“קראתי בעבר קבצי-סיפורים של קארבר וכשהגיע הספר הזה לידיי נהניתי להתחיל לקרוא בו כי ידעתי פחות או יותר, מה אני עומד לקרוא... מדובר פה בקבצי-סיפורים מוקדמים יותר של הנ"ל. בדרך-כלל עוסקים הסיפורים, באפיזודות מחיי המעמד-הבינוני באמריקה ואפילו המעמד הבינוני הנמוך... אנשים שאינם יכולים "לגמור את החודש" אנשים שהשתיה היא חלק מחייהם והורסת אותם... (כפי שידוע על קארבר עצמו שהיה אלכוהוליסט...) בסיפוריו של קארבר, אין דווקא איזה סיום מפתיע "מנצח" (להבדיל מ -או הנרי למשל) אבל איכשהו, אנחנו תמיד מקבלים הצצה לגושי-חיים שלעתים יש בהם מלנכוליה ועצב אבל כמו שכולנו יודעים גם הם חלק מהחיים של דברים שקורים בכל-מקום... כמו למשל הסיפור שמסופר בפי דוור על זוג חדש שמגיע לעיירה אמריקנית זהו דוור המביא להם את המכתבים
אבל זהו גם הקשר המילולי היחידי שיש לו עם אותם בני-זוג. אבל מתוך המכתבים והמילים הספורות שהוא מחליף איתם הוא מבין היטב את מה שקורה להם - ואלו אינם דברים טובים...
חלק מהסיפורים שמופיעים בקובץ הזה עובדו לסרט "תמונות קצרות" וזהו סרט נהדר בעיניי! שאפילו שמו, מעיד על מה שאנו מקבלים כשאנו קוראים את הסיפורים הקצרים הללו. אכן תמונות קצרות מחייהם של אנשים. אבל אלו הן תמונות מרתקות בעיניי! הספר קריא מאוד
ודי מומלץ. בקיצור; מדובר באמן אמריקני של הסיפור התמציתי והקצר! דרך-אגב, פרט פיקנטי ללא-קשר, לא-רבים אולי יודעים שקארבר הכל-כך אמריקני, חי במשך כשנה וחצי כאן אצלנו, בשכונת רמת-אביב בתל אביב! כי אישתו (הראשונה) קיבלה מילגת לימודים מאוניברסיטת תל-אביב...”

“עונג.
מדובר בקובץ בו 14 סיפורים קצרים, לכאורה קשה לכתוב ביקורת על קובץ סיפורים... אבל הסיפורים של קארבר חולקים משהו משותף. כשקראתי נזכרתי בשיר של רחל שפירא...(בביצוע של מאור כהן כמובן).
נראה שקארבר אסף למעננו "פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין" אה, שכחתי, במקום שמחות של יום חולין אסף בעבורנו קארבר זוועות של יום חולין. לכאורה מדובר בסיפורים קטנים אמריקאים, אבל כל סיפור טומן בחובו אי נוחות שלא מניחה לקורא, חוסר הנוחות האמור הולך וגדל והופך למועקה לפרקים, ומחשבה מטרידה מלווה אותך בין סיפור לסיפור.
אותה מחשבה מטרידה יכולה להסתכם בשש מילים (כמו הסיפור הקצר ביותר מההתערבות של המינגווי עם רעיו): איך לעזאזל הוא עושה את זה.?
כשהבנתי מה הסיפורים שלו עושים לי מיד ניסית להבין את המנגנון, היו רגעים שחשבתי שאני מבין, אבל אני נאלץ להודות שאין לי תובנות בנושא שאני יכול לחלוק אתכם. ככל שאני חושב על זה עולה במוחי מילה אחת "קסם"
הסיפורים נעים מילד שמבריז מבית הספר בטענה שהוא חולה, גונב 3 סיגריות מהחפיסה של אימו והולך לדוג פורלים בנהר, איך עושים מזה סיפור מעניין... או טוב שאתם שואלים תקראו את הסיפור שנושא את שם הספר.
אישה שהולכת למכור את המכונית של בן זוגה פושט הרגל, והוא מחכה שהיא תשוב... נשמע סתמי, נראה אתכם אומרים את זה אחרי שתקראו את "הקילומטרים האלה אמתיים".
סוכן של שואבי אבק שמגיע למשהו שנמצא בין עבודות, ומחכה למכתב חשוב.
זוג שהולך לבקר זוג זר שבביתו חיו במהלך שהות הזוג הזר בגרמניה.
מלצרית שמספרת על חוויתה בשרות איש שמן מאוד במסעדה בה היא עובדת....
הנושאים לכאורה נשמעים "של יום חולין", אבל תקראו ותיווכחו.
ככה כותבים סיפור קצר, קארבר מקפיד שקוצר היריעה לא יגביל את עומק העלילה.”

“קובץ זה מציג לקורא מבחר מסיפוריו המוקדמים של ריימונד קארבר בתרגומו (המעולה, כרגיל) של משה רון. העובדה שרוברט אלטמן השתמש בחמישה מהסיפורים כבסיס לסרטו "תמונות קצרות" אינה מפתיעה כלל. קארבר כותב בשפה "קולנועית" רזה ותמציתית, ממעט בתיאורי סביבה ונוף (פרט למקרים בודדים) ואינו מרבה לעסוק בניתוח פסיכולוגי מדוקדק של הדמויות ובניסיון להבין את מניעיהן הנסתרים. העלילה נפרשת בפני הקורא באמצעות שורה של דיאלוגים המנוסחים בלשון יומיומית, לעתים בוטה, דרכם אנו מתוודעים לנפשות הפועלות ונחשפים לדילמות המעסיקות אותן.

הדמויות המאכלסות את סיפוריו של קארבר מנהלות אורח חיים שגרתי למדי. נישואין, שניים-שלושה ילדים, עבודה, בית בפרברים. אך מתחת לחזות השלווה אורבים עצב עמוק, חרדה קיומית ותחושת ריקנות. כאשר מתרחש אירוע יוצא דופן (פיטורים ממקום העבודה, ריב קשה עם בן הזוג, בגידה וכו'), הרגשות, התסכולים והכעסים המודחקים צפים לפתע על פני השטח ומאיימים למוטט את היציבות השברירית.

קארבר מקפיד שלא לקחת על עצמו את תפקיד המחנך/מטיף. הוא אינו מנסה לקדם סדר יום פוליטי, חברתי או אחר. סיפוריו הקצרים הם בבחינת "מעט המחזיק את המרובה". הכתיבה חפה ממניירות ונטולת התחכמויות מיותרות ודווקא בשל כך מצליחה לגעת ולרגש. מומלץ בחום.”

“אני לא אוהבת את ריימונד קארבר.
לדעתי, הכתיבה שלו שטחית והסיפורים שלו - הקצרים והמטופשים - לא נושאים אף משמעות עמוקה או מסר חבוי.
באופן בלתי מובן הוא נחשב לאחד מ"אמני הסיפור הקצר" של ארה"ב כבר מאז שהתחיל לפרסם את סיפוריו. ניסיתי לקרוא גם מספר סיפורים שכתב שאינם כלולים בקובץ דל זה, וגם הם אכזבו - למרות שהציפיות היו נמוכות אף יותר מהרגיל: אין אמצעים אמנותיים בכתיבה, הסיפורים לא ממצים, אין תיאור רגשות או מילים שתרמזנה על כך, הסיפורים מלווים בחלקם בבוטות מינית ובתיאורים גסים ומגעילים, שאין לי איך לדמותם אלא כך: הרגשתי כאילו מי שמקריא לי את הסיפורים הוא גבר אמריקני בתחילת שנות החמישים לחייו, שמן, מוזנח, דוחה, שתיין, אלים ושוביניסט, בעל קול מחוספס מהסיגריות - שעשנן אופף אותו ונראה כאילו לעולם לא יפוג - לא המראה ולא הסירחון, הטעם הרע שזה משאיר אחריו. על כן לא אנסה עוד לקרוא את יצירותיו.
במקרה הזה - ואני לא יודעת אם לתלות זאת בכותב או בזרם - less isn't more. קראתי את טוביאס וולף ודי נהניתי, גם הוא שייך למינימליזם, אך הוא עושה את עבודתו יותר טוב. קארבר - לא בשבילי.”