קשה לקחת את הספר הזה ליד ולא להיבהל - 794 עמודים. זה די הרבה,אפילו קשה להחזיק אותו ביד במיטה, לפני שהולכים לישון.
אבל...תמיד יש אבל...זה שווה כל רגע, כל גרם של משקל, כל דף נוסף. זה שווה הכל.
הספר מחולק לשבעה חלקים. כל חלק מסופר דרך עיניו של מישהו אחר. שבעה קולות מספרים את סיפורה של אהבה כפייתית של סיימון לאנה, חברתו מלפני 10 שנים, איתה הוא בכלל לא בקשר.יום אחד סיימון מחליט לנקוט יוזמה וחוטף את סאם, בנה בן השבע של אנה. כאן מתחילה שרשרת אירועים מרתקת.
עצם היות הספר מחולק בצורה כזו, שבכל פעם הקורא מוצא את עצמו מזדהה עם דמות אחרת הוא מרתק בעיני. לקרוא כל פעם דרך עיניים של אחר גרם לי לראות את אותו הסיפור מכל הזוויות. לפעמים דמות שלא אהבתי דרך עיניים מסויימות, פתאום נראתה לי מעוררת רחמים דרך עיניה שלה. פתאום צעדים לא הגיונייים "מהצד" נראו הגיוניים ו"עושים שכל" כאשר קראתי את הסיפור ממקור ראשון. כל חלק ממשיך בצורה כרונולוגית איפה שהסיפור הפסיק בחלקו הקודם. כך שמתקבל רצף מרתק, כל פכם מכיוון אחר, ולא נבירה באותו ארוע בזמן (אלא התפתחות)
הכתיבה מדהימה. הרבה זמן לא נתקלתי בתיאורים יפים כל כך, מרגשים כל כך.
מומלץ בחום.
אני אביא כאן כמה קטעים רק כדי שתוכלו להתרשם.
עוד ביקורות וציטוטים בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1550114
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"זה קרה בגלל הצחוק שלך, הצחוק המשוחרר, ומפני שהיית מעין שלט פרסומת תלת מימדית לקוקה קולה, ובגלל החברים שדגלו בלנסות כל דבר לפחות פעם בחיים, בגלל העמידות בפני כל מה שקרה לפניך, שיחות הטלפון בשרשרת, הבדיחות הפרטיות, אלתורי המוזיקה, אור השמש שנשאת עימך, האופן שבו דיברת עם הוריו, קורסי המבוא באוניברסיטה, הצלחתך הבלתי נמנעת, בתי החוף, תחתוני התחרה הלבנים, הריקודים הפרטיים, ההשלמה ברוח טובה עם עבודה חלקית במשמרות, היעדר הציפיות לכאורה, הכיתות המשתנות תדיר והסוגדות לכפריות, למשפחה, למזרחי, לקלאסי, למודרני, לפוסט - מודרני, למרושש, לפורקי עול מתוחכמים, לאורגזמה, לנשי, לפמיניסטי ולבסוף לקלילות שבה ביטלת את כל אלה, ביטלת בקלילות כאילו את מכינה סלט".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"...זהו גם אחד המקורות המוקדמים למיתוס, מיתוס הזמינות ההורית הנצחית. אמא תמיד לידך. אמא לעולם אינה טרודה ועסוקה. לאמא אין עבודה, והיא לא משתוקקת בכלל שתהיה לה. תפקידה הוא הכלאה בין אלוהים לשפחה. היא אף פעם לא עייפה, אף פעם לא חושדת בבעלה, ואף פעם לא חושבת שגבר אחר עשוי לעורר לתחייה את ההתלהבות שחוותה לרגע קט לפני תקופת חיים שלמה של ילד קטן, לפני שטום היה יכול לרוץ".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"גבורה. לטוב ולרע, רוב הגברים מוותרים עליה אחרי גיל ההתבגרות. טוב, בעצם זאת לא גבורה בכלל, נכון? זה סוג של גאווה ילדותית שכולנו, כחברה אנטשית, נוטים לעשות לה האלהה. אנחנו מספיגים בה את כוכבי המסך שלנו, היא מדליקה. ונכון שזה מפתה - האי פגיעות שלמראית עין? זה עובד. נכון שנשים רוצות שהגבר שיחשוק בהן לא ירגיש כאב, לא יפחד?".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"כשנגמר הניתוח ההגיוני והקפדני של הצלילים שמרכיבים את המילים שאנחנו משאירים תלויות ועומדות, היא תמיד מצליחה להיות צודקת"?
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"היה להן היופי של דיילת אויר, שבולטת קצת יותר מהעמיתות שלה ומגישה אוכל לאנשים שהמושבים שלהם נמצאים באלכסון מולך. בהתחלה אתה שם לב אליה בלי ממש להיות מודע לזה. אחר כך אתה קולט שאתה מקווה שהמושב שלך יהיה באיזור החלוקה שלה, ומתאכזב כשהוא לא. היא ממש יפהפייה? לא. אתה רוצה שהיא תשים לב אליך? לרגע רעב אחד אתה רוצה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם. למה אתה רוצה את זה? אתה לא יודע. זה לא הגיוני. מבחינת האישה הזאת אתה מקסימום מספר, אם בכלל. אתה העוף לא הדג, אתה הבחור ליד הזקנה עם השמיכה הנוספת. אתה רוצה אותה כל כך שכשהמטוס מתחיל הנמיך, ובכל זאת, ברגע שאתה מוציא את תיק המסמכים או את הז`קט שלך מהתאים שמעל הראש, כבר שכחת ממנה. פתאום היא נשכחת כמו הוראות הבטיחות שהיא והחברות שלה הציגו בתחילת המסע הלוך ושוב שהמוח שלך עשה מהמציאות, אליה וחזרה. שכחת אותה, ואין שום דבר שיזכיר לך אותה, ואתה לא זוכר אותה. עד שלילה אחד במיטה, חמישה או שישה ימים אחר כך, אתה מקשיב לקולות שאישתך עושה כשהיא מתפשטת ומיטהרת באמבטיה הצמודה, מתכוננת ללילה נוסף של שינה לבד לידך. ואז אתה נזכר בדיילת, והאיבר הבילתי שימושי החביב עליך מתעורר לחיים".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"...אבל בהקשר של החיים שלו, חמישים ומשהו שנה, הוא השיג את הכוח שלו מאוחר מידי, והכוח הזה לא היה יכול להגן עליו מהפגיעות ומההתאכזרויות הבלתי ניתנת לביטוי שאתה סופג אחרי שאבא שלך, בלי שום הודעה מוקדמת, עוזב את הבית ומשאיר אותך מקומט על הכיסא, כאילו אתה ז`קט שהוא מדד פעם אחת והחליט שההרגשה שלו על הגוף לא נעימה".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"העיניין הוא שהקוראים מזדהים בדרך כלל עם דמות אחת בסיפור, או עם כמה דמויות, כדי שיוכלו להימלט יותר בקלות מהבעיות ומהשיעמום ששוררים בחיים שלהם. זאת הסיבה לכך שרובם קוראים סיפורת בכלל. הם צריכים להזדהות עם איזושהי דמות בסיפור, או עם דמויות שונות בחלקים שונים של הסיפור אם הסיפור נאמן למציאות, כדי שהם יוכלו להישאב לתוך סיפור, להיגרר אחריו, מפני שהם רוצים הפוגה מהחיים שלהם".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"לזמן מה נעשיתי גולה מרצון לעולם ההכחשה. זה מקום שאפשר לצאת אליו לחופשה, אבל זה לא מקום שאפשר לחיות בו, ואחרי חודשיים חידשתי את מגורי בעולם האמיתי".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"הוא אמר שאם יש לך ספרים, אתה אף פעם לא לבד".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"כשהמילים רוקדות בשבילך ריקוד פרטי, אפשר להרגיש לא לבד. לא העמדתי פנים שאני מבינה את כל המילים, אבל סיימון הסביר איך הן מחכות לך בין הדפים, איך הן מחכות לך עד שתצטרכי אותן".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"אבל נראה לי שאת המילים הכי טובות שלי בזבזתי. המילים היחידות שנשארו לי לא מסוגלות לתאר את מה שקרה לי, לנו".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"פתגם לטיני: אדם אני. שום דבר אנושי לא זר לי"
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"בגידה ואמון נולדים באותו מקום. זה רק תלוי מי מהם מגיע ראשון"
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"ריח חומרי החיטוי שורה בכל. הוא מתחפר לי בגולגולת ומכרסם עד כלות את עצם רעיון קיומי. איך אני אמור לנשום? אולי אני לא אמור".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"הרי לא ייתכן שהשפוכת המנטלית של אנשים, שהיא מבולבלת וסותרת את עצמה, באמת ראויה לתיעוד. ככה נוצרים אנשים שמתעניינים יותר בפופיק של עצמם מאשר בחיים. ואם זה לא מספיק, אז זה גם מעודד אגוצנטריות, המרדף אחר האישי במקום אחר טובת הכלל".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"ובכל זאת, בסוף שנות העשרים שלי ובתחילת שנות השלושים שלי מצאתי את עצמי מתגורר לבד בדירה שלא היו בה שום חפצים, ואז הבחנתי בחסרונם. לא זו בלבד שהבחנתי בחסרונם, אלא שגם התברר לי שחסרונם מטריד אותי. פיתחתי מעין מודעות בטן לאיסוף החפצים הקדחתני שבו היו שקועים האנשים סביבי, מורים אחרים שעבדו איתי, או החברים שלהם, חברים שליבלבו לזוגות, נשים שיצאתי איתן. הייתי מוצא את עצמי בבתים שלהם, או מסתכל דרך החלון לתוך הבתים של השכנים שלי, ורואה איך אנשים בונים לעצמם מזבחות מערב-רב של דברים, מזבחות למעין השקפה ארוכת טווח של עצמם, השקפה שהם שואפים להידמות לה, ואינם מבטאים אותה בדרכים אחרות.
לא קינאתי בחפצים שלהם עצמם, אלא בכך שחפצים אלה מעידים עליהם שיש להם השקפה ארוכת טווח על עצמם. כשהייתי ילד, וביתר שאת כשהייתי נער מתבגר, התביישתי בחפצים של ההורים שלי, התביישתי במה שהחפצים האלה אמרו על העתיד שההורים שלי שואפים אליו. ואז, כשהייתי אדם בוגר, התביישתי בכך שאני נעדר חפצים, וגרוע מזה - התביישתי בכך שאני מעדר עתיד מוגדר ונראה לעין".
