• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

מאת לואיס קרול

הביקורת של פחד

תמונה של פחד
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

מאת לואיס קרול

הביקורת של פחד

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של פחד
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:1997
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
פוייזן אייבי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

ספר מעולה!
הגרסה הישנה והטובה, עם המון המון עומק.
אהבתי מאוד, בעיקר את דמות אליס הקטנה והמבולבלת או את החתול היועץ.
דמיון טוב ומתפרש עם המצאות מעולות, דמויות מצחיקות ומעניינות וכתיבה מעולה - אחלה ספר.
מומלץ. חמש כוכבים!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של פחד

פחד

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
85 ביקורות•2 נבחרות•247 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•מקור (נוער)
תמונה של פחד
פחד
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות85
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה247
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)27מדע בדיוני ופנטזיה25מקור (נוער)10

דיון על הביקורת

1 תגובה
חמדת
חמדת•לפני 13 שנים

חבל שאינך מציינת שהספר הנו מוער .ז"א -בקצוות העמוד מופיעים הערות שמרחיבות את הידע על הספר

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של פחד

גרם המדרגות הצורח

גרם המדרגות הצורח

ג'ונתן סטראוד

לוקווד ושות' - וואי, השם של הסידרה גאוני :)

טוב, כיכה בסדר, שם פצצה מלא מיסתורין, תקציר וביקורות שמושכות את העין.. ומה הלאה?
הספר טוב בעיני,טוב מאוד, אפילו. הדמויות הם מיסתוריות אבל הם נעריות, וכיף - פשוט כיף - לקרוא עליהם. הכתיבה זורמת וקלילה, אפילו ברגעים המותחים ביותר, וההומור גאוני! שלא לדבר על ההמצאות למיניהם... לשתות תה כשרודפים אחרי רוח רפאים? - פנטסטי!
המיסתוריות כובשת, והעלילה נרקמת בהדרגה איטית שמשאירה אותך סקרן ומתוח עד הרגע האחרון. בעיני, שום דבר לא היה ברור מידי.

והכי חשוב... זה ספר מ-ר-ע-נ-ן!
'למה מרענן?'- אתם שואלים...
ובכן, אין פה משולשי אהבה (יייששש) אין פה רומן עתידני, אין קבוצות עוינות של אנשים מלאי שוד... זה ספר לילדים-נוער, כיפי, מעניין, והעולם שלו בנו בצורה מעולה: מגפות,פצצות מלח, ברזל ופצצות למיניהם...
'רוחות רפאים' זה רעיון מעניין, ובניגוד להרבה רעיונות אחרים - הוא לא מיצה את עצמו כלל וכלל בעולם הספרות. אפשר לומר בקיצור נמרץ שהספר הזה מקורי בבסיסו בהרבה יותר מרוב הספרים שרואים על המדפים.

הדמויות הן לא הדובדבן שבקצפת בספר, אבל גם הן טובות לדעתי. אומנם לוקווד נשמע קצת נדוש, אבל האמת שהתלהבות ומרץ בכמויות שיש בו עוד לא ראיתי בספרים (סוף סוף גיבור שמח :) והדמות של ההוא השמן מעולה בעיני! ילד כאפות טיפוסי, לא פחדן, לא מטומטם, אבל חסר חן... בחיי, יש כל כך הרבה כאלה בחיים האמיתיים, שמעניין שאין כמעט דמויות כאלו בספרים!
והדמות של לוסי... מממ... ובכן, מה שאני הכי אוהבת בלוסי זה שהיא כל כך ר-ג-י-ל-ה! היא נורמאלית, היא נערה טיפוסית. אין בה משהו מיוחד יותר מידי חוץ מהחושים המפותחים שלה ונראה לי שכל נערה היתה מתנהגת כמוה במצבים בנ"ל.... מעולה! סוף סוף דמויות הגיוניות ורגילות מהסוג שאפשר לפגוש בקניון או בבית ספר...

ולנקודה האחרונה: לכל הגיבורים שאמרו שהספר הזה לא מפחיד בכלל... סליחה, אבל אני חולקת על דעתכם.
אני לא מהסוג הפחדן בכלל, ולכן בספר הזה הרגשתי שאני צריכה לתת לסופר פרס - הוא הצליח להפחיד אותי, ובכנות, אפשר לומר 'להפחיד מאוד'...

בקיצור, ארבעה כוכבים ניתנים ממני בלב שלם, ואם החסרתי כוכב, זה רק כי חמישה כוכבים שמורים אצלי לספרים שאני הכי מפרגנת להם...
שווה קריאה! אבל לא מומלץ אחרי השעה 12 בלילה...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•פחד
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

את הספר הנ"ל קראתי בארבע וחצי שעות ללא הפסקה.
למה?
מממ, שאלה טובה.

(הרבה ספויילרים, קוראים חביבים, ראו הוזהרתם!)

אז כמו שהעלו פה בכמה תגובות - מה הקטע שחבורת בנים מתבגרים מטומטמים מצליחים לשרוד כל כך יפה?? איך? להקים שילטון מחוזק והגיוני ולחיות לפי חוקים - הי, הי, זה ממש נוגד את בעל זבוב!
אז זהו, שג'יימס דשנר די מסביר את העסק הזה. אומרים לנו מהתחלה - כל הרעיון של "נתעב" זה להשיג חבורת נערים שיכולה להתמודד עם מצבים שאי אפשר להתמודד איתם. להיות אפשריים במקום בילתי אפשרי. כל הנערים שהגיעו לשם, עד האחרון, היו מחוננים, חזקים וכו' בהרבה מנערים רגילים.
אז אתם מסכימים איתי שהגיוני מאוד שחבורה של ילדים כאלה תצליח לחיות בשלום במשך כמה שנים?
דבר שני, למי ששאל: איך הם לא התייאשו?
אז זהו, זה מה שהכי אהבתי. שהם לא י-כ-ו-ל-י-ם להתייאש. השתילו להם במוח שיש להם חיים לחזור אליהם, ושכל זה נמצא מעבר לפינה, אם רק יצליחו לפתור את המבוך.
איך הם יכולים להרשות לעצמם להתייאש?

בעצם, מה שצריך באמת לספר הזה זה הרבה סבלנות ובעיקר הרבה סקרנות: נפרשת לפנינו עלילה מותחת, כתובה בשפה סבירה, עם סלנג מיוחד, קבוצות שונות והיגיון עלילתי - הבעיה היא המבנה. 110 עמודים ראשונים זה שאלות, ה-50 הבאים זה שוטטות ומצבור של כעסים, אח"כ עוד כמה עשרות עמודים שבהם מתקדמים ולבסוף העלילה תופסת תאוצה.
מבנה מעצבן, לא? אבל מי שיכול להתמודד עם זה, ומספיק סקרן כדי להמשיך לקרוא בשטף, יהנה מכל רגע.

דבר שראוי לציון ואהבתי במיוחד זה ההתמודדות עם הבילתי אפשרי. המאמללים אינם יצורים שאפשר לעמוד בפניהם - הם הורגים, גוזרים, מטפסים וכו' בכל דרך אפשרית. הם מייצגים את הדבר החולני ביותר שאפשר להעלות בדעתכם. להתמודד עם כזה דבר?! ממש לא, עדיף לברוח!
ואז מגיע תומס, שהוא ה"זרז" של הניסוי. וכן, זה הגיוני שמי שיהיה הזרז הוא גם יהיה הגיבור המושלם לעלילה כזאת: סקרן, חכם וחזק, הגיבור הקלאסי (שזה דווקא אחלה בחלה)
ותומס מחליט להתמודד עם הבילתי אפשרי. ואני ממש אהבתי את זה.

הדמויות הם גם טובות לדעתי. הם לא נראו לי דומות מידי או קשוחות מידי בהתאם לנסיבות, הם דווקא היו מגוונות ונראו בדיוק כמו ש... טוב, כמו שכמה נערים שתקועים במבוך ייראו. דמות שראויה לציון בעיני היא צ'אק, ומה שאהבתי בה היה זה שהיא היתה דמות מ-ע-צ-ב-נ-ת, אבל אחת שאי אפשר שלא להתאהב בה. הילד הקלאסי: מעצבן, תמים, שמנמן. הקשר שלו ושל תומס דווקא יצא די טוב, כי זה משהשאיר את תומס שפוי. החפירות, ההצקות, העצבים. תראו, זה ממש מזכיר יחסי אחקטן-אחגדול, וזה אדיר בעיני.
ניוט הוא דמות חביבה, גם המרפאים, מחבת הוא בחור משוגע(בקטע טוב, כע?) וגאלי קצת פחות. אלבי הוא מה שהוא אמור להיות - ילד, שלא רוצה לחזור. זה הגיוני, זה אמיתי, זה מגוון, ויש גם דמויות מישניות כמו מינהו וווינסטון, שלדעתי היו בנויות טוב בסך הכל.

מה שלא אהבתי זה הקטע עם הנערה. תראו, אחלה רומנטיקה נחמדה לאחלה ספר נוער, אבל יש בזה קצת פערים. איך נערה הגיעה אחרי עשרות נערים? למה יש להם טלפטיה? מה? מי? מוווו? אאאה, בנאלי.
טוב, נו, שאלה יהיו הצרות שלנו.

בסך הכל, הרבה פעמים אני שוכחת שלהנות מספר זה לא לנתח אותו, זה לאהוב אותו.
והאמת, שנהנתי מהקריאה, הסתקרנתי, התמתחתי.
כנראה שזה דורש לפחות ארבעה כוכבים :) אחלה ספר, מומלץ מאוד לסקרנים, ובעצם לכל מי שבא לו על זה :)

נ.ב. מתרגלים לסנלג, ואני מעדיפה את זה פי ארבע מקללות אמיתיות. בסך הכל - זה חבורה של נערים, זה דורש כמויות של קללות, אבל הסופר עשה עימי חסד והכניס להם מילים מפגרות אחרות - תחליפים זולים, אבל שכיף לקרוא אותם. :)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•פחד
ואדם אין

ואדם אין

שירה סטופל

קשה.
כל כך קשה.
קשה עד דמעות.
קשה עד צעקה.
כך אני בוחרת להתחיל את הביקורת שלי על הספר "ואדם אין". כריכה מהורהרת, מסקרנת משהו, ושם כואב שמתאים לכל פינה בסיפור - זה מה שגרם לי לקחת את הספר. מה גרם לי ל-ה-ש-א-י-ר אותו אצלי גם אחרי הקריאה, זאת השאלה...
לחוות על בשרי. המילים האלה נצרבות לי במוח גם כשאני מנסה להיפטר מהם, כי זו הפעם הראשונה שקראתי ספר, וחשתי אותו.
כי זו הפעם הראשונה שסיפור של מישהו אחר צמח לי בתוך הלב. ועכשיו, חסל סדר תיאורים מצויירים, אפשר לומר את זה גם במילים פשוטות: פעם ראשונה שהרגשתי שאני אחת מהדמויות, ולפעמים אני מרגישה כל כך הרבה כאב, ובלבול, ומילים שמרקדות סביבי בסחרור מדהים. כתיבה שיצאה מהרגיל, תיאורים שיכולים להפוך את קצות אצבעותי לעפר. אהבה! כל כך הרבה אהבה! זו אהבה! בין בעל ואישה, בין זקן לזקנה, בין זוג צעירים... כל כך שונה מספרי הנוער הרגילים שאפשר להשתגע. איך בלי חיבוק, כמעט בלי מילים, אפשר לטוות כאלה חוטי קסם סביב ההורים, סביב ענבל ואדם. אהבה! אהבה בין אח ואחות, עד אובדן חושים...
אהבה... מעולם לא חשבתי שמישהו יכול להתאהב באדמה. עכשיו לי זה קורה.
במילים קסומות, חדות, חריפות, פורשת לפנינו הסופרת סיפור רקום היטב של מה שקרה, ומה שקורה. את הטוב בכל כולו - ואת המשבר. את הדמויות המהוססות, המבולבלות, שמבינות בעמצים יותר מאשר בבני אדם. יומן מלווה את דפי הספר, ומכאן לכאן הכתיבה משתנה. פה היא נערית, מקסימה, חריפה ומהדהדת, ובספר עצמו הכתיבה מהוססת אך מלאת קסם. פשוט אפשר להישבות אחרי המילים האלה שכורכות סביבך את מחושיהן ומעוררות את הדמיון שלך,
כי מי יעמוד מול פסקה כזו ולא יחוש איזה כאב?
# "סימתי, המפקד", היה מצדיע בערבו של יום, נשימות עולות ויורדות בו בסיפוק, ועיני הילד שלו צוחקות. באותו היום הוא באמת סיים. כדור קטף אותו אגב נסיעה, שורק מול פניו המבוהלות, ההמומות. הוא הוטח בצד הדרך, דמו נמהל במיץ תפוזים שהותז אל הכביש מכוח הבלימה, כאילו נידבה האדמה דמעות יבול משלה כדי לתבוע את עלבונה. מנחמת, אספה אותו בערב אל חיקה.#
מי יעלה בליבו ש"דווקא קריר היום" כשהוא קורא פסקה כמו זו:
#הוא לוקח לגימה אחרונה מהמזגן, ונפלט מהאוטובוס אל החוץ המצהיב. בבת אחת מתמלא המצח שלו אגלי זיעה, שגולשים בבהירות וצורבים את עיניו. חם. כל כך חם. אשליית הצפון הקר נמסה למול עיניו לשורות שורות של גבעות חום-צהוב-אדום, המתנשאות ביהרות בחוצפתם של איתני הטבע...# לא חם לכם??

הכתיבה מיוחדת, מתוארת, מרקדת - והסיפור... הסיפור הוא משפחה. משפחה שעברה הרבה, ועם כל מילה שאני ממשיכה לקרוא אני מרגישה שזאת המשפחה שלי!

קשה. כל כך קשה. ומדהים. ועולה, ויורד ומחזק ומחשל.

בכיתי על דמויות שהכרתי במשך ספרים, במשך שנים, על דמויות שתליתי בהם תקוות.
פעם ראשונה שאני בוכה על מוות של מישהו שהכרתי כעמוד וחצי.
ופעם ראשונה שהדמעות שלי מתגלגלות וניתזות על גירוש.

לאחר חפירות רבות רושם אלה אני רק יכולה להבטיח שאם יש לך מעט סבלנות, קצת דמיון והרבה אהבה אתה תתחבר. גם אם לא הכל מונח במקומו במדויק, גם אם העלילה מבלבלת והכתיבה מלאת תיאורים עד תמיהה.
נכון שקטעי היומן רשומים ממש כמו ספר, נכון שהקפיצות מדמות לדמות מבלבלות, ויכול להיות שהעלילה נחשבת בנאלית ויש בה הרבה חורים. אבל זה לא תירוץ.לא תירוץ לא להתאהב בספר הזה.
ואסיים בפסקה שעליה נכתב כל הספר. הפסקה שחותמת, והפסקה שחודרת.

"תסתכלי", דוחק מבשר באיילת, "את רואה את הגבעות שם? בואי נדמיין שמעבר להם נמצא הבית שלנו."
עיניו נעוצות באופק הכהה, וזה מכאיב לה.
"מבשר," היא לוחשת לו, "בוא נדמיין משהו אחר."
"מה?" עיניו עדיין נשואות הרחק.
"בוא נדמיין שהבית שלנו כאן."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•פחד
13 סיבות

13 סיבות

ג'יי אשר

אני כל כך כועסת.
לא, לא על מי שהתעלל בהאנה. לא, לא על קליי.
אני כועסת על האנה.

*****

אני לא אוהבת מתאבדים. מישהו יודע מי דוד-אל? זה ילד מישראל שהתאבד... ואני כל כך מבינה כמה זה קשה, אני לא טיפשה, אני לא אטומה... אבל אני כן כועסת.
אני מטבעי אדם פשוט. אדם וותרן. אתם יכולים לקרוא לי "מיס רכרוכי" - אני לא אכעס. אין לי בעיה לוותר על שומדבר. תמיד אני הראשונה שמתנדבת כשצריך משהו, מוותרת מעצמי למען אחרים אם צריך, הכל.
אבל אני לא מוותרת לעצמי.
אסור לעצור, אסור להתייאש, אסור לוותר לעצמך.
ואני כל כך כועסת.
כי האנה וויתרה לעצמה.
היא רצתה שיהיה לה שחור.

במוות שלה אשמים כ"כ הרבה אנשים. 13 אנשים, ליתר דיוק. לא סליחה, לא שלוש עשרה אנשים. ארבע עשרה. והאיש מספר 14 הוא האשם העיקרי. נחשו מיהו מספר 14?
האנה. האנה בייקר היא מספר 14.
היא היתה עמוק בשחור, עמוק באפלולית. לא עצרה לרגע כדי להסתכל למעלה ולחשוב על אור, אור כלשהו, שיגיע אליה.
היא ר-צ-ת-ה למות.
נו, בטח, הרבה יותר קל לוותר, להרים ידיים. למה להתמודד עם כל זה? למה להתמודד עם העולם? בשביל מה, הרבה יותר פשוט לבלוע כדור, וללכת... ללכת בלי לחזור.
אתם יודעים מהי המנגינה החזקה בעולם? מכירים את ההמנון של המדינה, התקווה? כן, כן, זה שמחייבים אותכם לשיר בכל טקס יום זיכרון... כשכל התלמידים המצחקקים מנסים לעטות ארשת פנים חמורה ולשיר בלי לעשות קולות מטופשים.
אתם יודעים למה לתקווה הלחינו את המנגינה המסויימת הזאת? כי היא כל כך מלאת תקווה.
תנסו רגע להיזכר במילים... "עוד לא אבדה תקוותנו... התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים..."
מישהו שם לב למנגינה בתחילת המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו"?? אז אני אספר לכם. המנגינה העמוקה, האיטית, שבתחילת השיר מפנה מקום למנגינה... מרגשת. עוצמתית. חזקה.
תקווה.
אפשר להרגיש אותה מבעד למילים.
האנה לא רצתה בתקווה. היא לא חפצה בה. היא רצתה לשקוע עוד יותר עמוק בעולם השחור שלה, בביצה הטובענית של החיים שלה. כככה יהיה לה קל יותר, פשוט יותר.
אז היא מתה. כמה נוח.

שלא יהיו כאן אי הבנות - אני לא מסירה מעל האחרים את האשמה. אני לא נותנת לכל מי שהתעלל, שהטריד או שלעג לחיות בשקט. גם הם אשמים במוות. אבל האשם המרכזי הוא האנה.
כי היא לא רצתה לחיות. כי היא וויתרה לעצמה. כי היא ראתה שהעולם הוא מקום - מה לעשות - לא כל כך מושלם, אז היא העדיפה לעבור לגן-עדן. שם יהיה לה כיף יותר.
אז מה אם העולם לא מושלם?!?! א-ז מ-ה?
נכון שקשה, האנה, אני זועקת, אני צורחת, כדי שתביני שאני מזדהה איתך, עם הרגשות שלך... אבל נאי ואת שונות, את יודעת למה?
כי אני בחרתי לראות גם את הטוב...
היו לך שני הורים מדהימים. היה לך את קליי, היה לך את הנופים ואת הבית ואת החיים.
ואת בחרת לוותר עליהם. בחרת לא להעיף בהם אף מבט. להתמקד ברוע ולהשלים איתו.
הכל באשמתך.

אז הספר הזה נכתב מתוך טענה שגויה. אני כועסת גם על האחרים, על כל מי שאשם, אבל מי העיקרי - נו, אתם כבר יודעים מה אני עומדת לומר.

***

אנחנו חייבים להשים לב יותר. לפתוח, להציץ מבעד לחומות שלנו, ל-ר-א-ו-ת את האחרים, אולי יש עוד מישהו כמו האנה בייקר. מישהו שנוכל להציל... מישהו שנוכל להקים, להאיר אותו, לתת לו את ההזדמנות להכיר את המילה "תקווה".
אנחנו בני האדם, כל-כך אטומים... אני חושבת שבגלל זה האנה התאבדה. בגלל שהיה לה קשה. עם בני האדם, עם היצורים האלה, עם עצמה. כן, גם האנה בן אדם.
אבל אני לא אוהבת את הקשקושים האלה, כל סגנון ה"ההעולם אפל וקר", "אני שונא את החיים" וכו'.
אני פשוט מודה בעובדה.
בני האדם הם יצורים אטומים.
אבל אנחנו חיים, לא? ומה המטרה בחיים שלנו אם לא להתמודד? להתמודד עם עצמנו? עם האטימות שלנו?
אולי... אולי זאת המטרה שלנו.
אז קדימה, קומו על הרגליים. אני מקווה שתלמדו משהו מהחפירות האלה כאן למעלה... יש לכם הרבה עבודה:
להתמודד.
אולי כבר הזהרתי אותכם, ואלי לא, אבל...
להתמודד זה לא הדבר הקל ביותר. זה הדבר הנכון ביותר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
תיכון לילה

תיכון לילה

סי ג'יי דוהרטי

אוקי... מאיפה להתחיל??

טוב, התתחלה טובה, בזה אין ספק. אלי (האלופה וה'אני-חייבת-צומי-כי-אחי-נעלם') היא מורדת קטנה (או בעצם לא כל כך קטנה) ומעיפים אותה מביה"ס. יפה, טיפוסי, מרדן.
אז ככה הכרנו את אלי. ממש ממש ממש לא הטיפוס הרומנטיקן, החברותי וה - במילים עדינות - רכרוכי שהיא נעשית בתיכון המטופש הזה.
כלומר, אלוהים ישמור! גברתי הסופרת הנכבדה, אם את רוצה לכתוב ספר על בית ספר מושלם ובו דמויות מושלמות עם יופי מושלם - למה הכרת לנו את אלי ככה? איזה מין בן אדם מתהפך תוך שבועיים מנער חסר שליטה לאדון המושלמות והצחקוקוים-הנשיים?!?!?
ססס... זה היה פשוט מבאס. אני לא אוהבת דמויות רכרוכיות.
(נ.ב. אין לי בעיה עם דמויות של "ילדות טובות" - חס וחלילה! דווקא כבר נמאס לי לשמוע על הדמות החרושה של "המרדנית"!! אבל זה באמת מוגזם! לקחת מרדנית ולהפוך אותה למושלמת??! איכככססס!)

אבל העניין עם כריסטופר, וגם הדמות המסקרנת של אלי, כן עניינו אותי.
אז היא מגיעה לביצפר, והוא נראה כמו טירה מהאגדות וכו וכו'...
איזה יופי... זה מעניין, ומסקרן, ומטורף - מה נסגר עם הביה"ס הזה? למה שלחו אותה לפה? למה אין תלמידים במיסדרונות?
טוב מ-א-ו-ד! זה מעניין אותי!
אבל אז... הם הגיעו. משולשי האהבה... (נאנחת בדרמטיות)
ווא, זה היה כל-כך צפוי.
טוב, אז כמובן שאלי שרידן שלנו, מלבד היותה כזאתי מאגניבה, היא גם מהממת-בלי-לדעת-שהיא-מהממת, שמשום מה זה נשמע לי מוכר מאוד... לכן כל הבנים מתלהבים ממה וכו'... חוץ מהעובדה שהיא מסתורית וכל זה בגלל זה שאין לה משפחה בבציפר (לא אכפת לי שאני כותבת ספוילרים... :) אי אפשר לרשום ביקורת בלי להדליף קצת פרטים)
בכל אופן, זה היה כל כך מטומטם... ישר שני בנים מושלמים מאוהבים בה. אההה???
אז סילבן מעצבן אותי מהרגע הראשון, כי הוא "מושם" ואני לא סובלת אנשים מושלמים. באמת.
ישר ידעתי שהיא תלך בסוף לקרטר, אבל מזה משנה? אני קופצת רחוק מידי. בואו נחזור לסילבן.
אז סילבן הוא חתיך יפיוף, ואז הוא הורס הכל עם ההתנהגות ה... מטרידה שלו, אז כמובן שקרטר - האביר על הסוס הלבן - בא ומציל את העניינים...
מזלו של קרטר שאני מתה עליו. כן, ניחשתם נכון: אני אוהבת אותו כי הוא - לשם שינוי - לא מושלם.

(נ.ב. מספר 2: מי הטיפש המדופלם שקורא לספרים האלה ספרות נוער וילדים? אתם באמת רוצים לתת לילדים שלכם, בני ה12 לקרוא את הדבר הזה! את הקללות, את הפרטים בנוגע לסילבן... אוף, חייב לעשות משהו עם ההתעסקות הנוראית הזאת שיש לבני נוער בדברים האלה! אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בתכנים כאלה בלי בכלל להשים לב! אפילו ספר נקי ופשוט אחד כבר אי אפשר למצוא!!
ולא, לא אכפת לי שאני נשמעת שמרנית. זה נכון, ואתם יודעים את זה. ההתעסקות בדברים האלה פשוט רדודה. וזה עצוב.)

בכל אופן, הכל טוב, העלילה נכנסת לעוד פרטים מעניינים, וזונחת (סוף סוף) את ההתעסקות המטומטמת והמצחחקת רומנטיקה.
הופה... נתניאל. כריסטופר. כיתת לילה.
מעניין.

וככה זה ממשיך.

אז איך לסכם הכל??
בתכל'ס, בואו נודה באמת - הכתיבה הורסת ת'בריאות. היא מעולה, סוחפת, נערית, מעניינת. העלילה בנויה בסדר, הפרטים טובים, הסיפור הכללי מצויין.
הדמויות - כמו שאולי כבר ניחשתם מהכתוב למעלה- אני לא אוהבת את העבודה שלה עם הדמויות. הם לא הגיוניות., הם לא אנושיות.. הם פשוט ל-א.
אלי טובה, וקרטר הוא דמות מיסתורית די סבבה אבל... גם סילבן, גם ג'ו, גם קייטי... הם או מרושעים ותינוקיים מדי, או משוגעים מידי או מושלמים מידי. זה כל כך מפגר. נראה שלסופרת יש בעיה קשה עם הערכת דמויוןת.
ובכל זאת, כל כך נהנתי. ראוי לציין שאצלי המחמאות תמיד באות בסוף, אחרי שאני גומרת להתעצבן על מה שלא אהבתי.
אז הנה המחמאות:
הכתיבה מעולה, העלילה מצויינת, הדמויות - חלקם טובות וחלקם לא, ואני... מה איתי?
אני נהנתי :)
ואולי אני עושה את זה בכל ביקורת, אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי חושבת: "אלוהים ישמור, אף אחד לא רשם את הספרים האלה כדי שתנתחי אותם. רשמו את הספרים האלה כדי שתהני מהם!!"
ונהנתי? -כן.
אז כן, אולי הינדסתי יותר מידי את הפרטים הטכניים, אבל באמת הרגשתי שאני חייבת!

מומלץ, לא לקטנים מידי... זה יפה וטוב.
טוב, אני מודה באשמה. לא ישנתי לילה שלם כי קראתי את זה! מה לעשות, אני נסחפת לספרים בקלות... :-)

לפני 12 שנים•פחד
זהירות: סופה

זהירות: סופה

לינדה סו פארק

טוב, מאחר וממש אין לי כח לכתוב על שמונת הספרים הקודמים בסדרה גם ביקורת, אני ארשום פה, בספר התשיעי, את הביקורת על כל הסדרה.
קודם כל, אני אתחיל בזה שילדותי או לא ילדותי, הגיוני או לא הגיוני - אני אף פעם לא מצליחה לעזוב את הספר הזה... משהו בצייד אחר הרמזים גורם למתח מוזר שלא מפסיק, וכל ספר נגמר גם בתחושת מתח קשה שמשאירה טעם של עוד.
בסך הכל - עוד אחד מהסוג של הספרים החביבים ממש, שאני אוהבת: ילדים קצת שיטחיים, אבל בסך הכל לא מזיקים. ההומור הערוך היטב, הדמויות האמריקאיות הטיפשיות והשובות, ההיגיון המדהים והתחכום שטמון בכל צמד בדרך וברמזים בכלל - מסוג הדברים שאני אוהבת. חייב לציין שזה גם ספר שסוף סוף מתאים לכל הגילאים בטווח של 10-20, בניגוד לשאר הספרות ה'מדהימה' שיוצאת בכל מקום וקוראים לה "ספרות נ-ו-ע-ר", ולדעתי מתאימה לעשרים ומעלה... עזבו, זה לא קשור לעניין. בחזרה לספר.
העלילה - מצוינת. תגידו מה שתגידו, היא יחסית מקורית... בכל זאת, בחיים לא שמעתי על מירוץ מסביב לעולם, חפש תמטמון משוגע ומסוכן עוד לא נכלל ברשימות הספרים שקראתי...
אז נכון שהסגנון קצת מזכיר את ריק ריירדן (כן, אני יודעת שגם הוא אחד מהכותבים של הסדרה, אבל זאת לא סיבה להפוך את כל הסיפור לדומה לספרים שלו) אבל בכל זאת... מקורי!:)
אני נהנתי... עזבו אותי משטויות של שיטחי לא שיטחי, הגיוני לא הגיוני וכו'... כשאני קוראת אני נהנית. אולי לא לוקחת איתי משהו לחיים, אולי לא לומדת איזה מוסר, אבל נהנית. מאוד.
בספר התשיעי חלה נקודת מפנה קשה כי מגלים את כל הסיפור המסתורי של האיש בשחור. אני הייתי מוסיפה קצת מתח לכל הסוף, ולא הורגת את ההוא הצעיר ההוא, כי המוות שלו לא ריגש. הוא פשוט הוסיף פרט מאוד לא מעניין בספר, כי בכלל לא נראה הגיוני שהם עד כדי כך עצובים על מישהו שהם הכירו בערך שעה. אבל כרגיל - האקשן, הקפיצות ממשפחה למשפחה, מגילוי גילוי - זה מה שגאוני פה, וכל דבר שלא אהבתי בכל הסיפור הזה לא מצליח להעיב על ההנאה שבקריאה... איך חושפים כל פעם עוד חלק מהשמיכה שמכסה את המירוץ.
מדהים.
והכי מיוחד - איך כל פרט קטן בעלילה תוחקר עד הסוף, בדיוק מופלא. איך כל דבר מתוכנן לפרטי פרטים כדי שיארג לרגע של עוד מציאת רמז.
נהנתי. כוכב אחד מחוסר מהציון הסופי בגלל ילדתויות יתר, שיטחיות וקטעים לא משו בספר שקצת הרסו... כל הסיפור עם איזבל שרצחה את ההורים שלהם מודגש יותר מידי, וגם זה שהם רבו עם נלי, והכי עיצבן אותי הסוף הפתור בצורה לא מיקצועית כל כך.
אבל ארבעה כוכבים גם הוא ציון מעולה לדעתי.
מומלץ:)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
כנפיים

כנפיים

אפרילין פייק

מאוד לא מתאים לי לקרוא את הספר הזה, וגם לא מתאים לי לרשום ביקורת כזאת, אבל בהתאם לנסיבות חשבתי להתאים ביקורת קצת... חריפה יותר מהרגיל...
טוב, יש הרבה מה לכתוב, אז יאללה לעבודה!
ברשותכם, נתחיל בכריכה: זה מזוויע! היא מכוערת, הבגדים שלה מכוערת... משו להוסיף? אה, כן, הדבר שיש לה על הגב נראה כמו פרח מכוער שנראה כמו שמלה!!!
אוקי, ולביקורת.
נו, באמת, אפרילין פייק או איך שלא קוראים לך, את רצינית?
עם כל הכבוד למשולשי האהבה הסוחפים, הדמות החתיכה והמושלמת והעלילה הכל כך צפויה שמאפיינים הרבה ספרים אמריקאים, זה עבר כל גבול!
קחו ילדה, תוסיפו לה שם יפה, פרצוף יפה וסיפור חיים מוזר, תכניסו לסיפור איזה חבר חתיך עד חוסר נשימה וחברה טובה - שברור שהיא פחות יפה מהגיבורה פי עשר! - ולסיום גם תעשו שהיא יצור קסום יפיפה שמציל את העולם, את ההורים ואת החבר... אה, ושכחתי, גם יש בסיפור את התוספת המרכזית: המאהב המסתורי והקשוח שכל ילדה נופלת כשהיא רואה אותו.. וואו, איזו מקוריות.
אז כן, זה "כנפיים". חבל ששכחתי להוסיף קצת מילים לגבי הטרולים המרושעים, התקציר המטומטם עד טירוף וכפכפי האצבע - בכלל לא ילדותי!
למזלה של הסופרת הסופר-לא משו הזאת שהיא רושמת בצורה קלילה וזורמת שלא גרמה לי להשתעמם... אפילו שהיו כל כך הרבה דברים שלא אהבתי עד שזה הפריע לי בקריאה!
"חיי חברה מסובכים"?!?! - עאלק!
כל התתחלה מושלמת כל כך שבאלי להקיא! לפחות בהמשך נכנס קצת עניין, אבל עם כל סיפור האהבה (הבכלל לא קיטשי) עם דיוויד אתה כבר קצת שוכח מהמתח העיקרי: צומח לה פרח על הגב, ואנחנו עסוקים בלקרוא על הצורה שבה הריסים של דיויד מטילים צל על העיניים הכחולות שלו! כאילו, הלוווו? מה פה העלילה המשנית ומה פה המרכזית?
אבל בסך הכל הספר היה בסדר. כל עוד לא השתעממתי בו עד מוות, כל עוד נשארה בו טיפת מתח - הוא היה בסדר.
אבל... ?(וזה אבל גדול) הנה הגיע החלק שאני הכי לא אוהבת: הבנו שללורל אין לב כי היא פיה, אבל לא חשבנו שבאמת אין לה רגשות! כאילו, מה נראה לה שהיא בוגדת בדיוויד? ואיך היא אמורה להתאהב באיזה נער יער סופר-מכוער אחרי פעמיים שהיא פגשה אותו? ולא אכפת לי שהוא חבר ילדות שלה, אחרי יום וחצי לא מתאהבים, ובטח שלא בוגדים בחבר שלך! יאללה, יאללה, כאילו העלילה הזאת הגיונית מבחינה אנושית...
ספר טיפשי.
אבל לא הפסקתי לקרוא אותו באמצע.
אחרי כל קטילה שלי יש כמה דברים טובים. הנה הם:
הספר היה בסדר על גבול הבסדר. נהניתי בחלקים שאהבתי. לא התרגשתי, לא נמתחתי עד הקצה, לא התעניינתי לגמרי לגמרי בעלילה.
אבל בסך הכל זה בסדר, ויכול להיות מאוד שאחרים יאהבו את זה. עובדה - אני ממשיכה לקרוא את ספרי ההמשך, כי אני כן מעוניינת לדעת יותר על הדברים החשובים באמת, כמו הממלכה של הפיות למשל...
אז בסדר. הכל בסדר. :)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד
עלובי החיים [מהדורה מחודשת]

עלובי החיים [מהדורה מחודשת]

ויקטור הוגו

ליד המבינים יותר מבינינו, הבוגרים או המבוגרים יותר, אני קצת מתביישת לרשום את הביקורת שלי, אבל דחף עמוק גורם לי לדחוף את עצמי ולהסביר לכם מהי מהות "עלובי החיים" בשבילי.

עלובי החיים - השם הזה נראה כל כך פשוט בהתחלה, אבל עם כל עמוד שעובר אני מ-ב-י-נ-ה אותו. האנשים האלה שהעוני, העצבות, שברי הכלי שנשארו מהם הפכו אותם ל"עלובי חיים"... וזה נורא, כי עם כל דפיקה בדלת שז'ן ולז'ן מנסה, יורד המסך הזה שמסתיר מעינינו את האחרים ואנחנו רואים את העליבות הזאת, את מה שנשאר מאדם שהיה, ואני לא נוהגת בדרך כלל לקחת ספרים ללב יותר מדי, אבל אני לא יודעת למה בספר הזה המילים חדרו עמוק, הורידו אותי, גרמו לי להרגיש את הגיבורים באופן שגם ספרי שואה לא הצליחו להעביר לי את האומללות.
אני לא יודעת למה, אבל אני מנחשת.
בגלל המילים הגאוניות האלו, של ויקטור הוגו, בגלל הדמויות שובות הלב האלו, שלא ציפו להרבה וגם לא קיבלו הרבה, בגלל העובדה שנשאר בהם "הטוב" שבי לא היה נשאר במצבם. בגלל האנושיות!
כמובן שהדמות שהיתה הרצינית מבין כולם אבל גם חדרה הכי עמוק אצלי היתה ז'ן ולז'ן, אדון מדלן, אולטום פושלוון או כל שם אחר. אדם שלא היה לו כלום, ובכל זאת נתן. אדם שהבין את משמעות הניתינה באופן כללי, וידע לאהוב ולהיפגע בשביל אחרים. "מצפון" אפשר לקרוא לו, או אדם טוב, או "קדוש מעונה" כמו שהנוצרים אוהבים לומר.
קוזט, מריוס, טנרדיה,פנטין - הם פשוט דמויות אנושיות. הם יודעות לשנוא, להיפגע, לעשות הכל בשביל עצמך, וחלק מהן גם יודעות לעשות הכל בשביל אחרים. החשיבה הפשוטה הזאת ש"כל מה שיש לך אינו שלך, ולכן אתה אמור לתת אותו לאחרים" המחויבות הזאת, כי אתה נולדת לעזור - זה פשוט מדהים. טוב מדי, פשוט מדי.

האהבה האמיתית של מריוס וקוזט, גברוש האמיץ חסר הפחד, אנז'ולרה נלחם - הכל מתערבל, ואתה מרגיש את האומץ של הדמויות, האהבה שלהם, הפגיעות שלהם, עקרונות חייהם.

אני לא יודעת להסבר את זה כמו שצריך, את הצמרמורת שעברה בי כי לא הבנתי למה לעזאזל אדם כמו ז'ן ולז'ן מקריב הכל למען אחרים - למה? הוא היה יכול לחיות חיי שלווה מאושרים אם לא היה עושה את זה, בעיקר בסוף של הספר, שבו הוא מחליט להתרחק מקוזט לטובתה... ואני שואלת: ומה עם טובתך האישית? מה איתך?
ואז, שוב, אני מבינה את מהות חייו של ז'ן - הוא בעולם בשביל אחרים. לא בשביל עצמו. וזה מה שמיוחד כל כך ומדהים כל כך בדמות הזאת, ובאחרות. אפשר לראות אותם מהצד, להבין אותם ולא להבין אותם, כמו שאתה מבין ולא מבן את האנשים שאיתם אתה חי.
ז'ן היא דמות לא מושלמת, היא ידעה לשנוא את מריוס - אבל היא טבעית, ואנושית ושמימית, וזה בעיקר מה שנגע בה, אני חושבת.

הספר הזה הרעיד אותי, צימרר אותי, לא הניח לי לעזוב אותו. אני מאוד מקפידה לקרוא רק בלילה, אבל הפעם צללתי לעולם שהוא לא שלי בלי להבחין, רק קראתי וקראתי בלי לעזוב, כי העלילה הזאת מושכת אותך לתוכה, כי כל כך אכפת לך מהדמויות, עד שאתה מבין שבאופן כלשהו אתה כבר מאמין בהם, מרגיש אותם.

אני לא חושבת שמישהו מקשיב כל כך לדעה שלי, אבל אני ארשום אותה בכל זאת: זה אחד מהספרים המופלאים בהסיטוריה, בגלל היותו אנושי.

לפני 12 שנים•פחד
מישהו לרוץ אִתו (איתו)

מישהו לרוץ אִתו (איתו)

דויד גרוסמן

אני לא מצפה שיקראו את הביקורת הזאת, אי שם בתחתיתו או אמצעיתו של העמוד, - בסך הכל זה לא ביקורת מצחיקה או סוחפת, זו רק הדעה שלי לגבי הספר המיוחד הזה - אבל אני מרגישה שאני חייבת לקבוע את מעמדי בקשר אליו.
נ.ב. ייתכן ואציין שמות של הדמויות, כנ"ל לגבי תכונותיהם וסיפוריהים - בקיצור, ספויילרים:
אני לא יודעת מה קרה לי, מה גרם לי לקרוא במשך יומיים ארוכים ובכל זמן שמצאתי את המילים הקולחות, את הסיפור המרתק. עם כל הכבוד לדויד גרוסמן, שהיה נשמע לי הרבה יותר איכותי מרוב ספרי הנוער האפלים של היום, עדיין הייתי בטוחה שאתקל באותו סגנון - בוטה, אפל, סמים, פחד, וואו, הנוער של היום הם כל כך יוצאי דופן ועוד שטויות טיפשיות שכאלה, משהו בין קיטש מזעזע לשפה מודרנית בוטה שממש לא מושכת אותי.
איזו טעות חמורה טעיתי!
הדמויות האלה, פרי עטו של גרוסמן, הן אנושיות כל כך - מהמילים המהוססות אך הסוערות של תמר ביומנה ועד אסף שהוא בן אדם כל כך... פשוט.
"העכברושים", "האומץ של הפחדנים" או "הסלולאום" - הכל במילים מובנות, ביטויים לרגשות אנושיים ורגשיים עד אין קץ. הכל נעשה ברור כל כך עם כל עמוד: האובדן, האהבה, השקט הזה שבין תמר לאסף, האהבה המדהימה בין אח לאחותו או הפשטות הסוערת של תיאודורה, לאה או אפילו דינקה הנאמנה.
כשדמויות בנויות בצורה טובה זה בדרך כלל גורם לי ללא יותר מקצת מילים טובות...
אבל אני לא יכולה להתעלם מהמחשבות האלו, "העכברושים הלבנים" כמו שאני קוראת להם עכשיו, שרדפו אחרי בעקבות הספר.
מחשבות... איך לומר? טובות, עמוקות, בעלות ערך - לא, לא כאלה מחשבות.
פקדו אותי מחשבות של פשטות, של אהבה.
איך במילים פשוטות גרוסמן מתאר לנו סיפור שובה לב והורס אותי, בגלל הריצה המדימה הזאת בין סיפור למשנהו, בגלל הרגש הזה שמועבר על ידי דיו ונייר בלבד, בגלל השתיקה, החיוכים המהוססים, ה-א-נ-ו-ש-י-ו-ת שבספר הזה.
הכימיה שנוצרת בין אנשים שאין ביניהם קשר, סיפור הרקע של רלי וקרנף או של תיאו ושל מצליח - תמר, בן אדם כל כך טוב, משוחחת עם כולם ומקבלת מהם "מרחב", ומיוחדות הזאת שהקרינה, הטוב לב... זה משהו מיוחד.
מישהו לרוץ איתו - המיוחד שבספרים, לא לפספס.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פחד

ביקורות נוספות על "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

בטיול עם בתי ללונדון, החלטנו להגיע גם לאוקספורד, עירם של אליס, הארי פוטר והמפקח מורס. אה...ויש שם גם איזושהי אוניברסיטה. הקציתי לאוקספורד יום אחד שהיה אמור לספק טעימה מאתרי הארי פוטר וכמה סיורים בעיר - טעות חמורה !!! זו עיר שיש לה הרבה מה להציע לאוהבי טיולים רגליים, שיט, ארכיטקטורה וכו'. קבענו לצאת לשיט על נהר האייזיס (תמזה) ביחד עם צ'רלס לווטווידג' דודג'סון, הכומר רובינזון דאקוורת ושלוש בנות משפחת לידל, אך הם התבלבלו ושטו בכיוון ההפוך, מ-Folley Bridge ל- Godstow, וגם הגיעו לפגישה כ-150 שנה מוקדם מדי ( עם שעון שנתקע על שעה שש ב-4 ביולי 1862 קצת קשה לדייק (-; ). נו טוב, כתחליף לשיט איתם ערכנו טיול רגלי קליל לאורך הנהר מ-Folley Bridge ל- Iffley Lock ובחזרה לעיר (רעיונות לטיולים חביבים תוכלו למצוא ב-"That Sweet City – Visions of Oxford" וגם בספר על אוקספורד מסדרת "City Walks").

באותו שיט קסום, המתואר בשיר הפתיחה כאחר צהרים מוזהב, לואיס קרול (דודג'סון) בדה ממוחו הקודח את הסיפור המופלא על אליס המוצאת את עצמה בעולם אגדתי מוזר. הסיפור משופע במשחקי מילים, רעיונות גלויים ונסתרים, הגיון ואי-הגיון המתערבבים זה בזה ויוצרים ספר מיוחד במינו. תוכלו למצוא בספר רעיונות מתמטיים, רעיונות פסיכולוגיים, ביקורת על השליטים, על מערכת החינוך, על האקדמיה, על הספרות של תקופתו ועל חבר המושבעים, או פשוט ליהנות מהספר כפי שהוא. מעניין שקרול שזר בספר דמויות שניתן לזהות אותן עם אנשי אוקספורד מתקופתו, ואף לא חשש מהומור עצמי כשהוא מופיע כציפור Dodo והכומר כברווז (הוא על שם גמגומו Do Do Dodgson והכומר Duckworth כ-Duck).

בשל משחקי המילים וכפל המשמעויות, הספר מאוד מסובך לתרגום ונדרשו מהמתרגמת תרגילים לשוניים מסובכים כדי לנסות להעביר את הרעיונות, החריזה והאופי של הספר. זו מלאכה כמעט בלתי אפשרית, שהמתרגמת עמדה בה לא רע. לקוראי האנגלית מומלץ לקרוא בגרסת המקור, היות ויש מקרים שבכל זאת המקור זורם יותר טוב.



*** ספוילרים ***



- דברי הדוכסית, חובבת מוסר ההשכל, אל אליס:

"אני בהחלט מסכימה איתך," אמרה הדוכסית; "והמסר של זה הוא 'היי כפי שאת נראית' או, ביתר פשטות – 'לעולם אל תדַמי שאת לא אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יָכולְת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת. ' "

I quite agree with you, said the Duchess; and the moral of that is—Be what you would seem to be—or, if you’d like it put more simply—Never imagine yourself not to be otherwise than what it might appear to others that what you were or might have been was not otherwise than what you had been would have appeared to them to be otherwise.

הקטע הזה מזכיר את ההגיון הפנימי "המופלא" של למה מתמטית שנשתכחה מזכרוני, וטוב שכך. לא מפתיע שמחבר הספר הוא מתמטיקאי :-)

- כשאליס חושבת שחרדל הוא מינרל, הדוכסית אומרת:

"יש כאן בקרבת מקום מכרה־חרדל ענקי. והמסר של זה הוא – 'מכרה אחד יכרה את כולם.' " [משחק מילים לא רע על "מקרה אחד יקרה את כולם"]

There's a large mustard-mine near here. And the moral of that is – The more there is of mine, the less there is of yours.

לגבי הקטע הזה סבורים שיש כאן את הרעיון של משחק סכום אפס, שאפשר לחשוב עליו בגרסה האנגלית, אבל לא בגרסה העברית.

- יש בספר קטעים עם הגיון פנימי וטוויסט מפתיע, כמו הקטע הבא במסיבת התה:

" 'קחי קצת יותר תה,' אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה.
'עוד לא לקחתי כלום,' ענתה אליס בקול נעלב: 'אז איך אני יכולה לקחת יותר?'
'את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות,' אמר הכובען: 'קל מאוד לקחת יותר מלא־כלום.' "


Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פרפר צהוב
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

כמו הכובען המטורף, הזמן מטריד אותי. הנה הוא חלף ביעף ומתקרב לו גיל שלושים. כל כך הרבה מטרות הצבתי לעצמי, והאמת שלא מעט מהן השגתי. תחושת סיפוק עצמי? כן, אבל גם איזו בעתה עצורה בחזה, שגְּדלה אקספוננציאלית, על המכלול בשלל תחומים שכבר לא אספיק להיחשף אליו. אחד מהם הוא הספרות, ואליס בארץ הפלאות, אליו נחשפתי כעת לראשונה.

לואיס קרול היה פרופסור למתימטיקה ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד, וכפועל יוצא מכך, גם כומר. את עיקר זמנו העביר בהמצאת משחקים, חידות וסיפורים עבור ילדים (או ליתר דיוק, ילדות), כשהעיקרית מביניהן הייתה אליס, שלבקשתה סיפור זה עלה על הכתב. אינספור סיפורים ברא קרול עבור האמצעית במשפחת לידל. משעשע לחשוב אילו הרפתקאות נוספות היינו מכירים לו התעקשה זו דווקא שיתעד סיפור אחר.

כושר היצירה של קרול, בלתי ניתן לערעור. האיש ברא עולם שמצליח להפנט ילדים ומבוגרים כאחד, עד עצם היום הזה. חיבבתי בעיקר את תיאור ההיררכיה בממלכת הקלפים, את משחק הקרוקט הייחודי ואת חיוך החתול כמקבילה לירח המופיע ונעלם כרצונו (כסהרהורי-מטורף).
נטייתו של קרול לאיגיון ואבסורד המשתקפת גם בשאלותיה של אליס, העלתה לא פעם חיוך על פניי.

אליס ניחנה במין פדנטיות אינטלקטואלית הקיימת בילדים, ואנו בבורותנו, מפספסים אותה. בסקרנותה הבתולית, היא מציפה שלל נושאים סבוכים כמו הגדרה עצמית, שפת החלום ותפיסת המרחב-זמן.

היצירה, הארס-פואטית בחלקה, טומנת בחובה אזכורים ספרותיים, מדעיים ופילוסופיים רבים, שכוונו אל הקורא המבוגר. אבקש לציין לעצמי חלק מהם -
אם איננו מבחינים בין מציאות וחלום, ואם אנחנו מחלקים את חיינו ביניהם, מחשבותינו בזמן חלום, משוגעות ככל שיהיו, הן אמיתיות ותקפות לא פחות (בהשראת "תאטטוס" של סוקרטס).
מה משותף לעורב ולשולחן כתיבה? אתגר אלן פו כתב על שניהם.
אין לי ספק שלו הייתי ילדון בריטי בן המאה התשעה עשרה, הייתי נהנה אפילו יותר ממשחקי המילים והאזכורים ביצירה.

אני מסכים עם קרול, בטענתו למאייר (טניאל) כי דמותה של אליס חסרת פרופורציות ובעלת חזות מעין ננסית (לטעמי לפחות). אם כי זה תואם את התמורות הפיזיות שהיא חווה.
ככלל, אני סומך על כושר הדמיון שלי, ולכן הייתי מוותר על האיורים גם ביצירה הנ"ל.

מוטיב חוזר בולט בספר, הוא ההלקאה עצמית בכל הנוגע לבכי. אין זה מפתיע, בהתחשב בסלידתו של קרול מכל מה שאינו בשליטתו, ורגשות בפרט.

ההערות המצויות בספר מעשירות, אך לדידי היה עדיף לו היו בתחתית הטקסט מאשר בשוליו.
היו פרקים שיותר התפעלתי ונלהבתי לקרוא והיו כאלה שפחות.

מעניין לקרוא את אחרית הדבר אודות קרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון).
כחלק מהפרישות שנטל על עצמו ככומר, קרול פיתח אובססיה לסקרנות, לתום ולחַיּוּת של גיל הילדוּת. מסתבר כי הוא תיעב בנים ושאף להקדיש את עיקר זמנו לבילוי בקרב ילדות טרם התבגרותן (באישור הוריהן לטענתו).
את ביתו הפך למעין מלכודת (סטייל אחוזת נוורלנד) ובו צעצועים, חידות וסיפורים שברא במיוחד עבורן. תחביב עיקרי שטיפח, היה צילום ילדות בעירום, באישור המפתיע של הוריהן.
לא מצויה כיום שום עדות לקשר מיני שהתנהל בין קרול והילדות, פרט לתיאורי נשיקות תמימות לכאורה והחזקת ידיים שעוררו בי פלצות שלא הרגשתי מאז קריאת לוליטה. בהתחשב בפדנטיות של קרול, שנטה להעלים פרקים מיומנו, לא הייתי פוסל שאכן התקיים ניצול מיני על-ידי האחרון, ולא, לא אכפת לי שלכאורה מדובר בתקופה אחרת.

כעת נגלית הסמליות במטמורפוזה של אליס, במלוא שפלותה – קרול מצר על ההתבגרות ועל כך שאינו שולט בבלימתה.

ביקורת לספר שחיבבתי אלמנטים ממנו, שהתנדפו תכף ומיד עם החשיפה לסטייה של האיש.
ללא דירוג.

לפני 4 שנים•אור שהם
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

זה ספר שקטונתי מלכתוב עליו משהו מהותי. לעזאזל, עשרות אם לא מאות ספרים נכתבו כניתוח של הספר הזה ושל המחבר שלו. ובכל זאת, אני הקטן אנסה להגיד למה נהניתי מאוד מהקריאה בספר הזה (ובתרגום הזה) ומה המחשבות שלי עליו.

אז ככה, קודם כל "אליס" זו יצירה מרהיבה בביזאריות הפסיכדלית שלה. זה האב טיפוס לבערך כל יצירות הילדים האקסצנטריות מאז ועד היום. לא היה "בובספוג" בלי "אליס".
ועדיין, למרות שעברו 150 שנים, של יצירות שמושפעות מאוד, באופן ישיר, מהספר הזה, הוא נשאר משעשע, אייקוני ומוזר גם לקורא המודרני.
יש כאן כל כך הרבה תמונות שחקוקות בתרבות הפופולרית; החתול המחייך, הארנב הלבן, מלכת הלבבות, הכובען המטורף, הזחל עם הנרגילה.. אין כאן קטע אחד שהוא לא מוזר באופן מפואר. פשוט כיף ומצחיק.

חוץ מזה, הטקסט הזה ניתן לפרשנות בכל כך הרבה אופנים. באמת, מדובר בטקסט ברמה של התנ"ך, האודיסיאה, סרוונטס, מלוויל, ומחזות שייקספיר מבחינת מספר הפרשנויות והכיוונים השונים שאנשים לקחו אותו אליהם. קרול עצמו אמר שסופר לא באמת יכול לדעת מה כל המשמעויות של הספר שלו, ואני בטוח שגם הוא היה מופתע מאוד אם הוא היה רואה איך אנשים שונים פירשו אותו.

התרגום נהדר. הסתכלתי קצת בספר המקורי במהלך הקריאה וסה"כ מאוד אהבתי את הבחירות התרגומיות של רנה ליטוין ז"ל, בעיקר במשחקי המילים ובשירים, שבדקתי כמעט תמיד במקור להשוואה. יש מגרעה אחת שבלטה לי, וזה שהיא תרגמה את שם הפרק The Lobster Quadrille ל"קורדיל הסרטנים", שזה, ובכן, לא נכון. לובסטר זו חיה שונה.. אולי יש עוד כמה דברים כאלה בספר שלא שמתי לב אליהם, אני בטוח שאקרא את המקור מתישהו.

הספר מגיע עם הרבה הערות ואחרית דבר מקיפה אבל לא מעיקה.

10\10 ועכשיו.. מבעד למראה, ומה אני אמצא שם..

נב - הסרט משנת 1951 של דיסני הוא בקלות אחד מ5 הסרטים האהובים עליי אי פעם. מומלץ מאוד. אם יש מגרעת אחת לספר הזה, היא שאני לא חושב שספר הוא הפורמט הכי טוב לסיפור הסוריאליסטי והביזארי הזה; הוא רק מרוויח משילוב של ויזואליה ומוזיקה, שיש בסרט. אגב, כבר בימי חייו של קרול הספר עובד למחזמר, שקרול תרם ליצירתו, אז אולי הוא היה מסכים איתי אם הוא היה חי לתוך תקופת הקולנוע, מי יודע..
בכל מקרה, פרימיום: לשמוע את הפסקול המופתי של הסרט בזמן הקריאה (:

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•roeilamar
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

כמעט כמו כולם, גם אני הכרתי את הסיפור המופלא של אליס בארץ הפלאות עוד מימיי ילדותי. כמעט כמו כולם, גם אני ראיתי את הסרט המצויר (ולא פעם אחת) ואפילו את הסרט המחודש בבימויו של טים ברטון שהיה מוצלח מאוד לטעמי. אבל לא חשבתי מעולם שאחזור ואקרא שוב את אליס, הפעם באופן שונה, בוגר יותר.

העניין שהתעורר בי שוב התחיל במחזה שצפיתי בתאטרון גשר שנקרא "אליס". זהו מחזה מאת רועי חן בבימויו של יחזקאל לזרוב.
המחזה מציג את הסיפור של אליס בארץ הפלאות באור אחר, שונה ממה שחשבנו. הרשו לי לצטט מתקציר ההצגה:
-ביוגרפיה דמיונית בהשראת דמותה של אליס מספרו הנודע של קרול, אליס לידל האמיתית שהיוותה השראה עבורו ואליס נוספת, אחרת – אישה באשר היא.
סיפור אהבה-הדחקה שיכול היה לקרום עור וגידים רק בארץ הפלאות ונידון להתנפץ על סלעי המציאות. רסיסים של תום הילדות ומות הילדות כפי שהם משתקפים מבעד למראה של אליס, ילדה-נערה-אישה.

ההצגה הייתה לא אחרת מאשר מעוררת השראה, את אליס ביצעו שלוש שחקניות נפלאות שכל אחת מהן מגלמת אליס על ציר זמן שונה מהילדות לבגרות.

בשלב מאוחר יותר, לאחר כמה חודשים, הייתי צריכה לבחור מונולוג דרמטי לצורך אודישן למכינה באחד מבתי הספר למשחק.
לא יכולתי שלא להיזכר באותה הצגה שהביאה עמה כל כך הרבה רבדים שונים ועמוקים.
החשיבות בבחירת מונולוג היא בין היתר היכולת לדעת להתחבר לבחירה שלך ולבצע את הדמות כשהיא חלק ממך. לכן, בחרתי במונולוג מתוך "אליס".
חקירת המונולוג והדמות גרמו לי לחזור שוב לסיפורה של אליס כפי שהוא מסופר אך הפעם מנקודות מבט אחרות ויותר מכך, מנקודות מבט שאמורות להיות שלי.
חקרתי את הדמות וחזרתי לקרוא את הספר הקלאסי של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות".

לא להאמין כמה חידושים ורעיונות מצאתי מתחת לטקסט התמים ובעזרת ההסברים המפורטים שנמצאים בצדי הספר החכמתי ולמדתי יותר אודות אליס וסיפורה.
המסע חזרה אל הסיפור הידוע גרם לי לראות גם בעצמי אליס קטנה ולהתחבר למקום המטורף של ההרפתקאות והשובבות בשנית. ואולי בעצם מעולם לא איבדתי את המקום הזה?

הסיפור על אליס הוא חוויה תובענית שיש בו הרבה מעבר למה שנראה.
נכון, לסיפורים ללא ספק אין סדר, הגיון או חיבור למציאות אבל.. מי אמר שתמיד צריך? זה הרי כל היופי.
בעולם שכולו מחוץ לגבולות זמן או מקום, שלא ידוע איפה מתרחש ומתי, זהו עולם שניתן לעשות בו הכל ולחלום בו הכל ואני אומרת – למה לא?
היה לי כיף לרגע לצלול לפנטזיה יחד עם אליס וחבריה ולשוב אל מקום של תמימות-לא תמימות.

בעיקר ריתק אותי לקרוא את אחרית הדבר של הספר, בו מתואר המספר לואיס קרול כדמות לא צפויה, כאיש מגמגם ומופנם שלא התחבב בקלות על הסביבה. אדם מוכשר שעסק בכמה דברים במקביל והצטיין בין היתר גם במתמטיקה וצילום, שאב מקור השראה מילדות צעירות ובעיקר מאותה ילדה אחת הנקראת אליס לידל.

התערבבות שבין חלום למציאות, זמן ומרחב לא ידועים והמון דמיון הביאו אותי למקום מסוקרן ואמיתי.
היה נהדר לשוב ולקרוא את הספר והפעם עם תובנות חדשות אודות אותו סיפור תמים של אליס בארץ הפלאות.
ולכל התוהים באשר לגורלי, את האודישן עברתי בהצלחה מרובה.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
."בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".

לפני 8 שנים•
★★★★★
•בר
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

קסם של ספר, הזוי, מקורי, גדוש ברעיונות מתחומים שונים ומשונים, לוגיקה, פילוסופיה, זהות ויחסיות, ואפילו מתמטיקה ומוסר.
ללא ספק ספר שמתאים לטווח רחב מאוד של גילאים (אם כי אני מודה שמהקריאה שקראתי בילדותי, חוץ מהדמויות ההזויות, לא זכרתי ממש את הסיפור עצמו). ההערות מסייעות להבין דקויות, משחקי מילים, אסוציאציות ודימויים שקשה להעביר בתרגום. וכן ניסיון לקרב לקורא את התרבות, על מגוון הופעותיה, שעל רקעה נכתב הספר, שבלעדיה קשה להבין את הרמיזות והפארודיות של קרול.

הדמות שאהבתי ביותר היא כמובן החתול צ'שר, והנה שני קטעים אהובים, מצוטטים, ומקפלים בתוכם רובדים של משמעות.

'הואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?' 'זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,' אמר החתול. 'לא אכפת לי כל כך לאן - ', אמרה אליס. 'אם כן, לא משנה באיזו דרך תלכי', אמר החתול.

'בבקשה אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת אתה גורם לי סחרחורת'. 'בסדר' אמר החתול, והפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן מה לאחר שנעלם כל היתר. 'מוזר', חשבה אליס, 'כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי'.

חוויה של קריאה!

לפני 16 שנים•
★★★★★
•יוסף
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

בבית הספר שלי יש מגמת תיאטרון.בכיתה י"ב,נדרשים חברי המגמה לבחור מחזה או ספר ולהעלות אותו על הבמה,תוך מתן פרשנות אישית משלהם ליצירה.התלמידים יכולים לשנות כרצונם את היצירה,להחסיר ולהוסיף פרטים,הכול ברוח החירות האמנותית. חברה טובה שלי חברה במגמת התיאטרון, ולכן מצאתי את עצמי במופע הסיום שלהם. היא וחברותיה בחרו ב"אליס בארץ הפלאות",אך נתנו לספר אינטרפטציה משלהן.

אליס של לואיס קרול הוא אחד מהספרים הנודעים ביותר.אך עדיין,הספר נותר כחידה בשבילי.לא העולם הבדיוני שבו,משולל ההיגיון ולוגיקה,אלא השאלה הנוקבת שתמיד עולה בי-למה התכוון קרול,ש"אליס" יהיה ספר ילדים או ספר למבוגרים?
אליס בארץ הפלאות לכאורה נראה כספר ילדים.אליס הילדה נופלת במחילה ומוצאת את עצמה בעולם חסר היגיון.היא שותה שיקויים שגורמים לה לגדול ולקטון, היא זורעת הרס וחורבן כשהיא מנסה לצאת מבית (הכול בגלל גודלה הענק).את העולם הפלאי הזה,שאפשר להבין מדוע הוא קוסם לכל כך הרבה ילדים ומבוגרים,מאכלסים ארנב לחוץ בזמן,מלכת לבבות עם בעיות כעס,כובען מטורף שמסוכסך עם הזמן ולכן נידון לנצח לערוך מסיבת תה שלא נגמרת,ועוד הרבה דמויות ססגוניות ומשעשעות.

אבל יופיו של "אליס" הוא לא בעלילתו,אלא ברעיונות החבויים בו.לא בכדי צי של אידאולוגים,פיזיקאים,מתמטיקאים,לוגיקנים, םסיכולוגים ועוד הוקסמו מהרעיונות בספר.לואיס קרול משרבב לספרו רעיונות שלכאורה לא מתאימים לילדים,שכאילו מיועדים למבוגר שקורא את הספר לילד הרך.

האדפטציה של "אליס" שראיתי הייתה שונה.אליס התגלגלה מילדה בת 7 שכלואה בעולם לא מובן,לנערה מתבגרת שלא מבינה את העולם המוזר.הכובען המטורף התגלגל לנער לא נחמד ולא חברותי,הארנב נשאר בעל בעיות זמן (ולכן מאחר לבית הספר כל יום).ומלכת הלבבות הפכה למלכת הכיתה (אך עדיין רוצה לכרות את הראשים של כולם).

המהדורה המוערת תורמת במיוחד,ומלבד התרגום (המעולה!) יש הערות שתורמות להבנה נרחבת של הטקסט.מעניין לקרוא על לואיס קרול עצמו (שזה בכלל לא שמו האמיתי),שהיה מנהל חברויות עם ילדות קטנות.הוא היה נוהג להיפגש איתן (לאחר קבלת ההסכמה מהוריהם) ואפילו נהג לצלם אותם (בעירום!!!!).סביר להניח שכיום זה לא היה עובר בשתיקה,והוא ממזמן היה מוכתר בתואר המפוקפק פדופיל וכו'.אבל מי אני שאשפוט....
בקיצור,לא רק ספר ילדים

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

הבה נפתח בגיל וברון
בראש גאון
וראשית האון
ללא דיכאון או דירעון (או גירעון)

אפתח גיליון
עם מלוא ההגיון
על אודות האיגיון.

אני רק רוצה להבהיר - הקטע הנ"ל איננו שיר, ברגע שאני אומר שהוא שיר אני עלול להרצח ע"י אחי הגדול, שמכיוון שהוא הביא לי את הספר הנ"ל - אני משתדל להיות נחמד עליו. כמו כן, אין לי מושג על מה הביקורת תדבר, במה היא תעסוק, או מה תהיה הפואנטה שלה. רציתי לכתוב ביקורת על "נרניה", קלטתי שאני לא עומד לכתוב ביקורת על נרניה, המוח שלי לא מתפקד כמו שצריך כבר יומיים - אחלה זמן לכתוב ביקורת על לואיס קרול.

הסיבה שהתחלתי ב"לא שיר" הזה, הוא שהספר מלא בשירים. שירים לא מאוד ברורים, שיוצאים מנקודת הנחה שהגיון זה אובר רייטד. אלו שירי משעשעים עד מאוד, והיתרון הגדול של הגרסא המוערת שיש הערות שמביאות את השיר המקורי. חלק מהבעיה בתרגום, מלבד שתרגום שירים זה דבר קשה כשלעצמו - הספר מלא במשחקי מילים, איגיון, ושטויות. קשה מאוד להעביר ספר כזה בתרגום כך שהוא יישאר מוצלח. אף על פי כן - המהדורה הזו הצליחה. התרגום עבר באופן מוצלח למדי, כולל התעללות קשה במילים ויצירת משחקי מילים שנונים.

אני לא אדבר עכשיו על עלילת הספר, כי כל עלילה תהיה שקולה לעלילת דם. אסכם רק - העלילה מטורפת לגמרי, בכל קנה מידה. העיקר בספר הוא לא העלילה, אלא מה שמאחורה. במקום זה, אני אעלה רשימת ציטוטים נבחרים מהספר, ועל חלקם אעלה הגיגים.

***
"גדפי בזעם את ילדך,
על כל עיטוש - סנוקרת:
הוא מכון את זה נגדך,
אין לו סיבה אחרת"

בלי הקשר - זה בית מופלא. הוא הזכיר לי את המשפט "הכה את ילדך כל יום. אם אתה לא יודע למה, הוא כבר ידע"
***

אליס נאנחה מתוך עייפות. "אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתער שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות; "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען. "הוא לא סובל כשמנצלים אותו."

אחי אמר שאלו המשפטים האהובים בספר, ואין לי ברירה אלא להסכים איתו. אלו משפטים מופלאים, שממש מרגיעים אותי לאור הזמן הרב שלא בזבזתי לאחרונה.
***

"אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, את מבינה, כי לא נצטרך לגלות אותה."
אין לי מה לומר. פשוט וואו.
***

"אם כך עלייך לומר למה את מתכוונת," המשיך הארנביב.
"זה מה שאני עושה," ענתה חיש אליס. "לפחות - לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת - וזה אותו הדבר, אתה יודע."
"בכלל לא!" אמר הכובען. "הרי זה כאילו אמרת ש'אני רואה את מה שאני אוכלת' זה אותו הדבר כמו 'אני אוכלת מה שאני רואה'!"
"זה כאילו אמרת," הוסיף הארנביב, "ש'אני אוהבת מה שנותנים לי' זה אותו הדבר כמו 'נותנים לי מה שאני אוהבת'!"

זה כמעט כמו לומר 'אני קורא כשאני בסימניה' זה אותו הדבר כמו 'אני בסימניה כשאני קורא', החודשים שעברו מאז שכתבתי לאחרונה מוכיחים אחרת לדעתי.
***

אני אסיים בשני ציטוטים נפלאים של חתול הצ'שר, שהם מהציטוטים המפורסמים בספר:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"

וגם:

"בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזה דרך תבחרי, שניהם ממש משוגעים."
"לא הייתי רוצה להסתובב בחברת משוגעים" אמרה אליס.
"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממממשוגעת".
"איך אתה יודע שאני משוגעת?" שאלה אליסה.
"בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל".
***

וכאן אני רוצה טיפה לעבור לכותב - אחד הדברים העצובים בקריאת הספר הוא לחשוב על לואיס קרול. אמנם זה לא השם האמיתי שלו, אבל יותר נוח לקרוא לו ככה. הוא היה אדם מסכן, ששנא את עצמו ועיוות את דרך החשיבה בכוח. ישנם אנשים כאלה, שמפחדים מהעולם בחוץ, מפצלים את הזהות שלהם לשניים, קורעים את עצמם לגזרים. אני מכיר את האנשים האלה. הייתי איש כזה. קרול שנא את עצמו על מה שהוא עושה, אבל לא היה מסוגל להפסיק. הוא פיצל את חייו לשניים - המרצה באוקספורד, ולואיס קרול, והם היו שונים. כואב לקרוא עליו, כואב לקרוא על מה שהוא סבל, ועל מה שהוא עשה, אבל הוא עדיין סופר טוב. הוא יכול להיות אדם נורא, הוא יכול להיות אדם מסכן, אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא כתב ורק על זה ראוי להעריך אותו.

אני אסיים - אני לא יודע למה כתבתי את הביקורת הזאת. אני לא יודע למה אני מפרסם אותה. המוח שלי לא מתפקד, אני לא מרוכז, ואני עושה שטויות. הביקורת הזאת די כושלת, אז אני אסכם את החלקים החשובים: 1) קרול אולי עשה דברים שבעיננו היו נראים בלתי מוסריים, אבל בתקופתו זה היה מעט אחרת. כמו כן, הוא היה נורא מסכן, וקשה לי לא לרחם עליו. 2) זה ספר נהדר, תקראו אותו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•דז'נייב האב
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

שמעתם על הארנב המאחר? על הכובען המטורף? על מלכת הלבבות? על אליס, שגדלה וקטנה? כנראה שכן. מעטים האנשים שלא שמעו בדרך זו או אחרת על הספר הזה, כי הוא מה שנקרא 'קלאסיקה'. אבל מה זו קלאסיקה?
קלאסיקה היא משהו שאהבנו. משהו שבנה לו פינה בלב שלנו והרחיב אותה עם הזמן. משהו שלעולם לא עוזב אותנו, לא באמת. משהו שזוכה למיליוני חיים - מאות מהדורות, עשרות תרגומים, כמה סרטים ואינספור עותקים שהודפסו ועוד יודפסו בעתיד. קלאסיקה היא משהו ששורד בזכות האהבה של אנשים.
אנשים אהבו את אליס.

אליס נכנסה למחילת הארנב שחוקי הכבידה לא פועלים בה וגדולה יותר מבפנים (אולי גם טיים לורדס ביקרו שם, הוויאנים התאחדו!). המחילה הובילה אותה אל ארץ פלאות ואל זחל וחתול מחייך וכובען מטורף וארנבו הנאמן.
הספר הזה כתוב בהומור ובשנינות ובמגע קטן של קסם. הוא קליל, הוא מצחיק, הוא מתיימר להיות דרמטי. הוא ספר ילדים שגם מבוגרים מצאו בו עניין ופרשנויות משלהם. הוא קליל וכל כך עמוק. הוא דק אבל כל כך עבה, יש בו הרבה יותר ממה שנראה בהתחלה. משחקי מילים, פילוסופיות, אזכורים לחיים האמיתיים. כל זה מצויין בהערות שמלוות את הספר לאורך כל הדרך במהדורה הזו, וזה נפלא.
המהדורה הזו מביאה עוד משהו. היא מביאה, בנוסף לסיפור שכתב קרול, את סיפור חייו.
ללואיס קרול היו המון ידידות קטנות, והוא אהב לצלם אותן עם בגדים ובעירום. אחת מהן היתה אליס, והוא אהב אותה. לואיס קרול היה פדופיל, למרות שזה לא נאמר במפורש.
הוא כתב את הספר הזה לאליס לידל, שהייתה ילדה אמיתית לגמרי, כמתנת יום הולדת. בדרך כלשהי, הספר הגיע לדפוס ואליס הקטנה נהפכה לאגדה לכל הגילאים.

צאו לטיול של שעה אל ארץ הפלאות. ההנאה מובטחת.

עריכה: רק עכשיו שמתי לב שהמשפט הראשון מזכיר את הביקורת של פיירי על שם הרוח. זה ממש ממש לא בכוונה :0

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Primrose
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

נתחיל מזה שקצת הופתעתי לגלות שהספר הזה נמצא בספריית המבוגרים ולא בספריית הילדים. שלפתי אותו ממדף הספרים, וכשפתחתי אותו גיליתי תוכן שונה ממה שציפיתי: ציפיתי לראות ציורים גדולים מלווים בכיתוב גדול ומנוקד, והנה הספר כתוב לרוב ללא ניקוד, באותיות קטנות ועם ציורים לא-צבעוניים וקטנים יחסית. גם לאחר קריאתו, הספר ממשיך לערער על הרבה מאוד הנחות יסוד, ובכך חנו.
המילה "הזוי" סובלת בתקופתנו משימוש-יתר, אך אין ספק שבמובנה המקורי, היא התואר המתאים ביותר לעלילה זו. אליס הקטנה נכנסת למאורת הארנב ומגלה שם עולם שבו כל המימדים המוכרים - זמן, גודל, מקום, עוברים טרנספורמציה מתמדת. הנימוס הויקטוריאני לא מסייע לה במפגשיה עם היצורים שהיא מגלה שם, והם מתייחסים אליה באדישות ובחוצפה. לאט-לאט, אליס (דמות שובת לב, יש לציין), מאבדת מנימוסיה ועומדת על שלה, עד להערתה הנפלאה בסוף העלילה "מי מתרגש מכם? הלא אתם לא יותר מחפיסת קלפים!" (עמ' 142).
העלילה כולה דמויית-חלום. בניגוד לעלילת "הקוסם מארץ עוץ", אין הקבלה בין הדמויות במציאות והדמויות בחלום, ולמען האמת, איננו יודעים כמעט דבר אודות המציאות של אליס, שכן רוב הסיפור מתרחש בחלום. הקורא הישראלי בן תקופתנו יתקשה להבין את ההגיון שאיכשהו כן קיים בעיצוב הדמויות והתנהגותן (לדוגמה - הכובען המטורף, כובענים בתקופתו של קרול סבלו ממחלה כתוצאה מהטיפול בבד הלבד, שתסמיניה היו דמויי-שגעון), אך ההערות לצד הטקסט (וויקיפדיה) יסייעו לו בהבנה, וכן חלק מהרעיון של הספר הוא הניתוק מהצורך להבין כל דבר.
גרסה זו של הספר מביאה הערות חשובות של מרטין גרדנר, שנלוות לתרגום של רנה ליטוין. הספר כולל משחקי מילים רבים ורפרנסים לשירי ילדים בריטים מהתקופה בה נכתב (שנת 1865). מתרגמים רבים נאבקו בתרגום משחקי הלשון של לואיס קרול בצורה שמשמרת את המשחק והתוכן גם בשפה החדשה. לדעתי, התירגום של רנה ליטוין מצליח בזאת לרוב, ובתוספת הערות המתרגמת וההערות של גרדנר, הקורא מקבל שיקוף של שפת המקור ורקע לעבודת התירגום. הספר מלווה באחרית דבר מעניינת ביותר מאת ליטוין. אחרית הדבר שופכת אור על דמותו (מעוררת המחלוקת) של לואיס קרול, קורותיה של אליס האמיתית, ומכניסה את הקורא למלאכת התירגום של טקסט זה לאורך השנים. מסתבר כי הספר תורגם לעברית ארבע פעמים, בתקופות שונות, כשבכל תקופה הביע הטקסט המתורגם את הערכים עליהן גדל הדור. השוואת הטקסטים המתורגמים מלמדת רבות אודות ההיסטוריה והחברה בישראל ועל יחסה לדת, לחינוך ולשפה.
ויחד עם כל הנאמר כאן על מלאכת התירגום, בשל המורכבות הרבה של הטקסט ובשל שעשועי הלשון הרבים שבו, כנראה שקריאת הספר בגרסה מוערת בשפת המקור תעשה עמו חסד יותר מכל תירגום.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•זוהר
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“הספר הכי טוב. אין לי מה להרחיב, הוא פשוט הכי טוב.”

32/37
ביקורות על הרפתקאות אליס בארץ הפלאות
הבאה
sivanool
לפני 14 שנים

“אולי זה בגלל שאני אובססיבית על כל מה שקשור באליס אבל זה אחד הספרים היפים שקראתי אי פעם!!! ממליצה בחו”