• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
חיי פיי

חיי פיי

מאת יאן מרטל

הביקורת של Ortash

תמונה של Ortash
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
חיי פיי

חיי פיי

מאת יאן מרטל

הביקורת של Ortash

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Ortash
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2003
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
MeanMrMustard
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

ספר מ-ד-ה-י-ם. מסוג הספרים האלה שחובה שיימצאו בכל ספריה. מעניק ערכי חיים לצד עלילה מרתקת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים ולהניא ממנה את המחשבה

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של Ortash

Ortash

חבר מזה 13 שנים
33 ביקורות•123 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•תרגום (נוער)•ילדים 12-9
תמונה של Ortash
Ortash
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות33
לייקים שקיבל123
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8תרגום (נוער)4ילדים 12-93

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Ortash

המתקפה על המאפייה

המתקפה על המאפייה

הרוקי מורקמי

ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על פניו חיוך שיכול להפיק רק ילד בגילו. הצעירים יותר, אין להם יכולת לעבד את העולם ולהסיק מה גורם להם לאושר ומה לא.
המבוגרים יותר נוטים לשכוח איך מחייכים, בשלב מסויים.
גוו אינו ארוך די הצורך כדי להניף את ראשו אל מעל לשפת הדלפק, ועל כן המוכרת קופצת בבהלה למראה ספר קטן הנדחף לכיוונה בידי זוג ידיים קטנות נטולות גוף, מפוטמות בשומן ילדות.
היא מציצה אל מעבר לדלפק ומסתנוורת לנוכח אותו חיוך של אושר שאין לו לא גבול ולא אופק.
"כמה זה?" הוא מצייץ, מנסה לשוות לקולו - שההתרגשות שבקניית ספר חדש מדקקת אף יותר מהרגיל - טון עמוק, כמו של אבא, שכן כעת הוא מתעסק בעניינים פיננסיים בעלי חשיבות עליונה, והוא צריך שיקחו אותו ברצינות.
"שמונים וארבעה שקלים", היא משיבה לו דרך זוג עדשות זכוכית דקות כלואות במסגרת לילך.
היא לא מחייכת.
הוא מחליק על הדלפק כרטיס אשראי, ששט על גבי הזכוכית עד שהוא פוגע בספר, ונעצר. יש להניח שהיה פועל באופן דומה כריאקציה לכל תגובה אפשרית מצדה, אבל הוא לא מתכוון לגלות לה שאין לו מושג מה הוא עושה.
המוכרת לא לוקחת אותו.
"אתה בטוח שזה הספר שאתה רוצה?" היא שואלת אותו.
"כן", הוא עונה בהחלטיות, החיוך מקובע בעיניו החומות הגדולות.
היא משתהה לרגע, ומתחילה להושיט את ידה בהסתייגות אל עבר הכרטיס.
היא מתחרטת מיד.
"בטוח-בטוח?"
הוא מהנהן נמרצות, לא מבין למה הספר עוד לא שייך לו.
היא נועצת בו מבט קשה.
"אולי תבחר ספר ילדים במקום? בוא, אני יכולה לעזור לך. יש לנו ספר חדש של..."
"לא, תודה", הוא משיב לה, מתחיל לאבד את הסבלנות. "אני רוצה את זה".
היא נאנחת, כמעט מובסת. לרגע היא חושבת שאין בכוחה להתחרות בעקשנותו של ילד קטן, וידה מתחילה בשנית את המסע הארוך והמפרך אל עבר כרטיס האשראי שעודנו מונח יתום על הדלפק. לבו מתחיל לפעום בהתרגשות מחודשת...
"זה בגלל התמונות?" היא שואלת ומושכת את ידה בחזרה במהירות. לבו דומם בשנית, ואתו האדרנלין שבורידיו.
"לא", הוא נעלב.
הוא משקר, כמובן. זה לחלוטין בגלל התמונות.
"זה כי הוא קצר?" היא מנסה שוב.
"לא", הוא שב ומשקר, אם כי האורך לא קרץ לו מאותן הסיבות שנדמה היה לה. סיפור קצר במדפי המבוגרים אינו מחזה שכיח.
"הכריכה, אם כן. השם של הסופר. איכות הנייר", פיה פולט סדרה של ניחושים אל אוויר חנות הספרים המתרוקנת לאור השמש השוקעת.
"לא, לא, לא", פיו, לעומתה, הוגה סדרה של שקרים, והוא אפילו לא מרגיש אשם. חטטנותה של המוכרת הזו מגדישה בהחלט את דרישות התפקיד.
"אז למה אתה רוצה דווקא אותו?"
"הסיפור", הוא עונה לה, וכעת הוא כבר לא משקר. "קראתי כבר חצי, אבל עכשיו אנחנו צריכים ללכת הביתה ואני רוצה לסיים".
לרגע נראה שאין לה מה לענות לו.
"אני מבקשת ממך שתיקח ספר אחר", היא רוכנת, לבסוף, מעבר לדלפק ולוחשת על אוזנו, משווה לעצמה בתחינתה חזות של אלמנה יחפה המתחננת לנדבה.
"אבל למה?"
"אתה לא תבין אותו".
כעת נפגע עד עמקי נשמתו הרכה. "כן אני כן!"
לא, הוא לא.
"אמא שלי אומרת שאני חכם!"
הוא עתיד לגלות שאמא לא תמיד צודקת.
"ששש, אל תצעק", היא נבהלת למראה זוג ישיש המסתובב לעברם, על פניהם המקומטים חרושים מבטים מטיפים. "תקשיב, לספר הזה יש משמעות חשובה בשבילי. ואם תקרא אותו מבלי להבין על מה הוא מדבר, זה יהיה כמו ונדליזם".
"זה לא יהיה כמו ומדליזם!"
"ונדליזם".
יש שהיה משיב הילד הערה מחוכמת, ויש שבסופו של דבר היה נכנע להפצרות המוכרת והולך לבחור ספר ממדפי הילדים, אם אותה השיחה היתה זוכה להמשיך כסדרה. אבל אמו של הילד, שכבר באמת רוצה להגיע הביתה, מבינה לפתע שבנה אינו חוזר וניגשת לראות מה מעכב אותו.
המוכרת חוטפת כמות הגונה של צעקות, ולבסוף מעבירה את כרטיס הפלסטיק במכשיר המתאים, אורזת את הספרון בשקית הרב-גונית של צומת ספרים ומגישה אותה לילד באי-רצון מוסווה מאחורי חיוך מקצועי מרוסק.
האם מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר היציאה מהחנות, והמוכרת נשארת במקומה, מתחבטת אם לומר או לומר, לא מצליחה להחליט האם היא מסתכנת בהצתת חמתה של האם המטורפת, ואם כן - האם הסיכון שווה את זה.
המבט האחרון ששולחות בה העיניים החומות הגדולות, השואלות, ביציאתן דרך הדלת, הוא הדחיפה האחרונה שהיא צריכה.
"אתה תוכל להבין אותו ביום שבו תלמד לאהוב את וגנר", היא קוראת אחריו, והאם ובנה נבלעים אל תוך הרחוב ההומה ובחזרה אל תוך השגרה.

על אף ששלדו אמת מוצקה, ייתכן וזה איננו הדיאלוג המדוייק שהתנהל באותו יום, שכן לזמן יש נטייה להשלים פערים בעצמו. כך או כך, המוכרת המטורפת, שבפירוש מעולם לא שמעה על עיקרון "הלקוח תמיד צודק", צדקה.
הייתי צעיר מדי בשביל "המתקפה על המאפייה", ולתת לי לקרוא אותו בגיל כה רך היה הרבה יותר מונדליזם. כלפי הספר היה זה אי-צדק משווע, וכלפיי היה זה ביטוי של אלימות, ואולי כזה שיש לו קשר לפדופיליה.
קראתי אותו כסיפור. סיפור קצר עם מילים יפות וציורים מרהיבים שעזרו לי להרגיש כאילו אני חלק מהמסיבה, כשלמעשה אני היחיד על רחבת הריקודים וכל שאר הנוכחים מביטים בי בזעזוע, לא מבינים למה אני מפזז בלוויה.

לאחרונה התחלתי לשמוע הרבה מוסיקה קלאסית, ואל רשימת היצירות הקבועות שלי מצאה את דרכה "דהרת הוולקירות", מאת ריכרד וגנר.
לפני כמה ימים יוטיוב העלה הצעה - "טריסטן ואיזולדה" מאת וגנר. 'מומלץ עבורך'.
ידע מסויים על פועלו ועל מורשתו של המלחין כבר היה לי, וכשהתחבר עם העוצמה המוסיקלית האדירה של "טריסטן ואיזולדה", וכל זאת על רקע יום השואה - משהו בי נשבר. והבנתי, לפתע.
הבנתי.
הבנתי כל כך עמוק, כל כך חזק, כל כך מחניק וכל כך מכביד. הבנתי את האש, ואת השנאה, ואת הגז ואת המוות, ואת ההדרה ואת הצהוב ואת האדום ואת השחור. את העפר ואת האפר המעוורים עיני ילדים שלא יזכו לחייך את אותו חיוך נדיר, שיכולים לחייך רק ילדים בגילם, שכן הצעירים יותר - אין להם יכולת לעבד את העולם ולהסיק מה גורם להם לאושר ומה לא. והמבוגרים... הם נוטים לשכוח איך מחייכים.

מפה לשם נזכרתי בדבריה של אותה מוכרת מלפני כל כך הרבה שנים. לא יכולתי להפסיק את "טריסטן ואיזולדה", ועל כן עם האוזניות תחובות באוזניי ירדתי למרתף ושליתי את "המתקפה על המאפייה" מתוך הספרייה.

הספר נפתח באמירה המהדהדת: "בכל אופן היינו רעבים".
אם כן, בראש ובראשונה הוא מדבר על רעב.
"ולא סתם רעבים. רעבים כאילו בלענו חלל של אוויר".
על רעב, ועל אוויר.
"בהתחלה החלל היה קטן, באמת קטן, כמו חור של סופגנייה, אבל עם כל יום שעבר הוא הלך ותפח בתוך גופנו, עד שלבסוף היה לריק שאינו יודע שובע".
ריקנות. רעב, אוויר, וריקנות.
"אנדרטה מונומנטלית לרעב, כשברקע מתנגנת מוזיקה חגיגית ומעוררת כבוד".
רעב, אוויר, ריקנות, בדידות ודיכאון. כל אותם ידידי אמת הנמצאים שם בשבילנו ברגעים של כאב ועלטה קטיפתית נוקבת; המקיפים אותנו באותן שעות קטנות בלילות מתישים ובהם אנחנו מסתובבים מצד זה לצד זה בחוסר מנוחה, והמוח הדוהר איננו מאפשר לשינה המיוחלת לגאול אותנו מן הייסורים.
הוא מדבר על הכאב הבנאלי, ההמוני. הוא פונה לשבר הכלי הקטן, הזעום ביחס לאושר המציף את חיינו, ואף על פי כן הוא בעל קיום בכל נפש אנוש על פני התבל.
ובזה טמון יופיו.
כי לכאורה, כל כך קל להתחבר ולהבין, וגם ילדון יש לו דאגות אלו ואחרות הנוגעות לילדה עם הצמות שצחקה עליו אתמול ולגלידה שאמא מסרבת לקנות עכשיו כי חם והיא עייפה וצריך להתכונן כבר למיטה ולמען השם, ילד, קניתי לך ספר, אי אפשר לרצות אותך בשום דבר?!
ועכשיו הוא בוכה, וגם בו יש שבר כלי זעיר.
אבל הוא עוד לא אוהב את וגנר.
והוא לעולם לא יוכל להבין שהכאב הקטן, הפופוליסטי, שהספר מלטף לו בלחישות מפתות, אינו אלא תחילת הדרך. הכניסה לצינור, שדרכו ניתן להתחבר לכאב נעלה, נושן, שבטי. מרטירי כמעט. כאב של אמהות הנאלצות לבחור בין ילדיהן ושל בנים הנאלצים לשמוע את קיבתם מקרקרת ברעב בעודם חוזים באחיותיהם הלועסת לאט את קליפות תפוחי האדמה המרות שעבורן סיכנו את חייהם.
זה טראנס, וזה קסם מסוג שאין טעם לנסות ולהסביר. הוא צרוב עמוק בבשרנו, בצלקות שלא ידהו לעולם.

וכעת, בחנו את עצמכם. האזינו לוגנר, ונשכו את השפתיים בייסורי כאב כשתוטח בכם האשמה, זו המלווה להבנה כי אתם נהנים מהמלחין המועדף על הצורר הנורא ביותר שהשאיר עקבות סולייתו באבק המכסה את אדמתנו. אדמתנו - באי העולם.
האשמה, כי הנעימה המלווה אתכם במלאכת שטיפת הכלים היא זו שקידמה את פניהם של מיליוני אנשים כשכשלו החוצה מן הרכבות, נדחקים על ידי נחיל אנושי ומתענגים על אוויר מצחין מעשן שפחמו איננו עץ.
האשמה, כי המוסיקה המציפה את חושיכם עד קהות היא זו שעל השמעתה הפומבית במדינת ישראל קיים טאבו תרבותי כבד, הנובע מתוך כבוד אחרון לאלו שנאלצו להאזין לה בעת שהתקלחו והתלקחו במקלחת אחרונה.
האשמה, כי זוהי המוסיקה שהתנגנה בלוויתו של אלוהים, והאשמה, כי אתם שותפים לרצח.
אם אהבתם את הנעימה, הרי שכל רגע שבו אינכם קוראים את "המתקפה על המאפייה" הוא רגע מבוזבז.
אם לאו, אנא מכם, הניחו לו במנוחה.
אחרת, עוד תמצאו את עצמכם חוטאים בונדליזם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Ortash
אני מספר ארבע

אני מספר ארבע

פיטקוס לור

הספר מצוין, בעיקרו של דבר. לא בכדי הוא זכה להערכה בין לאומית. המחבר, שבהצלחה רבה שוזר גם את עצמו ברשת השתי והערב של העלילה, יוצר רקמה סיפורית של אקשן תמידי, רומן מסוכן, מתח לא נגמר והמון דמיון - של הקורא והסופר כאחד.
הבעיה היא שהסיפור מאוד מהיר. אצטט מביקורות מוקדמות יותר שלי, ואומר שהעלילה רצה מהר מדי, וחומקת מבעד אצבעות הקורא. זה לא שהספר נגמר מהר, העניין הוא שהמסר שלו עובר מהר. הוא לא מתעכל בדעת הקליינט של הספר (הרי הוא הקורא הנאמן), אלא מתמקד ברצף העלילה ומזניח את הערכים שלו. מצד שני, קורא בעל מסננת מתוחכמת קצת יותר, יוכל מאוד להנות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
השותף

השותף

ג'ון גרישם

שמעתי חוות דעת מצויינת על הספר. וגם אל כתבי העט הנוספים של הסופר אני נמשך מאוד. רק אומר שמאוד התאכזבתי.
אין לי כמעט שום דבר טוב לומר על ה"יצירה" הזאת, וזה בהחלט אומר משהו, כי לי, באופן אישי, קשה לכתוב ביקורת שלילית על ספר. אך הפעם גרישם הרוויח את הנזיפה הזאת ביושר:
הדמויות מטושטשות ולא קבועות, העלילה לא קשורה וקשה לעקוב אחריה, האדרנלין והמתח שניסה הסופר להביא הופכים לייאוש ומהירות יתר של הסיפור, המחליק לקורא בין הידיים מבלי שהוא מספיק לעכל אותה. זה מאכזב. הסיפור גם לא ריאלי במיוחד, והאופן בו הוא מסופר אינו אמין ולא מאפשר לקורא חסר הסבלנות להרגיש כאילו הוא עצמו משתתף בעלילה המקרטעת.
מצד שני, אני מאמין שלכל ספר יש סיכוי אם רק יפגע בקהל היעד הנכון. כפי שציינתי לעיל, ידידתי, שהשאילה לי את הספר, נהנתה ממנו מאוד, לדבריה. כך שכמו כל דבר אחר בחיים, זה עניין של טעם. הבחירה נתונה בידיכם (כמובן).

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

רנסום ריגס

אם אזדהה עם שאר הביקורות המעורפלות של הספר הזה ואכתוב שהוא "מוזר", בלי לפרט את כוונותי, הרי שתרוצו לקנות את הספר כאשר המניע היחיד שלכם הוא סקרנות. כן, זה מה שקרה לי. לא שאני מתלונן, ספר לא רע בכלל. הוא באמת מוזר, אבל מוזר ברעיון שלו, בדרך המקורית להפליא של הסופר (הגאוני) לספר את הסיפור באופן שאינו כובל אותך לעלילה בשלשלאות, ובכל זאת נותן לך תחושת מתח והתעניינות. לא הפסקתי לפזול לכיוונו בעת פעילויות החול היומיומיות שלי. הדמויות יציבות, נאמנות לאופיין ובנויות יפה (אם כי מבלבלות מעט, וכמובן - משונות עד מאוד), הסיפור בנוי קטעים - קטעים, אך פרט זה אינו מונע מן העלילה להירקם, להתהוות ולזרום. להפך, הקטעים מתחברים ויוצרים עלילה משעשעת ומיוחדת. האופן שבו הסיפור מובא אל הקורא משאיר מקום רחב לדימיון, חרף העובדה הקובעת כי רוב הסצינות מומחשות בעזרת תמונות וינטג'. מבלי לחשוף פרטים נוספים, רק אומר שמאוד נהינתי, וגם אם היו טובים יותר, או שגרתיים יותר, אני ממליץ בחום!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
בום!

בום!

מארק האדון

אני לא יכול לומר שלא נהינתי ממנו. הרעיון מקורי והדמויות בנויות יפה, אבל... אין לו משמעות. הוא לא השאיר בי חותם. הכתיבה לא ברורה כל כך, והסופר לא התחשב בעובדה שהסיפור הזוי ומופרך ועל כן יש להזיז את הסיפור לאט ובעדינות. כשמו כן הוא - "בום!" השינויים וההפתעות נופלים על הקורא משום מקום, והזעזוע גרם, לי לפחות, להתבלבל והסב לי קושי בלעקוב אחרי העלילה. אבל יש גם נקודות אור - מלבד הפרטים שציינתי לעיל, הסיפור עצמו מותח למדי, וילדים חובבי קריאה בגילאי 8-11 יכולים להינות ממנו בנקל. היו גרועים יותר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
ארטמיס פאול

ארטמיס פאול

אואן קולפר

וואו. וואו וואו וואו. ספר מעולה, כתוב טוב וברור, הדמויות המעניינות אמנם מסוגרות בפני שאר הדמויות אך פתוחות וברורות בפני הקוראים, הרעיון מקורי, העלילה זורמת והתחושה היא שלהניח את הספר בצד בכדי לספק צרכי חיים הנידמים כשוליים לעומת קריאת ספר זה יהווה עוול, לספר ולקורא כאחד. מסוג הספרים שהולכים איתך לכל מקום. חבל רק ש-300 העמודים (כמעט) נגמרים כל כך מהר...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
אלבי: סיפור אבירים

אלבי: סיפור אבירים

יאיר לפיד

למען האמת, אני קראתי הוצאה אחרת של הספר, אך עפ"י התקציר אני מבין שמדובר באותו התוכן.
ספר מדהים! על אף שהרעיון הוא קומי מאוד (הספר גרם לי להזיל דמעות צחוק ואני לא מגזים!) כיום אני יכול לזהות בו גם רמיזות פילוסופיות ונקודת מבט צינית אך משועשעת של הסופר על החברה שלנו. באמת שאין עוד הרבה מה לומר עליו - עוד ספר שיזיל דמעת צחוק מעין ילד, ויעלה חיוך של תובנה על שפתי אדם בוגר, רק שהספר הזה מהווה דוגמה קיצונית לספרים האלה. מאוד מאוד מומלץ!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
מר שועל המהולל

מר שועל המהולל

רואלד דאל

למען ההגינות, את הספר הזה קראתי בגרסתו המקורית - באנגלית. אך כיוון שרובינו המכריע של משתמשי "סימנייה" (כולל אותי עצמי) מעדיף לקרוא את הביקורות בעברית ועל המהדורות שנקרא, אבקר את המהדרה הזו כאילו זו האחת שעלה בידי להינות ממנה כל כך. מאוד נהניתי, כרגיל כשמדובר בדאל. ספרים כאלה הם בדיוק הסיבה שאני תמיד מחפש עוד ספרי מופת של האמן הזה. מה עוד נותר להגיד שלא אמרתי עליו ועל ספריו? מומלץ בחום כבשן לוהט, מרתק, סוחף ומצחיק עד דמעות. יצירתי ונוגע לכל שכבות הגיל באופן קצת שונה, כך שאפשר לקרוא אותו שנה אחר שנה ובכל פעם להינות ממנו מחדש כאילו קוראים אותו בפעם הראשונה (הספר הזה מלווה אותי מאז גיל 4 בערך). (כמעט) בטוח שגם אתם תהינו!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash
העי"ג

העי"ג

רואלד דאל

רואלד דאל (הסופר שאני מתיימר להעניק לו את התואר "הסופר המועדף עליי") שוב קולע לטעמי המדוייק, ומוציא עוד סיפור שובה לב ומחשבה עם פוטנציאל של קלאסיקה וטעם של עוד. התאהבתי. העי"ג הוא ענק ידידותי גדול - יצור חביב אחד החי בעולם של יצורי פרא רצחניים. על אף אופיו הקשה מעט של הסיפור (במרכזו מככבת ילדה יתומה ושבט של טורפי אדם) ניתן להתאימו לילדים ללא חשש פן יבהיל אותם, ואף להשתמש בו כסיפור מרדים לפני השינה, שכן הוא כתוב בצורה חביבה ומשעשעת עד מאוד. מתאים לצוערים רכים ולאנשים שהחיים כבר עברו על פניהם, כאחד (וגם לאלו שבאמצע [; ).

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Ortash

ביקורות נוספות על "חיי פיי"

חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

#
הכתיבה כל כך טובה שכשיש תיאור של משהו מגעיל – ויש הרבה תיאורים כאלה – אתה מעווה את פניך ומרחיק ממך את הספר. זו בעיני מחמאה אדירה לסופר, שמצליח לגרום לקורא שלו להרגיש בפועל את הכתוב.
באיחור אופנתי, אחרי שמזמן שככו ההתרגשות והדיבורים על הספר, וגם הסרט – שנדמה לי שראיתי – נשכח מזמן, מצאתי אותו, התחלתי לקרוא ונשאבתי. מרטל מצליח לכתוב בהומור, בכנות וביופי על דברים מחרידים ומזעזעים. התערובת הזו פוגעת בקורא בעוצמה. התיאורים שהוא מתאר הם מרתקים וחלקם מהיפים שקראתי.

מעשה בנער הודי בן 16 המושלך – עקב טביעת הספינה בה שט – לסירת הצלה בת 8 מטרים ועמו זברה שבורת-רגל, קופת בבון שהיתה חית-מחמד לפני שהתגלגלה לגן חיות, צבוע נקוד וטיגריס בנגלי מלכותי, כולם פליטי גן החיות אותו ניהל אביו של הנער. נשמע כמו אחת משאלות ההיגיון המשמשות את המבחנים הפסיכומטריים בלוגיקה: איך להשיט את הכבודה הזו ולהביאה חיה לחוף מבטחים?
אי אפשר. בסוף תהליך האבולוציה הקצר על הסירה, נותרים הנער פיי – שהתחיל אותו כצמחוני חובב דתות - והטיגריס, שהתחיל כטורף עתיר כוח.

מרטל, נראה לי, למד רבות על בעלי חיים והתנהגותם (אם כי לא נראה לי שהוא חובב אותם במיוחד) הוא גם למד רבות על מנטליות הודית ועל תפריטים הודיים. הכתיבה אינטליגנטית, האיזכורים והאסוציאציות מעניינים ומלאי הומור. פחות התלהבתי מנושאים דתיים התופסים, להערכתי, חלק לא-פרופורציונלי בסיפור, משעממים ללא צורך ענייני.

קראתי שזה "סיפור הישרדות" או "סיפור התבגרות" ואף אחת מההגדרות האלה לא מתאימה לחווייה שלי. אמנם יש הישרדות בסיפור ועם מאמץ אפשר להבחין אולי בסוג של התבגרות, אבל לדעתי עיקרו של הספר עוסק בתמונת העולם שאנחנו נושאים בתוכנו. אין לתמונה זו קשר ישיר למציאות "האובייקטיבית" גם אם יכולנו להבחין בה. אם הצלחנו לייצר תמונה יציבה - נצליח להתמודד עם תלאות קשות. אם תמונת העולם שייצרנו אינה יציבה, אם אנחנו מפקפקים בה, נטבע גם בשלולית רדודה.
כשאתה צועד על חבל דק מעל תהום - אם תמונת-העולם שתראה לנגד עיניך היא ברורה וצלולה ללא ספקות - תצליח, כנראה, לחצות את המכשול ללא פגע.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•yaelhar
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

בסיום כיתה ו׳, התחיל ילד מהכיתה שלי לקרוא לי בכינוי ״חיבה״, אך למען האמת היה מלגלג ומציק. הוא קרא לי ״״, מעין ווריאציה מעוותת של שמי המקורי, שם שכל כולו נוצר כדי להרגיז, לדכא, ובלילות מתחת לשמיכה גם לפגוע בי מאוד. כן, מדהים עד כמה שינוי השם המקורי לצורה מעט שונה יכולה לפגוע באדם אחר. עד סוף כיתה ז׳ דבק בי השם כשילדי השכבה נהנו לקרוא לי כך מדי פעם, מודעים להשפעה שלו עליי.
העניין נגמר אחרי הצקה אחת ביום שבו הייתי במצב רוח קצת יותר מדי רע, ולבסוף בילד כועס שמשפשף את לחיו האדומה בהלם.
בכל מקרה, הדמות הראשית של הסיפור המופלא הזה התמודדה עם הבעיה קצת אחרת, והפכה את שמה המביש ״פיסין״, שכמובן מיד נהגה ״פיסינג״ (משתין), לשם ״פיי״- עגול, ועם זאת אינסופי.

*************

התחלתי לקרוא את הספר בחששות כבדים, אבל הסיפור נשמע כל כך מרתק- שלא יכולתי לעמוד בפיתוי.
פיי מספר את סיפורו בצורה עצובה ומשעשעת, מצמררת ומלאת תקווה.
הסיפור על הילד ההודי שנתקע בסירת הצלה באמצע האוקיינוס השקט עם דבר מלבד חברתם של צבוע פראי, זברה עם רגל שבורה, אורנ-אוטן שאיבדה את ילדיה, וטיגריס מפואר, ומיותר לומר-מסוכן להחריד.

הספר לא פחות ממרתק, מזוויע ומבחיל, מסע הישרדות מדהים שגורם לכך שנער צמחוני המאמין בארבע דתות שונות- לא רק שיאכל (ולמרבה הזוועה גם יהרוג וימצוץ) דגים, צבי ים וציפורים (!!!)- אלא גם יאבד כמעט כל תקווה אל מול האוקיינוס, שכמו שמו- הוא עגול ואינסופי.
הצטמררתי כשלקראת סוף הספר דיבר על הפשטת עורה של חיה ואכילת איבריה הפנימיים בצורה כל כך פשטנית ויבשה, מצדיק את מה שאמר לפני זה- אפשר להתרגל להכל- אפילו להריגה. או שאולי פשוט כבר לא מצא טעם לרחם על משהו מלמד עצמו-
עצמו, וריצ׳רד פרקר, הטיגריס שלטענתו החזיק אותו בחיים וערני, העניק לו מטרה וכוח. האמת היא שאני מבינה למה כל כך נפגע כשעזב אותו ריצ׳רד פרקר, נטש אותו ללא מבט פרידה אחרי שבועות וחודשים של חיים-חצי חיים יחד.
פיי קיווה שנוצר חיבור כלשהו בינו לבין הטיגריס, חיבור שכנראה לא באמת נוצר. הטיגריס אפילו לא העניק סוף שהיה כל כך חשוב לקשר שלהם, אינסופיות של פיי, לאינסופיות של האוקיינוס.

ובכל זאת, הספר לא היה רק מזעזע;
לא יכולתי שלא לצחוק ולבכות גם יחד כשהרג במו ידיו דג, מלקה את עצמו נפשית על כך שהפך לרוצח, ומיד אחר כך אכל אותו בתאווה.
לא יכולתי שלא לגחך כשהנער ניחלץ לעזרתו של טיגריס וניסה להעלותו לסיפון, וכשהבין מה הוא עושה (וואט אין דה וורלד?) מיהר לצרוח על הטיגריס- שהפך בין רגע מיצור חסר ישע לטורף אימתני- שיטבע ויגווע ללא כל רחמים.


לנימת סיום, אומר שמבין שני הסיפורים שהוצגו בספר, אני דווקא מאמינה לשני, האחד שהיה יותר נוראי ויותר מזוויע. דווקא הוא, משום שאני חושבת שפיי היה כל כך המום ממה שראה, שלא יכל לשאת את הסיפור "האמיתי" וסיפר (או הזה) במקומו מעשייה קצת יותר יפה, ויותר מניחה את הדעת (כמו שנכתב בסוף הספר, אפילו הכתבים שלא האמינו לסיפורו על הטיגריס העדיפו לתעד את הגרסה הזו- מאשר את הגרסה ה"מקורית").

ועל ספר מטלטל שכזה, עוצר נשימה שכזה, עם סוף שכזה- אני מורידה את הכובע, ומתארת לעצמי שבמקומו של פיי הייתי נהרגת ממזמן.
אל תחמיצו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•fairy tale
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

בשנת 1838 כתב אדגר אלן פו ב"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" על אחד בשם ריצ'רד פרקר, מלח מרדן שנקלע לספינת ניצולים עם עוד שלושה אנשים. הוא העלה את ההצעה כי יש לאכול את אחד מהם על מנת ששלושת האחרים ישרדו. ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי השאר.

בשנת 1884, אירע מקרה אמיתי בו ספינה בריטית בשם "מיונט" שקעה. ארבעת הניצולים היחידים היו הקפטן, שני מלחים, ונער סיפון חסר ניסיון בשם.... ריצ'רד פרקר! כאשר הם הגיעו למצב של צום קיצוני הם העלו את האפשרות שיש לערוך הגרלה על מנת לאכול את אחד מהם כדי ששלושת האחרים ישרדו. אם כי בסופו של דבר לא נערכה הגרלה, ריצ'רד פרקר נאכל על-ידי חבריו.

בשנת 2001 כתב הסופר יאן מרטל את ספרו "חיי פיי" ובו מסופר על משפחה הודית שסוגרת את גן החיות שניהלה בהודו, ועוברת לקנדה. במהלך המסע, הספינה נטרפת והניצול היחיד הוא נער הודי בשם פיי, זברה, אורנג-אוטן, צבוע, ו... ריצ'רד פרקר. על מנת לדעת מה עלה בגורלו של ריצ'רד פרקר זה, עליכם לקרוא את הספר.
---
"חיי פיי" הוא ספר פילוסופי. כבר בהקדמה המחבר מודה שאת הסיפור הזה חיפש משום שנאמר לו שסיפור כזה יגרום לו להאמין שוב באלוהים.
לאורך כל הספר אנחנו מלווים את פיי, הגיבור, במחוזות ילדותו שבדרום הודו – כילד שאביו מנהל את גן החיות בעיר, את אהבתו לאלוהים – ואין זה משנה אלוהים של איזו דת, ואת מסע ההישרדות בן 227 הימים שלו – כשהוא מגלה תושייה ואומץ לצד תכונות שלא ידע שקיימות בו.
אף כי נאמר שסיפור כזה יגרום לאמונה באלוהים, לעניות דעתי יותר משהוא גורם לאמונה, הוא מסביר למה אנשים מעדיפים להאמין.
ספר יפה ונוגע ללב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Maaya
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

הודעה לכלל הקוראים בסימניה ובכלל:
אם אתם לא רוצים שתמימות ילדיכם תיהרס בגיל 9 וחצי, בבקשה אל תניחו את הספר הזה במקום שבו הם ממש יכולים לקחת ולקרוא אותו. או שהם יצאו כמוני, ואת זה לא נראה לי שאתם רוצים.
לי לפחות היה מזל- אכן, קראתי את "חיי פיי" כשהיית בכיתה ד', כי איזה חבר גאון של אבא שלי נתן לו אותו במתנה והשאיר אותו על השולחן בסלון. אבל קראתי בדילוגים ורק עד האמצע, כי הייתי חצי משועממת מהפילוסופיה וחצי מזועזעת מתיאורי אכילת הזברה מהבפנוכו.
ואז, כמה שנים אחר כך, הגיעו המוני הספוילרים לגבי הסיום מהמון נקודות מבט, והסרט- שראיתי, ולבסוף השבת [אתמול] שבה החלטתי חגיגית לקרוא את הספר כולו מתחילתו עד סופו.
בררררר.
----
קודם כל, הספר הרבה יותר אכזרי מהסרט. אבל איך אפשר שלא?
הוא השאיר אותי המומה וחשופה וחסרת מילים, והכי חשוב- הוא סדק לי לחלוטין את קליפת הציניות, הישג מדהים. כי הוא מעמת אותך עם בני אדם נואשים, חיות נואשות, והחיה שיוצאת מהבן אדם. כל כך בקלות.
----
כמה נקודות שלא מפסיקות להעסיק לי את המוח:

1) בחיים אני לא אסתכל שוב על חיות, או בשר, באותה צורה.

2) איך פיי פאטל הצליח להקים חיים חדשים אחרי 7 חודשים בים, כשמה שקרה לו בזמן הזה היה הופך כל בן אדם למפלצת, או לצל של עצמו? איך אפשר להקים חיים, בית, משפחה? איך אפשר להתחתן כשאתה שרוט לגמרי בנפש שלך? ואיך לעזאזל מספרים לילדים שלך דבר כזה?
"בואי, חמודה, יש משהו שאני רוצה לספר לך. כשהייתי בן 16 הייתי תקוע המון זמן בלב ים עם חיות, וכמעט לא היה אוכל ומים, ובשלבים מסוימים עשיתי דברים נוראים וקצת מגעילים כמו לשתות דם צבים ולאכול שאריות בן אדם." אלוהים. זה יכול להרוס כל אחד. ובלי לדבר על זה שפיי חטף מזה שריטות לכל החיים. זה נורא ואיום. לא מספיק שעברת את כל זה- כל העתיד שלך, ושל מי שאוהב אותך, מושפע.

3) תמיד כשאני קוראת ספרים שמתוארת בהם מציאות אכזרית או בלתי אפשרית או שניהם, אני שואלת את עצמי אם הייתי שורדת שם. וכמעט תמיד התשובה זהה: כאוס מהלך- אולי. משחקי הרעב- לא. הגן הכימי- לא. מפוצלים- לא. וגם כאן התשובה הייתה זהה, אבל כאן זה שונה, כי זה יכול לקרות באמת. ועד כמה שזה נשמע הבדל קטן, הרי גם זה לא הגיוני במיוחד, זה אחד הדברים שטילטלו אותי.

4) "רעב מוציא ממך דברים שלא ידעת שיש בך." זה ידוע. כל מי שצם את תשעה באב ב-40 מעלות בצל יודע שבשלב מסוים של הצום, רק הזכרת המילה "שניצל" יכולה לגרום לך להזיל ריר, אפילו אם אתה שונא שניצלים או בכלל צמחוני.
אבל כאן המשפט מקבל משמעות שונה. אכזרית. בהמית.
וכל צלם אנוש הולך לעזאזל.

כשקראתי את כל הקטעים שפיי היה צריך להשיג אוכל, לא יכולתי להימנע מהמחשבה:אם את היית שם, גם את היית מגיעה למצב הזה ולא היה אכפת לך לאכול שום דבר. את היית בדיוק ככה, או שהיית מתה.

5) בני אדם הם יצורים סתגלנים, כמו שאומר הספר בשלב כלשהו, ומתרגלים לכל דבר. גם להרג ורוע ואכזריות. ונורא כמה שזה נכון. אני לא הצלחתי להבין איך חיים -שהם לא באמת חיים- בים, חיים שכולם רק הישרדות, הופכים להרגל, אבל כנראה שצריך לעבור דבר כזה בעצמך בשביל להבין, ולי זה לא קרה [עדיין], תודה לאל.

6) הסוף. הצילו. אלוהים ישמור. זה הופך לך את כל מה שחשבת על הספר ואת כל האיברים הפנימיים, ואחר כך אתה מצטער שחשבת דווקא על צירוף המילים המסומן בכוכביות מהמשפט הקודם.
אבל שם דווקא רואים את פיי מהצד, ומה שנהיה ממנו. וזה קצת מפחיד, יש להודות, למרות שאני אישית מאוד אהבתי את העוקצנות והעקשנות שלו.

7) העטיפה של הספר גאונית. העטיפה של הספר באנגלית מעצבנת, כי היא נותנת רק פרשנות אחת לסיום הספר.

8) ושוב, לגבי הסוף- אני בוחרת בסיפור עם החיות. אני יכולה להיות צינית ומציאותית ולבחור בסיפור האנושי, אבל אני בוחרת בסיפור עם החיות. ואל תעזו לערער [אהמאהמגוויןאהמאהמ], כי יש לי ביד מסור חשמלי.

9) אתם צריכים לקרוא את הספר. מייד. עכשיו. ברגע זה ממש.

10) אמרתי עכשיו!!!!

11) אין 11. אבל זה מספר המזל שלי. ויש לי יותר מזל משכל.


"העולם אינו רק מה שהוא. הוא הדרך שבה אנו מבינים אותו, הלוא כן? וכשאנו מבינים משהו, אנחנו מוסיפים לו משהו, נכון? האם זה לא הופך את החיים לסיפור?"

לפני 12 שנים•
★★★★★
•לואיזיאנה מנטש השקנאית
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

מהו העולם שסביבנו (איתני הטבע, האדם, החי, הצומח...)? ואיזה מקום בעולם הזה תופס האדם? מהו מקומו של אלוהים בעולם הרוחני של האדם? לאיזו דת לסגוד והאם יש עדיפות לדת אחת על האחרת? או, אולי יותר חשוב שאלוהים יהיה בלב שלנו ונאמין בנפלאות שלו? הסופר מנסה לענות על שאלות לא קלות אלו בשפה פשוטה וסיפור יוצא דופן.  

הקריאה לא הייתה קלה עבורי. לא שהספר לא היה מעניין, ההיפך הוא הנכון, הבעיה שלי נבעה מכמה תיאורים, שלדעתי היו אכזריים וברוטליים, והם שהקשו עליי את הקריאה. למרות הקושי שחוויתי, אני ממליצה על הספר, הוא עוצמתי, עם הרבה משמעויות, הסודות החשובים נחשפים לקורא רק לקראת הסוף, ואין ספק שהסוף משאיר את הקורא ללא מילים.
מהביקורות שראיתי על הספר לפני שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שלקראת הסוף מחכה לי איזו תפנית או הפתעה, ייאמר לזכותו של הסופר, שלמרות הציפייה שלי, הוא עדיין הצליח להפתיע אותי ובגדול.

״חיי פיי״- זהו סיפור של מסע והכרה עצמית, זאת מראה קטנה, שמשקפת את רוב המידות, המעלות, התשוקות והמגרעות האנושיות. הספר גרם לי להרהר, שבכל אחד מאיתנו טמון משהו טהור, אבל גם משהו טמא, בלי שאנחנו מודעים בכלל לקיומם עד רגע האמת, שבפועל אנחנו לא תמיד יודעים מה שוכן באמת בתוכנו, מה יש בנו יותר, טוב או רוע, אכזריות או חמלה? אני מאחלת לכולנו, שאף פעם לא נצטרך להתמודד עם רגעי אמת כאלה.  

ועכשיו קצת על העלילה...הספר מחולק לשלושה חלקים:

בחלק הראשון- אנחנו מכירים את גיבור הספר, פיסין מוליטור פאטל ובשמו המקוצר פיי, הוא ילד הודי ובנו של מנהל גן חיות. שלוש דתות מסקרנות את פיי, הוא אינו מצליח להבין מדוע עליו לבחור רק אחת, לכן הוא מתחיל בעת ובעונה אחת לסגוד לשלושת הדתות. בילד אחד רואים הצטלבות של שלוש דתות, שלוש תרבויות ושלושה אלים (קשה להאמין, נכון?).
בחלק הזה יש גם סיפורים זואולוגיים מעניינים על בעלי חיים שונים ועל ההרגלים שלהם.

בחלק השני- זהו סיפור הישרדות של פיי במרחבים העצומים של האוקיינוס השקט, על ספינת הצלה 
קטנה בחברת זברה, אורנג אוטן, צבוע וטיגריס בנגלי. זה החלק עם התיאורים הקשים, אבל, זה גם החלק הנפלא, והוא נפלא בדרך שהוא מחלק את העולם לשניים: מצד אחד- זהו סיפור על פחד, מצב פיזי קשה, רעב וייאוש על סף טירוף, מצד שני- זהו סיפור על כנות, אמונה, תקווה ורוחניות. זוועות העולם והפחד באים ליד נפלאות העולם והאומץ הנואש. השמיים, שמעניקים יופי אין סופי של עננים וגווני תכלת, הם אותם השמיים, שרגע אחרי זה יכולים להמטיר גשם זלעפות. הים, מדהים בצבעיו המתחלפים של כחול, ירוק וטורקיז, שבמעמקיו מתקיים עולם ומלואו, זה אותו הים, שגם נושא גלים עצומים וסופות הרסניות. השמש, שמעניקה את חומה אחרי גשם קר, זאת אותה השמש, ששורפת ומייבשת ללא רחמים. להכל יש צד נגדי ושום דבר לא חד משמעי, אפילו לספר יש שני צדדים.

בחלק השלישי- וואו! הלם קל. חישוב מחדש (כן, כמו בGPS), ברגע שהסיפור מתהפך ב180 מעלות מחשבים הכל מחדש. אתם יודעים מה הסופר עשה עד עכשיו? הוא הרדים בטיעונים שונים את הערנות, ואז ברגע האחרון, בחלק האחרון, הפך את הכל, ולא החזיר בחזרה למקום. וכאן קופצת לראש השאלה מעמוד 302 ״העולם אינו רק מה שהוא. הוא הדרך שבה אנו מבינים אותו, הלוא כן?״ והסיפור של פיי מתחיל מההתחלה, ולנו נשאר רק להחליט איזה סיפור הוא. 
אני את הבחירה שלי עשיתי, עכשיו תורכם...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Hope
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

בני הבית שלי תמהו מאוד: איך יכול להיות שיש בבית כל כך הרבה ספרי ספרייה חדשים ומעניינים, או לפחות מסקרנים, ומה שאת בוחרת לקרוא זה הספר הישן הזה? עכשיו לכו תסבירו להם שזה משהו שאביבית מהפייסבוק ביקשה. "זהו יום הקריאה-מחדש בספרים אהובים ששכחתם. גשו למדף התחתון ביותר מצד ימין ושלפו אחד מהשורה האחורית". כך היא ביקשה, ואני ניגשתי ושלפתי את הספר המבוקש. "אפקט רוזי". אופס. לא כל כך אהוב, לא כל כך שכוח (לצערי), והודעתי שהמשימה לא רלוונטית. אביבית נתנה לי הנחה, ואמרה לי שאקח את הספר לידו. ובכן, זה חיי פיי. לא כל כך שכוח, כמו משתדל להישכח, כי התיאורים בו היו לי קשים מדי בזמנו. אבל לקחתי בכל זאת.

איך הספר הגיע אל ביתי? ובכן, אני חובבת מתמטיקה, ופיי הרי הוא ערך מתמטי (גם עוגה, נכון. גם מאפה מתוק או מלוח על בסיס בצק, אבל בעיקר היחס בין היקף המעגל לקוטרו). ובני משפחתי יודעים זאת, וששים לספק לי מיני קריאה הקשורים למתמטיקה. וכך קורות גם טעויות, שכן הספר הזה אינו קשור למתמטיקה. מתמטיקה עוסקת באמת ובשקר, בשחור ובלבן, ובהעדר גווני ביניים. הספר הזה כל כולו הוא גווני ביניים, כאלה שמטריפים מתמטיקאים ומבריחים אותם מעולמה הסוער של המציאות אל עולמו הסדור של הדף הלבן והמספרים שעליו.

הקריאה החוזרת הייתה מענגת בהרבה מהקריאה הראשונית, זו בעבר, זו הזכורה לרע. בראש ובראשונה כי כבר ידעתי את הסוף, וגם את קווי העלילה העיקריים. וכך ידעתי גם לדלג על התיאורים היותר-מזוויעים הכלולים. כך יכולתי להתפנות ברוגע לקריאת ההקדמה (מי קורא הקדמות?) ולהבין את המסגרת הסיפורית והפרקים בגופן הנטוי שבקריאה הראשונית לא הבנתי את מקומם. העדר המתח גם איפשר קריאה איטית, שקולה, בלתי להוטה, ולכן נהנית מכל תיאור ודימוי, ומהאוסף המרשים של רשימות הממלא את הספר. במקום לכתוב שניים או שלושה פריטים להבהרת נקודה מסויימת, מביא המחבר עשרים או שלושים. לאדם השרוי במתח עומס כזה של תיאורים רק גורם שעמום (בחלק הראשון של הספר, שנראה כביכול סתמי ולא קשור) או עצבנות (בחלק המותח). למי שכבר קרא הכל, ריבוי התיאורים מעניין ומענג. בנוסף יכולתי לשים לב לפרטים קטנים ומהנים, כמו המקום שבו פיי הדובר מבקש מהמחבר לסדר כך שהספר יכלול בדיוק מאה פרקים, ולבחון שאכן, זה באמת מה שקורה.

והסיפור עצמו - פיי פאטל, הודי בן 16, בחר לעצמו את הכינוי הזה, כדי להימנע מכינויי גנאי מתבקשים בשל שמו. בהודו הוא מנהל חיים שלווים אם כי עתירי דתות, בחסות הוריו החילוניים בעליל, נפשו המחפשת רוחניות רבה ומורים שהוא מצא לעצמו כדי לספק את המענה הזה. בכל אחת מהדתות אותה הוא פוגש הוא מטיל ספק במיתוסים המסופרים ובסיפורי היסוד של הדת, אך מתחבר רגשית אל האנשים הנושאים את בשורת הדת, ואל הריטואלים שהם מספקים לו. אבל המצב בהודו אינו פשוט, ומשפחת פאטל מהגרת לקנדה. כך מוצא את עצמו פיי הצעיר על סירת הצלה בלב האוקיינוס בלוויות חיות טרף פראיות. חלקו האחרון והקצר של הספר תוקף את הספקנות הטבעית המתעוררת בקורא האינטיליגנטי, ומאתגר אותה. כי הרי כמו שאומר פיי כבר בהתחלה "בחירה בספקנות כפילוסופיית חיים כמוה כבחירה בעמידה במקום כאמצעי תחבורה".

היה נחמד, מילאתי את חובתי, ועכשיו אוכל להתפנות לקורותיו של הבלש ויש פורי.

לפני 10 שנים•נצחיה
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

אדם צעיר, אורנג אוטן, צבוע, זברה וטיגריס נפגשים על סירת הצלה.
לא, זו לא בדיחה בנוסח: "יהודי נוצרי ומוסלמי וכו'". זו התוצאה הבלתי סבירה של טביעת אניית משא יפנית בים ההודי.

כשסיימתי לקרוא את הסיפור הזה חשבתי בתחילה שבעולם כמו שלנו הרי שסיפור מוזר הוא לא בהכרח בלתי אפשרי. אין יום שאיננו נתקלים בסיפור אמתי הבא מרחבי העולם על אירועים שנחשבים בתחילה כבלתי מתקבלים על הדעת. אם כך הדבר, למה שיפקד מביניהם מקומו גם סיפור הזוי זה, "חיי פיי", כבלתי מתקבל על הדעת?, על אחת כמה וכמה שהוא מסופר כסיפור אישי של גיבורו, נער ששמו המסובך לביטוי מביא לכך שהוא זוכה בכינוי "פיי", אותה נוסחה המראה לנו את חישוב היקף המעגל.

גיבור הסיפור מתגלה כנער סקרן שחייו סובבים במעגל סביב תהיות שעולות בו באשר לטוב ולנכון. מתוך כך הוא מחפש את המשתף והמאחד בין האמונות השונות. הוא מתאסלם ומתנצר בתוך פרק זמן קצר ואף מצטרף לאמונה הבודהיסטית הכל במקביל פחות או יותר וזאת תוך אימוץ כל שלוש האמונות בה בעת ומבלי שיחוש צורך להתמקד באחת מהן ולוותר על מי מהאחרות.

עיסוק בני משפחתו ומקור פרנסתם הוא בגן חיות שבבעלותם אשר הגיע לסוף דרכו הכלכלית ולכן נמכרים כל דייריו לגני חיות במקומות שונים, דבר המביא את המשפחה להעלות את החיות לאניית משא ולהצטרף אליהן למסע הזה כשבסופו אמורה אף היא להשאר כמהגרים ביעדה האחרון.

ספינת המשא טובעת בסערה ועל סירת ההצלה עולים השורדים היחידים, פיי וארבעת החיות. המשכו של הסיפור מביא את תלאות הישרדותו במהלך חצי שנה בחברת הטיגריס.

סיפור מוזר ובלתי אפשרי שכזה מחייב באופן כל שהוא לחפש בו את הנסתר ואת הסמלי, או שאולי את המשל והנמשל ואולי דווקא את אותה הצגה כסטירה (כפי נכתב בתקציר בסוף הספר). אולם שלא כמו אחרים, לא מצאתי את מי מאלה, אבל לפחות זכיתי בסיפור מעניין וחורג מהרגיל ועוד הוכחה שאין כל גבולות לדמיון הכותבים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•בן אסתר
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

'האדם מול הטבע' הם סוגת הספרים שפחות אהובות עליי. קראתי רק שלושה ספרים כאלה עד היום. הראשון 'הזקן והים' של ארנסט המינגוויי שאהבתי (בעתיד אני אכתוב סקירה על הספר). 'הדרך' של קורמק מקארתי, שהיה בלתי נסבל עבורי, ועכשיו סיימתי את הספר הזה.

השלד העלילתי של הספרים האלה הוא די דומה. אדם יוצא למסע , בדרך הוא חווה המון סכנות שהטבע מציב לפניו, כמובן הוא מתמודד איתם בהצלחה. המסע מעצים את בדידותו של הגיבור. המסרים של קטנות האדם מול איתני הטבע מובלטים במהלך העלילה. המסע הוא בדרך כלל סימבולי למסע פנימי שעובר הגיבור.

הספר מחולק לשלושה חלקים:

החלק הראשון - הסיפור הוא על נער בהודו בן לאב מנהל גן חיות. הנער ממלא את ילדותו בחקר החיות וההרגלים שלהם. בנוסף הוא מפתח עניין בדתות מונותאיסטיות. בשלב מסוים אביו מקבל הצעה לנהל גן חיות בקנדה. האב מסכים והם יוצאים להפלגה לקנדה ביחד עם חלק מהחיות. האקספוזיציה הזו היא ארוכה וללא תכלית ברורה, היא חלק מיותר, ארוך והמתיש בספר הזה.

החלק השני – החלק העיקרי בסיפור, סיפור טביעת האנייה וההישרדות של הנער. הוא נחלץ באמצעות סירת הצלה קטנה שכוללת את הנוסעים הבאים: טיגריס, צבוע, זברה אורנג אוטן. הוא נאלץ לעשות כל מני התאמות ע"מ לשרוד את ההפלגה הארוכה שמחכה לו. זה החלק הטוב ביותר בסיפור.

החלק השלישי – הגעה של הנער ליבשה ושלב תחקיר ההישרדות ע"י שליחי חברת הספנות. חלק מיותר עם פילוסופיה בגרוש.

על מה הספר בעניי?

הספר הוא משל אחד ארוך על רומן התבגרות. התמודדות עם החיות שבתוכנו. לא במקרה הסופר בחר נער בגיל ההתבגרות שיוצא למסע הזה. גיל ההתבגרות הוא תקופה של גילוי עצמי, שמלווה בבדידות שמתורגמת לתחושה שאף אחד לא מבין אותך. זה גם הגיל שמאבדים את התמימות לעולם ומתחילים בעצמאות כבוגר. מות ההורים בסיפור הם הסמל לתחילת העצמאות והבדידותו של הגיבור.

לסיכום:

ספר בינוני שלא אחיד ברמתו, החלק השני הוא החלק הטוב ביותר בסיפור ויכול לעמוד בפני עצמו. ספר לא חובה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

נא לא לספר לבעלי, אבל התאהבתי. יותר גרוע מזה התאהבתי 3 פעמים. פעם ראשונה בסיפור על הישרדות של נער ונמר בלב הים, פעם שניה בדמותו של הנער המקסים ופעם שלישית בקריין שהקריא את הספר באנגלית עם מבטא הודי ועשה פשוט עבודה נפלאה! אני איפשהו יכולה להבין את אלה שכתבו ביקורות לא טובות על הספר, יש מצב שאם הייתי קוראת אותו מודפס אז הייתי משתעממת, אבל בגרסה המוקלטת הספר שבה את ליבי. עכשיו רק נשאר לראות את הסרט ולקוות שלא יאכזב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוקי
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“ספר יפה שנוגע בכמה תחומים - הישרדות, זואולוגיה, דת, פילוסופיה. בספר לא ארוך ובכתיבה קלילה וקולחת, מ”

60/75
ביקורות על חיי פיי
הבאה
rimbaldi
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“משל ונמשל או פשוטו כמשמעו?? ספר מרתק שמשאיר מחשבות מתרוצצות.”