ממרום 41 שנותיי, אני סופסוף מתחיל להפנים את ילדותי ההזויה, שבמהלכה בחרו הוריי עבורם וגם עבורי ועבור אחי כמובן, לזגזג בין שתי ערים שלא יתכן מרחק גדול יותר ביניהן, הן גיאוגרפי והן כל השאר : דימונה ופריז. בראשונה - 'מדיניות' של בתים פתוחים, כולם מכירים את כולם, תחושה של ביטחון בלתי נגמר ונחוצה רק הליכה של כרבע שעה מהבית כדי להגיע "לסוף העולם" ולהשקיף מאזור מגדל המים על מרחביו העצומים של המדבר הצחיח; בשנייה - זרות וניכור על רקע אפור מטפטף אינסופי, טבול בשפע של אפשרויות לרוויית צימאון תרבותי, אגב איבוד הדרך בסמטאות צרות הבנויות אנכית לבולווארדים מפורסמים ובהם חנויות מוארות ונוצצות של מותגים יוקרתיים. על הדרך, אחד מענפי הספורט הלאומיים בצרפת מאז ומעולם מכונה "ליקוק חלונות ראווה" והוא פופולארי מאוד בקרב המעמדות שידם אינה משגת. רובנו ככולנו בת'אכלס.
מרסל פניול - אינני יודע איזה חלק מילדותי ספריו מסכמים עבורי. המרחבים של פרובנס אינם פריז, הם יותר דימונה, אבל קייצים שלמים העברתי עם משפחתי במרסיי ובסביבותיה דווקא, בשיטוט ביערות, בחורשות, בטיול לאורך נחלים ובהם מים זכים ודגי טרוטה בשרניים הנחבאים בשלווה בין שורשיו של עץ, שהשיג בהצלחה את שפת המים. זו האמת. אני נותן לעצמי עוד כמה שנים עד תחילתו של טשטוש הזיכרון הבלתי נמנע. רוצה לומר שאני לגמרי מבין על מה פניול מדבר, המראות מוכרים לי, התחושות, הריחות המיוחדים האלה של פרובנס, האיכרים והחוואים שהיו מספקים את תוצרתם האיכותית לשכניהם בלבד (הרבה לפני שהחלו להשתמש אצלנו במונח "אורגני"), כל מה שייחד במשך שנים את "צרפת העמוקה" ושגרם לי, שנים אח"כ, לתהות האם הטלת מרות מטעם המדינה על אזרחיה מסייעת להם בחייהם או דווקא להיפך. לכאורה, הוכיחו הסביבות הכפריות האלה, עם הז'נדארם החביב ומסביר הפנים שלהן, שהיה מבלה את רוב שעות "המשרד" שלו בגמיעת פאסטיס בקפה המקומי ו/או במשחקי פטנק סוערים עם חבריו הפנסיונרים, שהרמוניה מקומית מושגת לעיתים קרובות באמצעות כבוד בין אנשים, הערכה ותלות הדדיות. עובדה.
נראה לי שפניול מבלבל אותי. כאילו שהוא מספר על ילדותי שלי מימי דימונה - אבל בסביבה דרום-צרפתית. בכל אופן, כה יפה היא הפשטות שלו, הדיוק של תיאוריו, התמימות שאותה הצליח לשמר למרות שהחל לכתוב בעשור השביעי לחייו, שרגשן דמיקולו כמוני מוצא את עצמו בקלות קורא ודומע. דומע וקורא. אומרים שהסימן הראשון לזקנה מתפשטת הוא הנטייה לנוסטלגיה. אז הנה - אני בא. מבקש מהאל, אם אכן הוא קיים, רק את הזכות לצפות בילדיי עומדים בזכות עצמם ואז אני נכון ללכת. חיי היו טובים ומלאי הפתעות, מרביתן טובות. תודה כנה ואמיתית.
***
בנ.ב. של המלצתי אוסיף רק שלעניות דעתי, מעולם לא נעשה סרט ששמר בנאמנות כה טראגית על מקורו הספרותי - וגם כאן אני מדבר על יצירה ספרותית של מרסל פניול - הספר "ז'אן דה פלורט". גם צופה הדיוט יכול היה להסיק, כבר בדקה החמישית של הסרט, שהן הבמאי והן צוות השחקנים המדהים שלוהק למשימה (ז'רר דפרדייה, דניאל אוטיי, איב מונטאן ועמנואל ביאר המהממת - תתחתני איתי ! אני פנוי !), מכירים לעומק את 'השפה' של פניול ושהם באים פה אשכרה לתת את כל כולם כמחווה לאדם שאותו ואת עשייתו המגוונת אהבו אהבה עזה. בסרט ההמשך -"מאנון"- איב מונטאן, מגדולי השאנסונרים והשחקנים הצרפתים אי-פעם, שיחק בצורה כה משכנעת את תפקידו של סזאר סובייראן ("פפה"), שפרצו שמועות עקשניות ברחבי צרפת שדיווחו כביכול, שמונטאן לא שיחק אדם גוסס בסרט אלא גסס במציאות. במציאות הוא נפטר חמש שנים לאחר מכן במהלך צילומיו של סרט אחר ושבו דמותו הקולנועית מתה מהתקף לב. סיבת המוות של מונטאן גם במציאות. ברגעיו האחרונים, הוא אמר לנהג האמבולנס שהבהיל אותו לביה"ח "אני יודע שאני גמור, אבל זה לא נורא. היו לי חיים נפלאים"...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
