ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין
ספר בסדר

---

מה אגיד לכם, חשבתי שאני אמות על הספר שכן אני אוהבת מאד את טבריה, ביליתי בה לא מעט בתקופה בה הייתי חיילת צעירה לפני קצת יותר מ-30 שנה בדיסקוטקים שעל החוף בסוף שנות ה-70 עם המוסיקה המשגעת של התקופה, ועד היום כמעט בכל נסיעה לצפון (ביקור משפחה, או סתם טיול) אנחנו חייבים לעבור דרך טבריה, ובד"כ גם דרך רחוב הגליל ולאכול את הפלאפל הכי טעים במדינה.
הספר הזה על משפחה טבריינית (בשקט אפשר לדמיין אותה גם באיזושהי עיירה באיטליה) לא כל-כך מתפקדת כמשפחה רגילה, אבא נמוך קומה עם שער ארוך שהיה מאד חריג באותם ימים, אמא ענקית בכל המובנים שהיא פשוט מאמא שידה בכל, שני ילדים אחד גבעולי וחולמני שלא אוהב את הלימודים אך אוהב את בת כיתתו שהיא גם שכנתו המוזרה, מתגלה בהמשך כגאון בישול, ואילו השני ילד מתוק וחכם שמאוהב במילה הכתובה וסקרן לגבי כל דבר הקשור לחיים ומנצל אותם עד תום.(מות).
אלה הילדה שהיא בת לניצולי שואה ילדה חכמה ומופרעת שיש בה ייצר הרסני נטועה עמוק בליבו של שלומי וסביבה קורים המון התרחשויות ובדרך כלל עצובות.
השכנים , החברים מבית הספר, המורים, המשפחה המורחבת - כל אחד סודותיו, אהבותיו ומוזרויותיו. עד כאן אהבתי.

אני קצת נוסטלגית לכן התחברתי לכל האירועים שחלו בתקופה ההיא שבה גם אני הייתי ילדה שהוזמנה לבית השכנים היחידים שהיתה להם טלויזיה וראינו בהשתאות את התוכניות הראשונות. מכוניות היו רק לאנשים עשירים. ולכן גם יכולנו להרשות לעצמנו לשחק סמוך לכביש כי רוב הזמן הוא היה ריק ממכוניות.
למי מאיתנו לא היו שכנים ניצולי שואה? מי מאיתנו לא שמע את זעקות השבר של אותם "אבקות חיים" כפי שרוחמה האם כינתה אותם. קצת נעלבתי בשמם שכן הדמויות קצת גרוטסקיות ואיזה סיכוי היה להם להשתקם אם הסתכלו עליהם בעין עקומה?
המגורים בבלוק עם שכנים משותפים שכל אחד ידע מה מתרחש אצל השני עוד לפני שהיו תריסים ומזגנים, הריחות של הבישולים, הדלת הפתוחה של השכנים שעברת לידה ותמיד היתה הזמנה של טעימה של משהו מריח. כל זה גרם לי לגעגוע גדול.
טקטיקת הכתיבה של קדימה ואחורה קצת בלבלה אותי וגרמה לי סחרחורת. הכפילויות של הדמויות עצבנו אותי. אולי זה סוד הקסם של הספר אבל עלי הוא לא עבד כל כך וזה חבל לי.
היו מקומות שהספר זרם אבל מרגע שההיסטוריה המשפחתית משכפלת עצמה כאילו יש לה רצונות משלה וכי חייהם הם רק חזרה גנרלית לדור המשוכפל הבא קרי חיליק החדש ושלומי החדש. אמרתי חאלאס די. בשביל זה יש את ערוץ ויוה .המשכתי לקרוא עד הסוף מתוך סקרנות גריידא.
הספר כתוב בצורה של תסריט ובטוחה אני שבאיזשהו שלב יהפוך לעוד סרט מוצלח של שמי זרחין.

» ביקורות נוספות של יפה
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד