חמישה ספרים התחלתי בסיבוב הזה. ארבעה מהם נשארו בצד. הצטרכתי ספר קצר, נגיש, קריא, וכמה שיותר פשוט. אני חושבת שכבר במשפט הראשון הבנתי שפה אשאר. "בסיליו בארטל נכנס שוב לשירותים, עם ספר תחת זרועו." איכשהו, לא קשה היה לי לדמיין את זה.
כל הספר הזה הוא כמו understatement ביחס לחיים. הגיבור, קורא פסיבי שעובד בספרייה העירונית, ספריה שמרחיקה את קוראיה ושולחת אותם אל מחוזות חסרי תכלית, יוצא לעשות מעשה, לחפש משמעות, תוך מסע במקומות שהוא מכיר, אלה שגדל בהם.
ובמהלך המסע הזה הוא מרפרף, כמו שואל שאלות מבלי להטיח אותן, בלי להגיד בעצם, ועושה את זה בעדינות רבה, גם לא תובע תשובות. אילו מגיעות כמו מאליהן. לא כולן. חלק אולי אף פעם לא יגיעו.
זה אמנם לא ספר שמח, אלא שגם בתיאורים בעלי הפוטנציאל המלנכולי יש משהו חי, זורם, לא תקוע, אמנם מרוכז בעצמו אך בד בבד דואג גם לקורא, שלא ישתעמם ושיוכל להבין.
אופן הכתיבה גם הוא תורם לכך שזה ספר שמאד מאד נעים לקרוא. הוא מחולק לשבעים ושניים פרקים, בני שני עמודים לכל היותר. המשפטים קצרים, לא טרחניים, בהירים מאד. יש אורך רוח ואפשר לנשום. יופי.

















