ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין
ספר טוב

---

עד שיום אחד \ שמי זרחין
ספר נפלא!! שמי זרחין רב אמן יצירת הדרמה. המחבר יודע לספר סיפור שמכניס את הקורא לסיטואציה המתוארת ומתחיל לחוש את הדרמה נבנית בהדרגה עד לפסגתה. הספר מתחיל בדרמה קטנה שמדובר בילדים בגיל בית ספר יסודי. הילדים האלו שלומי וישראלה שרוצה שיקראו לה "אלה" ילוו אותנו במהלך כל הספר.
אלה היא בת לניצולי שואה יוצאי אירופה ואילו הוריו של שלומי הם ילידי הארץ ממוצא מזרחי. התנגשות של תרבויות שונות עם סט ערכים שונה ותפיסת עולם שונה. אלו נפגשים בשכונה מאד צפופה ודחוסה בטבריה של שנות ה- 70 כאשר אחד השכנים מבשל משהו אז כל האחרים מריחים. ולפעמים אנשים נכנסים אליך הביתה מתוך כל מני אמתלות שונות על מנת לרחרח ולהשיג מידע רכילותי חדש. השכונה מכילה מגוון דמויות ססגוניות שזרחין מתאר אותם ביד אומן ונותן לקורא הרגשה שכבר פגש בעבר את הדמות הזאת. כל דמות שמשתתפת בעלילה יש לה תפקיד חשוב בבניית הדרמה הספציפית.
כאמור הספר מתחיל בדרמה קטנה, וכל פעם עוברים לדרמה גדולה יותר ויותר. בשלב מסוים הבנתי את המהלך של זרחין ושאלתי את עצמי מה תהיה הדרמה הבאה? כיצד המחבר יוכל לבנות דרמה גדולה יותר מהנוכחית? אך זרחין לא אכזב ובמהלך העלילה שקופצת מדי פעם בזמן לאירועים שקרו בעבר הקרוב ולאירועים שקרו בעבר הרחוק, בכל פעם הוא חושף לנו דרמה עוצמתית יותר ויותר.
הדמויות שומרות לעצמם סודות אפלים מהעבר שלהם. ולמרות כל העבר האפל לפעמים אני כקורא לא יכול לחלוק על ההחלטות שהגיבור עושה, גם אם זה מנוגד לסט הערכים שלי כאדם.
הגיבורים משתנים לאורך הסיפור, פעם זה שלומי פעם זה אבא של שלומי, אמא של שלומי, אלה, השכנה השמנה, אמא של אלה, האח של שלומי ועוד. בכל פעם זרחין מפליא לעשות בתיאור הדמות כך שאני מרגיש שאני ממש מכיר את האדם המסופר. גם קורא לא חד הבחנה יכול לשים לב שבהתחלה אבא של שלומי נקרא "אבא של שלומי" ואילו בהמשך בשלב מסוים הפוקוס עובר לאבא והוא נקרא "רוברט". האם זה שינוי זווית המצלמה המצלמת (שכן זרחין הוא במאי מוצלח), או שבשלב הזה של הספר רוברט הפסיק להיות אבא של שלומי?
רוברט הוא איש מקסים (לטעמי). עבר ילדות לא פשוטה בלשון המעטה. בכל פעם במהלך חייו הוא נדרש "להמציא את עצמו מחדש" בשנים שהביטוי הזה עוד לא היה קיים. ובבגרותו הקו שמנחה אותו בחיים תמיד זה: לעשות את הדבר הנכון!

אם הקורא הוא יליד שנות ה 60, כמוני, ואם הקורא גם גדל בצפון הארץ, חיפה למשל, תאור המקומות והאווירה בספר יחזירו את הקורא לנוסטלגיה נפלאה ומתוקה ולהרגשת געגוע לתקופה נאיווית. למשל, וויכוח שעלה בספר על "אבא חושי" לא שמעתי מאז שהייתי ילד והורי היו מזכירים בבית את השם זה ואני בתור ילד הייתי שואל את עצמי מי זה האבא הזה? (אבא חושי היה ראש העיר המיתולוגי של חיפה, ובתקופה ההיא הוא היה כאילו האבא של חיפה).

לסיכום: מאד אהבתי את הספר, הדרמות המפתיעות, השאלות המוסריות שעולות, הדמויות האנושיות כתובות ומתוארות להפליא. הפריע לי התיאורים האינסופיים של המאכלים (אני מבין שזה מוטיב חוזר אצל זרחין). זה נחמד בהתחלה אבל אותי קצת עייף בהמשך ולכן ירד לו כוכב אחד מציון 5.

» ביקורות נוספות של יוספוס
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד