ביקורת ספרותית על אף אחד לא אמר שום דבר מאת ריימונד קארבר
ספר טוב

---

עונג.
מדובר בקובץ בו 14 סיפורים קצרים, לכאורה קשה לכתוב ביקורת על קובץ סיפורים... אבל הסיפורים של קארבר חולקים משהו משותף. כשקראתי נזכרתי בשיר של רחל שפירא...(בביצוע של מאור כהן כמובן).
נראה שקארבר אסף למעננו "פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין" אה, שכחתי, במקום שמחות של יום חולין אסף בעבורנו קארבר זוועות של יום חולין. לכאורה מדובר בסיפורים קטנים אמריקאים, אבל כל סיפור טומן בחובו אי נוחות שלא מניחה לקורא, חוסר הנוחות האמור הולך וגדל והופך למועקה לפרקים, ומחשבה מטרידה מלווה אותך בין סיפור לסיפור.
אותה מחשבה מטרידה יכולה להסתכם בשש מילים (כמו הסיפור הקצר ביותר מההתערבות של המינגווי עם רעיו): איך לעזאזל הוא עושה את זה.?
כשהבנתי מה הסיפורים שלו עושים לי מיד ניסית להבין את המנגנון, היו רגעים שחשבתי שאני מבין, אבל אני נאלץ להודות שאין לי תובנות בנושא שאני יכול לחלוק אתכם. ככל שאני חושב על זה עולה במוחי מילה אחת "קסם"
הסיפורים נעים מילד שמבריז מבית הספר בטענה שהוא חולה, גונב 3 סיגריות מהחפיסה של אימו והולך לדוג פורלים בנהר, איך עושים מזה סיפור מעניין... או טוב שאתם שואלים תקראו את הסיפור שנושא את שם הספר.
אישה שהולכת למכור את המכונית של בן זוגה פושט הרגל, והוא מחכה שהיא תשוב... נשמע סתמי, נראה אתכם אומרים את זה אחרי שתקראו את "הקילומטרים האלה אמתיים".
סוכן של שואבי אבק שמגיע למשהו שנמצא בין עבודות, ומחכה למכתב חשוב.
זוג שהולך לבקר זוג זר שבביתו חיו במהלך שהות הזוג הזר בגרמניה.
מלצרית שמספרת על חוויתה בשרות איש שמן מאוד במסעדה בה היא עובדת....
הנושאים לכאורה נשמעים "של יום חולין", אבל תקראו ותיווכחו.
ככה כותבים סיפור קצר, קארבר מקפיד שקוצר היריעה לא יגביל את עומק העלילה.

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על אף אחד לא אמר שום דבר