מבין משיחות שאני שומע סביבי, שיש הרבה שמגיעים למרוץ הזה כדי לקבוע זמנים מטורפים, כאמור הכול בירידה, אני נבהל מהיעדים שהם שמים לעצמם, אני רוצה לרוץ הכול, לא לעבור להליכה, ולסיים אם אפשר בזמן קצר משעה. כבר הרבה זמן שאיני משתתף בתחרויות ריצה שכאלה. אני רץ לבד. מאז הבידוד שהיה באפריל מאי 2020, וההגבלה לא להתרחק מהבית יותר מ 200 מטר, אז הבנתי כמה הריצה במרחבים חשובה לבריאותי הנפשית, אני רץ ברצינות כמו שכותב מורקמי. אני רץ כל יום: בגשם ברוח, בקיץ בחורף כל יום, להוציא ימים בהם אני שוחה בים. בשנת 2021 לדוגמא רצתי בסה"כ 2023 ק"מ. במהלך השבוע אני רץ בין 5 ל 7 ק"מ, ובסוף השבוע בין 12- 16 קילומטר, ריצת טיול בשטח.
לאור כל הריצות הללו, הרגשתי צורך לקרוא שוב את סיפרו של מורקמי "על מה אני מדבר כשאי מדבר על ריצה", אחרי הכול הוא רץ כל יום כבר מספר עשורים.
אז כל בוקר מוקדם מוקדם, בזמן שאני מחכה שהשמש תעלה, קראתי כמה עמודים בספר, ואז יצאתי לריצת הבוקר, והרהרתי במה שקראתי זה עתה, לעיתים האזנתי למוזיקה שמורקמי דיבר עליה בפרק שקראתי לפני שיצאתי לריצה. כך הכרתי לדוגמא את האלבום LIZARD של אריק קלפטון.
כשהזניקו את המרוץ בהר אבנון לחצתי PLAY על Playlist שהכנתי במיוחד למרוץ זה, בחרתי שירים שיארכו סה"כ שעה וחמישה (אין לדעת תוכניות לחוד ומציאות לחוד). כולם שועטים בירידה, אוני מחייך חיוך מאוזן לאוזן לצלילי sir Duke של סטיבי וונדר. ולמרות הרוח הנגדית החזקה, מדובר בירידה ארוכה מזמינה ומתמשכת.
נרשמתי למרוץ כי תארתי לעצמי שאפגוש שם חברים יקרים מירוחם, כאלה שהתגעגעתי אליהם והייתי משוכנע שניפגש על קו הזינוק, או הסיום, וחוץ מזה אניר רץ כל יום יותר משנה וחצי לבד, הגיע הזמן לרוץ גם עם אנשים.
הספר של מורקאמי הוא לא בשורה גדולה לרצים וגם לא יתן לנו הצצה אמיתית לגדולתו כסופר. אבל אנחנו נחשפים אליו כאדם סביב התחביב ארוך השנים שלו, ריצה למרחקים ארוכים. ישנה כדבריו קירבה בין אנשים עם תחביבים דומים, במיוחד תחביבים קיצוניים. אמנם מעולם לא רצתי מרתון מלא, רצתי מספר פעמים את מחצית המרחק. שחיתי שחיית מרתון לא מעט פעמים (בשחיה מרחק המרתון הוא 10 ק"מ) ואפילו שחיתי שלושה ימים יום אחרי יום את המרחק (זה נקרא שלושה ימים בשלושה ימים באנגלית זה פחות מבלבל (3 days 3 seas). בקיצור אני מרגיש קרוב למורקמי בשיגעון האמור, והקרבה הזו איך לומר בצניעות- היתה נעימה לי במהלך קריאת הממואר.
לאחר Mr. Blue sky, התגלגלתי עם ramble on של Led Zeppelin, ולא הפסקתי לחייך לרגע, תוך שאני עוקף אנשים ששמעתי באוטובוס שמתכננים זמנים דמיוניים מבחינתי (מתחת ל 50 דקות נגיד). אני רץ ואני נהנה, הקצב מהיר לי מידי ללא ספק, הרוח בפנים מעצבנת (באופן כללי אני שונא רוח), אני לא מסתכל בשעון מחייך ורץ. אני נזכר במורקמי שברך חברה שרצה מרתון בפעם הראשונה "תהני מהריצה" כי למה אנחנו עושים את זה אם לא כדי להנות. נשמע מוזר אני יודע.
כשמתחיל Smells like teen spirit אני כבר ממש רץ מהר מידי לדעתי. הנמכתי את המוזיקה באוזניות, אחרי הכול גם מחר אני צריך לרוץ.
מורקמי מתיחס לכל דבר שהוא עושה ברצינות, תבינו, הוא רץ כדי להיות בכושר גופני טוב, בכדי לכתוב ספרים טובים יותר. להבנתו כתיבה דורשת כושר ריכוז, אבל גם כושר גופני והוא מתמיד כדי להיות מסוגל לכתוב לנו רומנים טובים יותר, כזה הוא רציני. כך גם כשהוא רץ, ומתחרה, ונכנס לענף ספורט חדש (טריאטלון).
בפעם הקודמת שקראתי את הספר רצתי ואהבתי את מורקמי, אבל לא רצתי "ברצינות" כדבריו, לא רצתי כל יום, הקריאה השניה בספר היתה טובה יותר, וכנראה שאקרא בו שוב .יש קסם בשקט של הבוקר לפני שעולה השמש, ומצאתי שנעים לבלות את השעות הללו עם מורקמי סאן, ולא עם Ynet נגיד.
קו הסיום הגיע מהר משחשבתי תוצאה רישמית 48:52, הרבה יותר ממה שפיללתי, לא הספקתי להקשיב ל "The man who sold the world" לא ל "Time wrap" ולא ל "לזוז" של הדג נחש. אבל פגשתי את החברים היקרים מירוחם שציפיתי לפגוש, גם בקו הזינוק וגם בקו הסיום והעיקר והכי חשוב נהנתי, מהמרוץ ומהספר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
The Book of Form and Emptiness

The Book of Form and Emptiness

Ruth Ozeki

אם בני או, גיבור הסיפור, היה משחק - חי צומח דומם, הוא היה נתקע בדומם. מאז שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים מביכה ומטופשת הוא שומע קולות. קולות של הכול, נעלי הספורט שלו, העיפרון, הצעצועים הבגדים, שום דבר לא באמת דומם. לסיפור שני מספרים בני או, הבן שאיבד את אביו, ויש שיטענו שמאבד את שפיותו כתוצאה מהאובדן, ו"הספר" הספר שמכיל את הסיפור של בני, גם אותו הוא שומע. הסיפור מלווה את בני, בהתבגרותו המורכבת, דרך הדמויות הצבעוניות שהוא פוגש בדרך ה"א" (The Alef במקור), איש הבקבוקים, הספרנית, הסופרת, הפסיכאטרית, נזירה בודהיסטית והמתורגמנית שלה ועוד. כהרגלי אני לא אכנס לסיפור, רק אציין שמדובר בספר מופת, שכתוב בצורה אמינה ומשכנעת. כזו שמייצרת אמפטיה כלפי הדמויות והישאבות של הקורא לתוך עולמם הפנימי, נו אתם יודעים, מה שספרות טובה מנסה לעשות אבל לא תמיד מצליחה.
אני מודה שאני לא אובייקטיבי כלל, בכל ספר של רות אוזקי שאני קורא, אני מתאהב בה מחדש. הספר הזה לא שונה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול

ביקורות נוספות על "עולם הסוף"

עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

מה יהיה סופו של האפילוגן, הלוא הוא כותב הסופים המהולל, בן מנדלסון אשר החליט ליטול את חייו ולחבור לאשתו המנוחה כדי להגשים את הסוף המשותף עליו חלמו?

במותו, מגיע מנדלסון לעולם האחר, לא גן עדן ולא גיהינום, אלא מעין יציר כלאיים חיובי לרוב, בו ממשיכים להתקיים ולחקור את הקיום באמצעות שיטוט ברחבי ההיסטוריה, איחוד עם קרובים שנפטרו ופעילות תרבותית ענפה (יצירות חדשות למכביר של שייקספיר, מוצרט ובאך למשל).

מנדלסון מתוודע לעולם המתים, אך מתקשה למצוא את אשתו שמעלליה ומעלליי שאר הדמויות החשובות שגורלו קשור בהם, מתוארים לנו במקביל. בן פונה לבלש פרטי שלוקח אותו תחת חסותו, בתקווה לאחד אותו עם אשתו מריאן.

טושה גפלה בורא את הגרסה החילונית לעולם הבא, שכולה מופת ייחודי ומרתק ליצירתיות השופעת ומעוררת הקנאה שלו. ניכרת מלאכת המחשבת שערך כדי ליצור עולם רעיוני שלם ומשוכלל, שפועל לפי חוקיו, תוך מענה על השאלות הגדולות-קטנות אודות החיים אחרי המוות. דמויותיו מלאות התוכן והרגש מניעות אל העלילה שאת סוגתה ניתן לסווג רק כשילוב נדיר בין פנטזיה, קומדיה, מתח-בלשי ואימה.

ואם המוות מוצה, כיצד ניתן להתמודד עם הנצח? טושה גפלה מצא לכך פתרון, אך רומז שלא בטוח בכלל שגם לעולם הבא, אין עולם הבא, כך שעל האדם נגזר אולי להמשיך ולהתקיים (גורל די אכזר). זוגיות שמתאימה למציאות אחת, לאו דווקא מתאימה לאחרת, המעבר בין השבריריות של הרגע לוודאות של העד, עלולה להפריד בין זוגות (בין היתר גם בגלל התזמון השונה בהם ימצאו את מותם). פשע במהלך החיים, משליך על גורל האדם בעולם הבא, באופן שממחיש את היצר האנושי להעניש, גם כשמדובר באחראים, שהקשר בינם לבני התמותה הוא כביכול דק.

הבחירה בגיבור ראשי שעיסוקו הוא כתיבת סופים היא מבריקה. קורותיו ההיסטוריים והרגשיים מגוללים בפנינו באופן שבדומה לשאר הדמויות, מעורר חיבור עז. אישיותן הכובשת, המורבידית והאקסצנטרית לעיתים נובעת מחייהם מלאי המורכבות והטרגדיה.

אהבתי את השימוש הנבון שעשה המחבר באנשים שנמצאים בין החיים והמוות ובעוברים שלא שרדו עד הלידה. בלתי ניתן שלא להתפעל מאינספור משחקי המילים השנונים והמקוריים שלו. היו לי מספר השערות אודות פתרון תעלומת מריאן, ועל אף שצדקתי, הסופר הצליח להתל בי כהלכה.

פחות הייתה אמינה לטעמי ההרמוניה החברתית המתקיימת בעולם הסוף, בהתחשב בחוסר הפיקוח ובטבע האדם. היעדר ההסבר על מעבר הגוף הפיזי בין העולמות, היה אחד החורים היחידים שמצאתי בעולם הארוג היטב שהסופר טווה (יחד עם אי-הענשתו על חטאו של רובר).

האהבה היא המנוע הראשי והעוצמתי של הספר, שניחן בסופו של דבר באופטימיות, על אף רגעים של אפלוליות ואי-ידיעה.

בלתי נתפס שמדובר בספר ביכורים, אני רק יכול לתאר לעצמי כמה רחב יריעה היה טרם העריכה.

הספר הישראלי הכי יצירתי שקראתי בפער,
מומלץ בחום.

לפני שנה•
★★★★★
•אור שהם
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

ביום אחד בהיר אשתו של בן, אהובת חייו, מריאן, מתה בתאונה טרגית ומסתורית. בן לא יכול לחיות בלעדיה, אבל לפני שהוא מצטרף אליה בעולם הבא, הוא מחליט לחטב את עצמו ולהתכונן לקראתה, כמו בטוח שאכן יפגוש אותה ברגע שיכניס את קנה האקדח לפיו וילחץ על ההדק. אבל העולם הבא הוא לא בדיוק מה שבן ציפה שהוא יהיה, ומריאן חמקמקה משחשב.

הקונספט מעניין ויצירתי, ובאמת כפי שאמרו כאן, קשה להשוות אותו לספרים אחרים, כי זה ספר מאוד מיוחד. השפה של אופיר טושה גפלה עשירה מאוד, ויש חלקים רבים שכתובים בכזה שצף שזה מרגיש כמו מונולוג ממח קודח והזוי, בקטע טוב. אהבתי את הסיפור, את הדמיון הרב ואת העולם שנבנה, אבל אני חושבת שיש פה הזדמנות מפוספסת מבחינת כמה סופר וכמה נחקר העולם הבא שאליו כביכול מגיעים לאחר המוות. אני מבינה אמנם שהייתה חובה וצורך להתמקד בדמות הראשית וחיפושיו, אבל בעיני, יכלו להתייחס לאלמנטים אחרים ונוספים בעולם הזה, ולערב יותר את מה שמתרחש מחוצה לסיפורו האישי של הדמות הראשית, בעיני היה יותר מעניין. הוא באמת עושה זאת כמו בקטעים שבן פוגש מפורסמים שנפטרו או מגלה חלקים חדשים בעולם, אבל לא מספיק לעניות דעתי.

העולם הגדול שהסופר יצר פה, גדול יותר אפילו מהסיפור שלו, ככה שבאיזשהו שלב, כשהבנתי שפיתוח העולם פחות חשוב מהסיפור של הדמות הראשית (שהיה אגב, דיי פשוט לטעמי מלהחזיק ספר שלם), אז כבר הייתי מוכנה להגיע לסיום הספר, ויפה שעה אחת קודם. ספר טוב ומעניין, אבל גם טיפה מסתבך בתוך עצמו, ומעט מייגע לקראת הסוף.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•כרמל
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

כשיש כל כך הרבה ספרים על המדף קשה למצוא זמן לקריאה שנייה, אך התמזל מזלי ומועדון הקוראות בו אני חברה בחר ב"עולם הסוף" כספר הבא לדיון ולכן קראתי בו שוב, כעשר שנים לאחר הקריאה הראשונה.

זכרתי שמדובר בספר מאוד ייחודי ויצא דופן בנוף הישראלי ואכן התרשמות זו נותרה בעינה. אין ספק שאופיר טושה גפלה הוא עוף מוזר בעולם הספרות העברית, בלי קשר לשמו המוזר להפליא. אולם לאחר עשר הפליאה מן הייחודיות והמקוריות קצת דעכה ולמרות ששוב נהניתי ממשחקי המילים המצחיקים ומהרעיונות המדהימים והסוריאליסטיים הפריע לי מאוד היבשושיות והניכור שבכתיבה. לא חשתי שום עומק רגשי ולא הצלחתי להתחבר אל אף אחת הדמויות. יתרה מזאת, למרות שהדמויות מדברות כל הזמן על רגשות ועל אהבה גדולה מן החיים, לא חשתי כל רגש בוקע מדפי הספר, אלא רק תיחכום מודע לעצמו ולצערי זה לא מספיק.

יחד עם זאת, הספר בהחלט ראוי לקריאה בשל העיצוב המושלם של העולם הבא האתאיסטי, הטכנולוגי והנהנתני כל כך של גפלה. כל סיפורי הסבתא על גן העדן והגיהינום חוטפים כאן סטירה עסיסית בפרצוף כשאנחנו עולים על הקרוסלה המטורפת של מפגשים הזויים עם מרילין מונרו והחבר החדש שלה (שגם הוא מחזאי בשם ארתור מילר), מבקרים בזומבי, שם חיים להם בשלווה ובנחת בעלי החיים המנוחים וצופים להם בכיף ובצחוק בסרטי הטבע התיעודיים שבני האדם צילמו על אודותיהם. גם המשורר מאבון עוד חי ופעיל ועורך אודישנים לשחקנים למחזה חדש בעוד מוצארט מסרב בכל תוקף לסיים את הרקוויאם אותו זנח לפני מותו ובורח מעדת מעריצים מטורפת. לעומתו אורסון וויילס לא מוותר ומנסה להדיח את "האזרח קיין" שהוא ביים מראש רשימת הסרטים הטובים ביותר, בינתיים ללא הצלחה יתרה. בקיצור, הרבה הומור שחור ומורבידי, משחקי מילים ורעיונות מוטרפים ברומן ישראלי קוסמופוליטי לגמרי שאינו מזכיר בכלל את ישראל, ישראלים, יהודים, פלשתינאים ושאר ירקות. די מרענן, למען האמת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שין שין
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

העברתי אצבע על הספרים כמו בתנועת אקורדיון ושלפתי את אמיל אז'אר עם הספר "כל החיים לפניו" הרגשתי שאני פוגשת חבר. צהלתי משמחה והודעתי למארחת שזה אחד הספרים הטובים שקראתי. ואז היא ניגשה לספרים ובתנועת אקורדיון גם כן שלפה ספר. את "עולם סוף" של אופיר טושה,. היא הצהירה בקול "זה הספר הטוב ביותר שקראתי".. אז היא תקרא את אמיל ואני הבטחתי לקרוא את טושה. לקח לי מאז פסח טיפין טיפין...

*************************************************

מפתיע,שונה,מרתק,מאתגר מחשבתית ולא דומה לאף ספר אחר שקראתם.

"יכול להיות שאהבה היא התירוץ הנעלה ביותר לחיות, ואובדנה-למות?"
"אסור לתת את הכל באהבה כי היא לוקחת כפליים בתמורה,לא רק את מה שהאדם מוכן לתת אלא אפילו את עצמו"


הספר הזה הוא אווטאר של פנטזיה ודמיון על העולם שמעבר לאהבה,מעבר לשמיים ולגבולות ולמימדים כפי שאנו מכירים אותם.הספר הוא על אהבה טוטאלית ומוחלטת
שמתחילה על האדמה ומסתיימת אין שם בעולם מטאפיזי. טושה אכן יצר יצירה למופת,יצירה גאונית.
והשאלות שהוא מציב לנו ,הקוראים, שאלות שנכנסות לקרביים. כי הרי כל אדם חשב על מוות מתי שהוא, על מה הוא המוות? האם הוא התחלה של משהו חדש (זה כי אנו מפחדים לחשוב אחרת),האם כל השירים והסיפורים, הזיכרונות, האהבות וההתחלות, האם זהו, נגמר, "קפוט"?.
העלילה מסועפת במיוחד כשבן נחליט לכתוב סוף משלו לחיים שלו.הגיבורים שלנו כאן
הם בן ומריאן שלהם האהבה היא בפירוש זכייה בלוטו .התיאום ביניהם בכל שנות הנישואין
היה ללא דופי, הם השלימו אחד את השני וחשבו שתמיד יהיה להם אחד את השני.
הייתה להם שיגרה, חברים שאוהבים, משפחה תומכת. הכי חשוב היה להם אחד את השני.
ומה קורה כשאחד מת והשני מתאושש ומייחל למותו כדי ששוב יהיו ביחד.
על כך כל הספר .על החיפוש הזה בחיים ומחוצה להם כדי להשקיט את הלב והמחשבות.

החלק הגאוני בספר הוא מה קורה לנו אחרי המוות בצורה הכי משעשעת טושה בנה לנו עולם יציר דמיון ששם יש הסעות מיוחדות לפי שנים אם בא לך במקרה לבקר חבר.
נניח אם פתאום בא לי ללכת לבקר את מרלין מונרו או ג'ניס ג'ופלין, או נניח פיקסו או ויואלדי זה אכן היה מתקיים. הבתים שם מסודרים לפי השנה שנולדת או מתת .אם ברגע אחד בא לך ליפול לתרדמת אינסופית גם את זה מתאפשר בלחיצה אחת.
לא מקבלים כסף תמורת עבודה כי כל אחד עובד בכיף במשהו שהוא אוהב. לא קונים בסופר בכסף
אלא לוקחים כל מה שבא לקחת. אין משכנתה או מיסים והכל כל כך מסודר עד סטרילי שזה מפחיד.

החיפוש של בן אחרי מריאן מרחיב את הלב וגורם לו להתכווץ כי הוא כואב את האהבה שהייתה ולא מוכן להמשיך הלאה. והכי חשוב איך אנחנו בחיים של כל אחד מאיתנו מודים על מה שיש ,על האהבה שיש לו ושמח בה ולו רק בגלל ההבנה שצריך למצות כל רגע ורגע בחיים שמתחת לעננים ועל האדמה.


"פעם משהו שאל אותי מה אני מוצאת בך ?חשבתי ועניתי – דברים שלא ידעתי שאיבדתי. הוא אמר שזה משפט יפה וערטילאי. אמרתי לו שאם פעם יחווה אהבת אמת וחלילה תלך ממנו האהבה, יבין."

האם חשבתם מה עלול לקרות אם נמצא את כל האנשים שפגשנו כאן גם שם?......

לפני 9 שנים•
★★★★★
•חני
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

לפני משהו כמו שבועיים אמרתי ביי ביי לאמא, ביי ביי לאבא, ביי ביי לסבא, ביי ביי לסבתא, ביי ביי לדוד, ביי ביי לדודה, ביי ביי לבן דוד, ביי ביי לבן דודה, ביי ביי גם לאחים ולאחיות, ביי ביי לחברים בבית הספר, ביי ביי למורים, ביי ביי לבית הספר, ביי ביי לבית שלי, ביי ביי לעולם שבו חייתי את כל 16 שנות חיי, וביי ביי בעצם לכל מי שרק יכולתי להגיד לו ביי ביי. ומיד אחרי כל ה'ביי ביים' שאמרתי, שלחתי את עצמי לעולם שכולו טוב. העולם שבו חיים אחרי שמתים. העולם הבא. העולם שיש כאלה שמאמינים שהוא קיים, ואחרים שלא. או כמו שהוא מכונה ב'עולם הסוף'- רומן הביכורים של הסופר הישראלי 'אופיר טושה גפלה': העולם האחר.
אני חושב שצריך להיות שמה כדי להבין, אבל אנסה בכל זאת לתאר לכם את נפלאות העולם האחר: אז ככה, אתם לא תאמינו, אבל בעולם האחר אנשים מסתובבים ערומים (או לפחות רובם הגדול, אלו שמתו סופית וכבר אין להם סיכוי לחזור חזרה לחיים). בעולם האחר, האוכל שהתושבים שלו אוכלים הוא אוכל צמחוני ואך ורק צמחוני. העולם האחר מכיל את כל האנשים שמתו, מאלו שמתו לפני מיליוני שנים ועד אלו שמתו בדיוק היום, ואפילו ממש עכשיו, בשנייה הזאת שבה אני כותב את מילים אלו ואתם קוראים אותן. העולם האחר מכיל אנשים מכל הסוגים שדוברים בשפות שונות ולכן כל אחד ואחד מהם נושא עמו מכשיר קטנצ'יק בשם מיקרוצ'יפ שמתרגם לו את השפה שבה דובר האדם האחר שלידו. בעולם האחר האנשים שחיים בו יכולים לצפות בקלטות שדרכם הם רואים את עצמם כשהם עוד היו חיים, כשכל קלטת בעצם מראה שנה אחת מחייו של אותו אדם. כל רחוב ורחוב מסמל איזושהי שנה מסוימת (כלומר, אם יש רחוב שקוראים לו 'רחוב 21 באוקטובר, 2001- אז סביר להניח שהאנשים שחיים באותו רחוב הלכו לעולמם בתאריך זה. ולגבי הדירות, אז כל דירה ודירה בעצם מסמלת את השעה שבה הדיירים שגרים בה הלכו לעולמם). בנוסף, אם הייתם נכים כשהייתם עוד בחיים, אז סביר להניח שבעולם האחר כבר לא תהיו כאלה ובעצם תהיו 'לנצח צעירים' כפי שאומרת הקלישאה, אבל אם אחרי שאתם מתים ומגיעים לעולם האחר, אתם שוב מתים (מדריסה, מרצח, מסתם תאונה או מכל דבר אחר) אז אתם מתים סופית, זאת אומרת שאין לכם יותר הזדמנויות ואתם נקברים עמוק באדמה (כמו בעצם מה שאתם רגילים לחשוב שקורה בפעם הראשונה איך שאדם מת). אבל למרות כל האטרקציות המדהימות שיש לעולם האחר להציע, הוא בעצם לא שונה בהרבה מהעולם שבו אתם, אלו שעדיין לא ביקרו בו, מכירים- יש בו רכב ציבורי שקוראים לו 'מרבה גלגלים' (שהוא ממש ממש כמו אוטובוס, חוץ מן העובדה שהוא הרבה יותר גדול ממנו והוא יכול להכיל משהו כמו אלף בני אדם), יש בו כבישים ובניינים כמובן, מסעדות, פארקים, לונה-פארקים ומקומות בילוי נוספים. לא שונה בהרבה ממה שאתם מכירים, נכון? אפשר לראות שניסו להפוך את העולם האחר לכמה שיותר מוכר ופחות זר לאנשים שנכנסים אליו, סוג של 'הדמיה' של העולם הקודם.
אליי למסע הצטרף (או יותר נכון, אני הצטרפתי אליו) אדם מאוד מעניין שקוראים לו בן מנדלסון, בחור חביב שבמהלך הזמן שהיה לנו ביחד הוא סיפר לי סיפור ממש יוצא דופן על עצמו. מסתבר שאותו בן מנדלסון הגיע לעולם האחר אחרי שהחליט לשים קץ לחייו משום שאשתו האהובה מריאן הלכה לעולמה אחרי שהייתה לה "תאונה" ומשום מה הוא חשב שאם הוא ימות הוא יתאחד עמה. ובאמת, מיד איך שהוא ירה לעצמו בראש, הוא גילה שהמוות זה לא הסוף. הוא ממש התרגש, וחשב 'הנה, ממש עכשיו אוכל להתאחד סוף סוף עם אשתי', אבל אסון קרה והוא לא הצליח למצוא אותה בשום מקום. הוא החליט להיעזר בשירותו של איזה אחד, בלש בריטי, שקוראים לו סמואל אבל הוא קורא לעצמו בשם 'המדף' (ראשי תיבות של שמותיהם של ארבעה בלשים מפורסמים מהספרות: הולמס, מרפל, דלגליש, פוארו), והוא אחראי על חיפוש אנשים נעדרים (משני העולמות), והוא גם נתקף מדי פעם בפרצי צחוק "בלתי נשלטים"- אבל מסתבר שמריאן, אשתו האהובה של בן, לא נמצאת בעולם האחר, כמו שבן סיפר לי בקול עצוב במיוחד, אלא רחוק רחוק ממנו, בעולם שאותו בן עזב, ולכן הוא מנסה למצוא כל דרך אפשרית שבה הוא יוכל לפגוש אותה שוב, אבל מסתבר שיש לאשתו תוכניות אחרות...בן מנדלסון הוא ממש לא האדם היחיד שפגשתי. פגשתי עוד רבים אחרים. איש נוסף שפגשתי, ששמו רובר, הוא נכה על כיסא גלגלים (הוא בין המקרים הבודדים שלא הצליחו לתקן לו את הגפיים אחרי שהוא מת) שיש לו כתם לידה מכוער בצורת כוכב על הפטמה השמאלית, שמצפה בכיליון עיניים לרגע שבו הוא יפגוש את אשתו, שלא ברור למה הוא רוצה לפגוש אותה כי אשתו היא בעצם הגורם העיקרי למותו (רמז: היא הרגה אותו). עוד אנשים שפגשתי הם שני אחים שכמעט ואין להם שום דבר במשותף אבל הם בכל זאת גרים בדירה משותפת, אחות קשת יום שמרגישה כאילו אף אחד לא שם עליה ושתחום ההתמחות שלה הוא לשלוח אנשים שהם במצב של 'צמח' למותם, איש ואישה שיוצרים יחד קשר וירטואלי ושסוף סוף הם נפגשים במציאות כשהם פנים מול פנים, צייר מפורסם שנלחם על חייו וזוג עוקרי עצים שמדברים על סיבובי ישבנים ונמר משוגע.
כמו שאמרתי, המסע שעברתי בעולם האחר ארך משהו כמו שבועיים, וכעבור שבועיים מהנים במיוחד שבהם נהניתי מאוד, נאלצתי בצער רב להגיד ביי ביי לבן מנדלסון, ביי ביי ל'המדף', ביי ביי לרובר ולכתם הלידה שלו, ביי ביי לעוקרי אילנות היוחסין, ביי ביי לאליאסים, ביי ביי לשרלטנים, ביי ביי לכל שאר האנשים שפגשתי, ביי ביי לעולם האחר שבו חייתי (או יותר נכון, מתתי) במשך שבועיים מהחיים שלי (או יותר נכון, מהמוות שלי) וביי ביי לכל מי שרק יכולתי להגיד לו ביי ביי, ולאחר מכן חזרתי ארצה לעולם שממנו נפרדתי לפני כשבועיים. לעולם שבו אתם חיים ונמצאים. חזרתי הביתה.
ומיד איך שפתחתי את דלת חדרי, אמרתי היי לאמא, היי לאבא, היי לסבא, היי לסבתא, היי לדוד, היי לדודה, היי לבן דוד, היי לבן דודה, היי גם לאחים ולאחיות, היי לחברים מבית הספר, היי למורים, היי לבית שלי, היי לעולם והיי לכל מי שרק יכולתי להגיד לו היי. ואחרי כל ה'היים' שאמרתי, סיפרתי להם, פרט אחר פרט, את כל מה שעבר עליי בשבועיים האחרונים. החל מהרגע שבו נפרדתי מכולם ויצאתי מהבית, ועד הרגע שבו נפרדתי מכל מי שהכרתי בעולם האחר וחזרתי הביתה. כולם מאוד התלהבו ושמחו בשמחתי. אחותי, שעברה את אותו מסע בדיוק, לפני כמה שנים כשהיא הייתה בערך בגילי, אמרה שהיא שמחה בשמחתי וגם אמרה לי "ידעתי שתהנה", אז אמרתי לה "תודה רבה". אחרי שסיפרתי להם את מה שעברתי, אחרי כל החיבוקים והנשיקות, אחרי שאכלתי את האוכל של אמא שלא אכלתי כבר הרבה זמן ושהיה נראה טעים מאי פעם, אחרי מקלחת ביתית חמימה ונעימה שאליה התגעגעתי מאוד, פיפי וקקי (כן נו, מה לעשות, גם אני בן אדם...) ואחרי ששיחררתי קצת את הגוף שנתפס לי מעט- ניגשתי למחשב, הדלקתי אותו, נכנסתי ל'סימניה' ובהתרגשות גדולה התחלתי לכתוב את מה שאתם קוראים ברגעים אלו ממש. אתם בטח תקראו למה שכתבתי בשמות ומונחים כמו 'ביקורת ספרותית', 'סקירה', או 'חוות דעת', אבל אני מעדיף פשוט לקרוא לזה 'סיפור חוויות'. וזו אכן הייתה חוויה טובה.

אז כמו שאמרתי, זו הייתה חוויה טובה (ואפילו מאוד!) אבל אני חייב להודות שלא הכל היה מושלם במסע שעשיתי ברחבי העולם האחר, וגם מחוצה לו. כי כמו שבחיים יש עליות ומורדות, ככה גם במוות. ואכן, היו עליות רבות מאוד במסע שעברתי ורגעים בלתי נשכחים (כמו שכבר סיפרתי לכם מקודם) אבל מצד שני, היו גם רגעים שפחות אהבתי. רגעים פחות טובים ומוצלחים שבהם חשתי פחות טוב, אפילו תחושות תסכול מאוד גדולות. לא כל שנייה היה כיף. וביום האחרון שלי שמה, לקראת הסוף, הרגשתי אפילו מן תחושה כזאת של מיצוי ורצון לסיים כבר את המסע ולחזור חזרה הביתה (רצון שהלך וגבר נוכח העובדה שתכננתי יום אחרי שאני חוזר הביתה לצאת לטיול נוסף, והפעם באירלנד הירוקה, עם איזה מטורף אחד בשם 'טוני הוקס' ועם המקרר שלו, מסע שחיכיתי לו הרבה זמן ורציתי כבר להתחיל)/
אני די בטוח שכל התחושות שאותן אני מתאר בפסקה הקטנה הזאת, מוכרות לכם, ולא רק התחושות שאותן תיארתי בפסקה הגדולה, הקודמת. זה בטח קרה לכל אחד ואחת מכם מתישהו בחיים, באיזה טיול. שהיו רגעים שבהם ממש ממש נהניתם וצעקתם בכל הכוח: "וואו! איזה כיף חייייייים!!!, ורגעים שבהם פחות נהניתם, ואפילו אולי קצת סבלתם. אולי היה לכם חם מדי בטיול או קר מדי, אולי היו יותר מדי עליות במסלול והיה נורא קשה ללכת ומתעייפים ואוף, אולי הרחתם איזה ריח מסריח באיזו סמטה ענייה ומלוכלכת שדרכה עברתם ואולי החלקתם על איזו קליפת בננה שתושב מקומי שכח לזרוק לפח ונפלתם ישר על התחת. כמו שאמרתי, עליות ומורדות. אבל אני גם בטוח, שלמרות שהיו גם רגעים כאלה פחות מוצלחים, עדיין הסתכלתם רק על הדברים הטובים שעברתם, ובסך הכל, כשאתם חוזרים הביתה, יוצא שכל הדברים הפחות טובים שקרו לכם הם בסך הכל פרטי שולי, קטן וחסר חשיבות שלא קשה להתעלם ממנו, ושלמרות כל הדברים הרעים, אתם עדיין מתייחסים אל מה שעברתם כאל חוויה טובה.

אז זה, פחות או יותר, מה שקרה לי עם 'עולם הסוף'.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

ספר כל כך יצירתי, עם עומק אבל גם קלילות, עם מתח וגם עם רומנטיקה. מומלץ ממש!

לפני 4 שבועות•שקד
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

כשביקשתי את הספר הזה מהספרנית, היא שאלה אותי, את בטוחה שאת רוצה לקרוא אותו? עניתי כן, למה? היא ענתה הכתיבה מסובכת, הזויה, לא ניתן להבין מה רצה הסופר לכתוב בכלל.
אז ככה, הסיפור מעניין, קראתי ונסחפתי, נכון שהעלילה הזויה, מסופר על העולם הבא.
הרי אף אחד לא יודע בוודאות מה קורה בעולם הבא, אף אחד לא מת וקם לתחייה.
בכל אופן הכתיבה יפה, זורמת, מעניינת וסוחפת, שונה מאוד ממה שאני רגילה לקרוא.
קיים מתח בלתי רגיל, חיכיתי כל כך לסוף הספר, הייתי סקרנית לדעת איך הכל יסתיים.
הסוף מאוד הפתיע אותי, ציפיתי לסוף אחר ושונה.
מומלץ !

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

בדיוק כשאמרתי נואש מסופרים ישראלים, פגשתי באורח פלא בטושה-גפלה,
ניסיתי להתכחש ולהתעלם, ניסיתי לחלוף על פני המדפים ולהשאיר את ספריו מיותמים, אבל כנראה שזה היה חזק ממני, והגיע הזמן שאני אכריז על כך בפרהסיה.

יש משהו מאוד מיוחד בכתיבה שלו, משהו שמזכיר לי את מורקמי יקירי,
היכולת לשלב פנטזיה בצורה ראליסטית, היכולת לערער את שפיותו של הקורא עד לדף האחרון.
בדיוק כמו שמוריקמי יכול לשכנע אותי ביכולתם של חתולים לדבר, כך אופיר טושה גפלה מצליח לשכנע אותי כל פעם מחדש, מצליח לשכנע אותי שלמרות המילים הכתובות, העלילה והגיבורים הספר אינו בדיוני,

בן מנדלסון הוא גיבור במלוא מובן המילה, והעולם האחר שיצר טושה גפלה מתאים לדמויותיו בבהירות, וגורם לקורא לדמיין סט של סרט מיוחד במינו, משהו שלכאורה נשגב אך אם זאת מציאותי להחריד.
הספר מכיל דמויות מגוונות מאוד, שכל אחד חי לכאורה בעולם משלו אבל חייהם משתפשפים האחד בשני, ומשאירים טביעת אגודל ייחודית, טביעה המשפיעה על חייהם בצורה בלתי הפיכה.

מפתיע אותי מאוד כי "עולם הסוף" הוא ספר ראשון, הוא מלא במונולוגים ובניו-אנסים כל כך מיוחדים, שהייתי מצפה לקרוא מסופר מיומן.

אחרי שני ספרים בלבד , אני יכולה לדעתי להודות, שאופיר טושה-גפלה הוא הסופר הישראלי, בן זמננו (היחיד) האהוב עלי, וזה בהחלט נוטע תקווה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עדי
עולם הסוף

עולם הסוף

אופיר טושה גפלה

יש יותר מחמישה כוכבים? וואו! ספר אוונגארדי שעורר בי משהו ששום ספר אחר לא גרם לי לחוש לפני - להתאהב במוות. אופיר טושה גפלה בספרו עושה למוות טיפול אסתטי ובלשון חלקלקה גרם לי בשבועיים האחרונים לחשוב על המוות ולראשונה, לא לראות בו איום כל כך גדול.

הספר הזה הוא תענוג צרוף שלא רציתי שייגמר. לקח לי זמן רב לקרוא אותו (שבועיים) מפני שהיו אלו ימים עמוסי אירועים מבחינתי ויחד עם זאת רציתי למשוך עוד קצת את החוויה. במהלך הקריאה, חל מקרה מצער-בעלה של חברה שלי נהרג בתאונת דרכים. בן רגע, הספר ונושאו הפכו להיות רלוונטיים הרבה יותר לחיי ומצאתי ביקום האלטרנטיבי נחמה למרות בדיוניתו.


אני מאוד ממליצה על הספר, בעיני הוא מעורר מחשבות רבות ומעביר את הקורא שיעור קצר על החיים דרך התעסקות במוות. הספר עצמו מעורר השראה, מצחיק ומותח ולא הצלחתי לנחש את סופו. אני בטוחה שאמליץ עליו לחברי ובעצמי אקרא אותו בשנית. זזתי לקרוא ספר אחר של אותו הסופר "ביום שהמוסיקה מתה".

רוצו לקרוא!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פלפלית צהובה
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“שום דבר לא היה מכין אותי לספר הזה, בטח לא העובדה שמדובר בסופר ישראלי. סגנון הכתיבה העשיר והבלתי מתפש”