לקרוא ותכתוב - אודיסאה קיומית המתרחשת ברחבי בואנוס איירס, ובה דמות בלתי נשכחת עקובת אחר גורלה הממתין לה, לא בסופו של הספר אלא במהלך מסע בין קומץ מילים פרוזאיות.
ספרייה משונה; רכבת הנוסעת למחוזות הילדות; גנבות קטנות; חינוך עצמי; חיפוש אחר תכלית הדברים; חרדת האדם המודרני המשוטט במרחב; מהות המשפחה; בעיות זהות; צעידה מגושמת בין ההתבגרות, הוויתור, הנעורים הנצחיים והזקנה המחכה מעבר לפינה. האם קיימת אפשרות לשחזר את הזמן האבוד? לפנינו רומן קצבי הבנוי משרשרת משפטים ופרקים קצרים, מנוסחים בסולו של ג´אז או כשירה עלילתית מאופקת, מנימליסטית.
"גיבור הספר מחליט בוקר אחד לשנותאת מסלול חייו. יש לו נוסטלגיה לעתיד אחד, אם אפשר לומר זאת כך, נוסטלגיה לחלום. הרומן הזה פועל על הקורא כמו ביטר או סינאר, המשקאות המרירים הללו המשמשים כאפריטיף ועם זאת מאוד משכרים. אריאל ברמני מגיש את המשקה; הקורא שותה את הרומן עד המשפט האחרון - הוא לא יהיה אותו אדם לאחר תום הקריאה" פטריסיטה סוארס
"הספר מתמקד בדמות ובקיומה, באורח הפשוט והבסיסי ביותר, ב"כאן ועכשיו" המידי. משקלם של האירועים מתמוסס במהירות. הדמויות כמעט זהות, ועם זאת, האדם ומרחב הפעולה שלו אינם מאבדים את ייחודם. ידו היציבה של המספר מוליכה אותנו, ללא ויתורים וללא חמלה, על פני סיפור שאינו מרפה, הלוכד אותנו. הכתיבה היא מודל סופי שהיצירה מציעה מול עולם אינסופי, חיצוני ליצירה: "האינסופי סופי". אנו עמודים נוכח הכתיבה שהשיגה את מטרתה ביחס לפונקציה הבסיסית של הספרות: תרגום-פרשנות של החיים" סרג´יו גרשנזון
"בארץ בעלת מישורים רחבי ידיים (ארגנטינה, או אולי הספרות) הספר הזה של ברמני הוא ציון דרך יפהפה בשם הפשטות, בשם ה-"petite histoire", בשם הדברים הידועים והיום יומיים. הוא נראה כמו סיפור בשחור לבן, מזמנים רחוקים, אך מסופר בו על הבדידות ועל הצמא של האדם של ימינו. ואכן כך: הצבא.
קריאת הסיפור של בסיליו בארטל, גיבור הרומן, השאירה אצלי טעם מיוחד, כמו הטעם המריר והאהוב של הלגימה האחרונה מכוס הקפה, שרק נדמה לנו שהוא נגמר" ד"ר דניאל בלאושטיין, האוניברסיטה העברית.