לקח לי זמן רב יחסית מהרגע שסיימתי לקרא את הספר ועד שהתיישבתי לכתוב את הביקורת. הסיבה לכך היא פשוטה - לא כל כך יודעת מה חשתי כלפי הספר.
מצד אחד הקריאה הייתה קולחת, וגמעתי את השורות, העמודים והפרקים יחסית מהר. מצד שני, לקראת הסוף כבר התחלתי להרגיש חוסר סבלנות כלפי הדמויות השונות ורציתי שייגמר.
הספר עוסק באוסקר, ילד צעיר בעיר הגדולה ניו יורק, שקורה לו הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לילד - אבא שלו, הגיבור שלו, דמות נערצת ומודל לחיקוי - נהרג באסון התאומים כמעט בטעות. רק כי היה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון. כשנה לאחר מותו מוצא אוסקר מפתח. הוא מחליט, שאם ימצא את המנעול שהמפתח פותח יגלה פתאום שאביו בחיים, או אולי לפחות ימצא איזה הסבר מדוע עזב אותו.
הספר כתוב מנקודות מבט של כמה דמויות. דמותו של אוסקר היא כמובן המעניינת מכולן. לא כותבים זאת בפירוש, אבל כנראה שאוסקר סובל מאספרגר (לפחות מההתרשמות שלי...), והתבטאויותיו הלא הולמות ממש גרמו לי לצחוק לפעמים. קל מאוד כמובן להרגיש אליו אמפטיה ואם זאת לחשוש איך יגיב אם יתאכזב ממסע החיפושים שלו.
הדמויות האחרות היו פחות מעניינות, ואפילו קצת מציקות. לא כל כך הבנתי מה תרומתן לעלילה, והן בעיקר גרמו לי לחשוב שמדובר בחתיכת משפחה לא מתפקדת שעומדת במרכז העלילה, וילד שיש לו אספרגר זה עוד בקטנה... :)
לסיכום - הספר לא רע, הקריאה קלילה וכיפית, כמובן מומלץ לקרא באנגלית!

ראשית, אני חייבת לתאר את הנסיבות שהביאו אותי לקרא את הספר, שכן בדרך כלל קלאסיקות רוסיות אינן בדיוק ברשימת הקריאה שלי. ואם היו, אז לפות הייתי קוראת את "מלחמה ושלום" קודם.
בכל אופן, במסגרת לימודי הרפואה יש קורס שנקרא בשורה מרה, מסגרת בה לומדים הסטודנטים לבשר בשורה מרה בצורה אמפטית. לשאלתכם, כן, מדובר במיומנות שאפשר ללמוד.
למרפי היו תכניות אחרות עבורי ביום שבו הקורס נערך, והייתי פחות או יותר מרותקת למיטה. כעקרון מי שמפסיד נדרש להשלים את הקורס בשנה שאחר כך, אבל בפרץ מדהים של הבנה ראש החוג החליטה לצ'פר אותי בעבודת השלמה במקום. וכך התגלגל לעיני הספר הזה.
מותו של איוואן איליץ' עוסק בחודשיו האחרונים של הדמות הראשית, איוואן, בשלהי המאה ה-19 בברית המועצות. יום אחד איוואן מתחיל לחוש ברע, ובעצת אשתו פונה לרופא. מן הרגע הראשון יכולתי להבין מדוע נבחר הספר הזה דווקא למטלה בקורס המדובר. הסופר עושה מלאכה מצוינת בלתאר את הרופא המשוקץ והמרגיז ביותר שיצא לי לשמוע מזה הרבה זמן, והוא מפר בשיטתיות את כל ה"אל תעשה" של רופא. אינו אמפטי, אינו סבלני, מזלזל במטופלים. בתור סטודנט לרפואה שמזכירים לו שוב ושוב כמה הקשר עם המטופלים חשובים היה בספר חומר רב למחשבה.
וזו בדיוק הבעיה, שברגע שניסיתי לחבוש את כובע הקורא המצוי, במקום את כובע הרפואן, קסמו של הספר נעלם. הדמויות מצטיירות לי כקיצוניות, כל אחד בתכונתו השלילית. כולן נשארות שטוחות במהלך העלילה ואינן מתפתחות לשום מקום.
גם לא ברורה לי הפואנטה. הרי ברור שטולסטוי לא חשב על סטודנטים לרפואה או בשורות מרות או כמה קקות רופאים כשהוא כתב את זה, ואז נעלמת מעיני מטרת הסיפור. מה הייתי אמורה להבין? מה מוסר ההשכל פה?מה המסר? למה זה מרגיש כמו ספר לבגרות בספרות, שבטח יש בו המון מוטיבים (על חלקם עליתי) ומטאפורות, שאני צריכה את המורה שלי לספרות מכיתה י' שתסביר לי??
בעצם עדיף י"א, המורה לספרות מכיתה י' נתנה לי פעם 56 על ניתוח לשיר של רחל, ואח"כ קיבלתי ממנה עוד מינוס על אי הכנת שיעורי בית...

סיפור קצר שנוגע לדרך בה קניתי את הספר לפני הביקורת:
זה היה בשנה הראשונה ללימודים, והלכתי לראות סרט בסנימה סיטי. כשנכנסתי, התפלאתי למצוא חנות ספרים ע-נ-ק-י-ת, מחסן עצום של ספרים, ומחירים שפויים סוף סוף. מובן שלא עמדתי בפיתוי והתחלתי לרפרף בין הספרים. עיני נחה על ספר בן כ-700 עמודים, עם שם מוזר, "עמימות...? מה זה עמימות...?" והסתקרנתי. מכיוון שאני תמיד מנחה את האנשים שאיתי למנוע ממני לקנות ספרים (מחמת ה-20 שמחכים לי על המדף ועוד לא קראתי...) מי שהיה איתי עשה עבודה טובה וגרר אותי החוצה kicking and screaming. את הספר לא יכולתי לשכוח, והתחלתי לחפש אותו בכל חנות ספרים. אין לתאר את כמות המבטים ההזויים שקיבלתי ממוכרים בחנויות. אף אחד לא ידע מה אני רוצה. הזמנתי את הספר בחנות אחת, וכעבור חודש הסתבר שהספר כלל לא במלאי. זה היה מרגיז פלוס. בסוף מה שקרה, זה שהלכתי לראות עוד סרט בסינמה סיטי, נכנסתי לאותה חנות עצומה, וקניתי אותו שם.
ועכשיו לביקורת:
בואו נתחיל מזה ששברתי שיא שלילי עם הספר... אני חושבת שאני קוראת אותו כבר חצי שנה בערך... לא שהספר לא טוב, אלא שככה הם חיי הסטודנט לרפואה. זמן פנוי? מה זה?
אז יום אחד מתעורר גיבור הספר, ומחליט שזה יהיה רעיון מוצלח לקחת אליו הביתה את הבן של חברתו לשעבר, אותה לא ראה כבר 10 שנים. זוגתו הנוכחית, או יותר נכון זונתו הנוכחית, מדווחת על הדבר המשטרה, והעניין מתפוצץ בתקשורת, ובפניהן של הדמויות האחרות בספר - הוריו של הגיבור, הפסיכיאטר שלו, האקסית המסכנה, בעלה הנוכחי ועוד כמה דמויות פחות מעניינות.
אז הספר מחולק לחלקים, וכל חלק מסתכל על המתרחש מנקודת מבטה של דמות אחרת. לוקח מספר רגעים של קריאה על מנת להבין מי הדובר, וזה דווקא מעניין. אהבתי את הטריק הזה.
הספר עצמו נוטה לחפור קצת יותר מדי האמת. העלילה עצמה מאוד מעניינת. הסופר מראה בקיאות בתחומים רבים - רפואה, פסיכולוגיה, משפט (אלה האמת החלקים שהכי נהנתי מהם בספר), אבל פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מייחלת לסופו של דיאלוג כזה או אחר, שנהיה מסובך מדי ולא כל כך מעניין.
הספר מעט ארוך מדי לטעמי, ובהתחשב במה שאמרתי בפסקה הקודמת - אפשר היה לכתוב אותו בפחות מ-700 עמוד...
בשורה התחתונה: ספר חביב ותו לא. אבל אולי זה כי היו לי ציפיות מאוד גבוהות מהספר שלקח לי חודשיים להתאחד איתו אחרי שנפגשנו לראשונה...

טוב, בואו מתחיל מזה, שהעובדה שאני, עם השנאה היוקדת שתמיד הייתה לי למקצוע התנ"ך, התיישבתי לקרא את הספר הזה, היא סוג של פלא. אולי זו אווירת הקדושה של יום כיפור ששרתה עלי.
הסיפור מתחיל בילד שלומעם, שלפתע מתגלים לו סודות חייו, והוא עוזב את ביתו ואת כל שהכיר למסע חיפוש עצמי, אפשר לומר. מנגד, אנחנו נחשפים לסיפורה של "הנסיכה המשוגעת", לכאורה דמות חסרת חשיבות, בעלת עיניים ריקות וצווחות חסרות פשר, אבל לאט לאט יורדת ממנה שכבה נוספת של סודיות, ומתגלה סיפורה המדהים והכואב.

הספר מחולק לשלושה חלקים, אחד לכל דמות ראשית, ואחד נוסף המאחד את סיפורם.
הרגשתי, בצורה מוזרה, שהספר דווקא הולך ומשתפר עם הזמן. המשפט הראשון שהיה לי כביקורת עליו, הוא שהוא צפוי, ושברנדס מנסה לבנות מתח בטריקים שאני כבר הספקתי לשכוח, מימי "צמרמורת" בערך... בדיעבד אני מבינה, שהספר מתבגר יחד עם הדמות הראשית, ולכן כשהוא כבר בוגר, מתחילים כל התככים, המזימות ושפיכות הדמים. מזל שלא התיישבתי לכתוב את הביקורת קודם :)

ברנדס קושרת בין הדמויות בצורה מבריקה, היא מפגינה ידע בתנ"ך שאפשר רק לקנא בו, ולמרות שאין ספק שהספר, על אף היותו מבוסס על אירועים אמתיים, הוא בדיוני, אין מנוס מלתהות, "היתכן כי זו אכן הפרשנות הנכונה לסיפור ממלכת ישראל ויהודה?"

לפני חודש נסעתי לטיול שורשים בליטא, ארץ הולדתו של אבא. חלק בלתי נפרד מהאריזה מבחינתי הוא כמובן מציאת ספר שילווה את המסע. לפני שנתיים באמסטרדם זה היה "ביום שבו המוסיקה מתה" של אופיר טושה גפלה, ולפני שנה בברלין זה היה "ביתו של שומר הזכרון".
העברתי עין בוחנת על המדף, פרש הברונזה עמד בפינה וסימן לי לקחת אותו, אבל אמרתי "ארוך מדי". לבד בברלין קרץ לי, אבל אמרתי "מדכא מדי". במדף של ספרי האנגלית משחקי הכס אמר שכבר הבטחתי מזמן, אמרתי "קשה מדי". ואז נחו עיניי על נוילנד. "נו טוב" אמרתי "גם ספר מסע, שזה מתאים גם קליל, מתאים לרגעים בהם העיניים כמעט נעצמות בסוף יום ארוך אבל רוצים להשכיב את המח לישון לפני שמשכיבים את הגוף. יאללה, קניתי".

את הספר פתחתי לראשונה במטוס, כמובן. נסיון להסיח את דעתי ממערבולות האוויר שנקלענו אליהן שהורידו לי את הלב לתחתונים. בכל אופן, ההתחלה הייתה מבטיחה. שרשרת אימיילים בין גיבורי הספר שנותנת לטעום מהעלילה, אך עוד לא מגלה שום דבר, וצריך להמשיך לקרא כדי להבין. המשכתי.
סיימתי את הספר שניה לפני שנחתנו בחזרה בארץ.
אני אפילו לא יודעת איך לסכמו. כאילו לא קרה שום דבר. בין קריאה לקריאה לא חשבתי על הספר, לא הסתקרנתי. לא נאבקתי בשינה ואמרתי "רק עוד פרק אחד!" לא פתחתי אותו בכל דקה פנויה שהייתה לי.
המסקנה המתבקשת היא, שהוא ספר חביב לקריאה, זורם וקליל, אבל לא יותר מזה. לצערי יצאתי עם ההרגשה הזו גם אחרי הספר הקודם שלו שקראתי "משאלה אחת ימינה". מה שכנראה אומר, שלא אחזור לקרא מפרי עטו של נבו.
ועוד קריאה נרגשת לסופרים ישראלים אחדים - תגידו, נראה לכם הגיוני שתרגומים של ספרים בינלאומיים ייכתבו בשפה עשירה יותר משל כתיבה ישראלית מקורית? רק לי צורם לקרא את סגנון הכתיבה-כמו-שמדברים? "התחלק על השכל" "בגלל ש", "חמישים שקל"... או שזו גחמה שלי?

ביושבי לכתוב את הביקורת, אני מפחדת שכל מה שאכתוב - לא יהיה מספיק. קראתי כאן ביקורות אוהדות רבות, ומספר ביקורות קוטלות. אני שייכת לקבוצה הראשונה, ובגדול.
בתור אחת שנרדמת מיד כשהיא עולה לאוטובוס בדרך לעבודה/לימודים, מזמן ויתרתי על לקחת איתי ספר, ומסתפקת במוסיקה. אבל "בשבילה גיבורים עפים" שבר אצלי מוסכמות. מצאתי את עצמי לוקחת אותו לכל מקום, כולל אירוע אחד שזכור לי במיוחד - לקחתי אותו למסעדה כדי שאוכל לקרא בו בעשר דקות הנסיעה אליה...
ולחשוב שמצאתי אותו בעגלת הפגומים ב"דיונון", ואפילו לא ידעתי אז מי זה אמיר גוטפרוינד. אז מהרגע שקראתי את הספר אני מאוהבת בספר, ומאוהבת בסופר.
ועכשיו לתכלס - הכתיבה קולחת, ישראלית, אבל לא כזו שחושבת שלכתוב כמו שמדברים (ע"ע אתגר קרת, אשכול נבו) זה מגניב.
הספר נוטף ישראליות - הנופים, הדיבור, המוסיקה, קיבוץ הגלויות וכור ההיתוך של שנות ה-60. נהנתי מכל תאור ותאור, וצחקתי לא פעם במהלך הקריאה.
כל דמות מעניינת בדרכה, ואיכשהו אני התחברתי לכולן, גם למשניות שבהן.
הסוף נשאר קצת פתוח, ואני אישית קיוויתי לסגירה סופית, אבל ממש לא נורא :)
לסיכום - אחד מהספרים האהובים עלי בכל הזמנים.

דיסקליימר חשוב: אין משהו שמסמל את הישראליות העצובה יותר ממשפחת פרץ.
בחושבי זאת, ניגשתי לספר בציפיות רבות למצוא סיפור אהבה מרתק, מרגש, עצוב, שמח ושאר סופרלטיבים טובים לספר.
כל זה אכן התמשש, על הכל סומנו וי, אבל מה נשאר בחוץ? הכתיבה.
כמעט הייתי צריכה לסגור את הספר ולבדוק שסמדר שיר אכן חתומה על הדבר הזה. כבר קראתי טורים וספרים שלה, והיו לי ציפיות גם בעניין הזה. וואו, כמה התאכזבתי. כתיבה שטחית, שפה רדודה, הרעיונות לא מפותחים מספיק. ממש הרס לי.

היש ספר ישראלי יותר מייגע מזה? לא, לא נראה לי.
בבושה רבה אני מודה, שזה אחד הספרים היחידים שאילץ אותי להפר חוק בל יעבור - אני מסיימת את כל הספרים שאני קוראת, ולא משנה כמה הם משעממים. אז זהו, שלא. הספר הזה הכניע אותי תוך כ-300 עמודים, וגם זה כי מאוד השתדלתי.
אני הראשונה שאוהבת ספרים שעוסקים בצבא הישראלי, בהתמודדות עם שכול ואובדן (אם יש גן עדן זה אחד מהספרים האהובים עלי), אבל הספר הזה לא היה לטעמי. התיאורים המייגעים של אהבת אם לבנה, כמו פסיכולוגיה בגרוש שחשבו עליה שניה לפני העלתה בכתב.
במילה אחת - פיהוק. בשתי מילים - פיהוק גדול.

אני כותבת את הביקורת הזו עם חשש גדול שהיא תגרום להרחקה שלי מהאתר :)
אני חייבת להגיד שקראתי את הספר ב"איחור", כלומר, שנים אחרי שההייפ סביבו שכך.
נתחיל מזה שאני אוהבת ספרים שעוסקים בהודו ומתארים את החיים בה (ע"ע נער החידות ודומיו), ולכן מאוד נהנתי בעמודים הראשונים
מאוד נהנתי גם בעמודים שאחרי, שמתארים השרדות מדהימה של ילד בלב ים, לבדו, רק הוא, פחדיו והתושיה המדהימה שלו.
ואז הגיעו העמודים האחרונים, שאמורים להיות "הפלת האסימון" לקורא, שאמורים להשאיר אותו בפה פעור ומח סוער, והם השאירו אותי... עם בחילה אמיתית...
אני לא מסוגלת להמליץ על הספר הזה לאף אחד, כי אני לא רוצה להעביר אף אחד את החוויה שאני עברתי.