זו ביקורת על שני ספרים שקשה להפריד ביניהם:
התהילה של אבי/מרסל פניול
הטירה של אמי/מרסל פניול
לעת זקנה התיישב מוריס פניול, מחזאי צרפתי מפורסם, לספר את סיפור ילדותו הרחוקה, בחבל פרובאנס של תחילת המאה העשרים.
שני ספרים דקיקים (פחות ממאתיים עמודים כל אחד, כולל סוף דבר מאת המתרגם), כתובים באותיות גדולות ומחולקים לפרקים קצרצרים – קריאה קלילה של יום או יומיים.
והקריאה אכן קלילה. קלילה וכמעט שאינה מותירה רושם.
הספר הראשון נפתח כביוגרפיה. הוא מתחיל ממש מלידתו של פניול ומתעכב על שלל אירועים בחייו המוקדמים. הכתיבה משעשעת מעט, כמעט כל פרק מסתיים במעין פואנטה, אך התחושה הכללית היא של קריאת רצף של אנקדוטות שיכולות להיות משעשעות כאשר הן מסופרות מפיו של חבר או קרוב משפחה, אך משעממות מעט כאשר הן הולכות ומתמשכות. יתכן ומעריציו של מוריס פניול, מי שצפה בסרטיו ובמחזותיו היה מוצא עניין רב יותר בספר, אולי אפשר לגלות בו את מקורות השראתו של פניול או סתם לקבל מידע על דמות נערצת, אך במי שכמוני, אינו מכיר את עבודתו של פניול, הספר אינו מצליח לעורר מספיק עניין או יותר מחיוך קלוש.
שני דברים נוספים שהקשו מעט על הקריאה, אחד טכני והשני תוכני.
טכנית – יותר מדי משפטים הסתיימו בשלוש נקודות. אינני יודעת אם כך היה במקור או שזו יוזמה של המתרגם, כך או כך, הקיטוע הזה מעצבן ואינו מוסיף לחוויית הקריאה.
תוכנית – ממש בתחילת הספר, בתארו איך בגיל צעיר היה צופה בעניין בשחיטת חזירים שהתבצעה בסמוך לביתו, אומר פניול "אני מאמין שהאדם הוא אכזר מטבעו: הילדים והפראים מוכיחים זאת מדי יום ביומו." ואכן, הספר משובץ באי אלו תיאורי אכזריות כלפי בע"ח, הבערת קיני נמלים או צליפות שוט בשור אומלל, ואלו אינן נעימות לקריאה ונראה לי שיותר משהן מוכיחות את המשפט המצוטט לעיל הן מלמדות על פניול עצמו.
במחצית הספר, פחות או יותר, עובר המיקוד לתיאור חוויות ילדותו של מוריס בבית הנופש הכפרי של משפחתו ובכך ממשיך גם הספר השני, הטירה של אמי.
כאן אולי מתבקש לענות על השאלה למה בכלל המשכתי לספר השני. קודם כל, כמו שאמר ג'ורג' מאלורי, פשוט כי הוא היה שם, כלומר בבית, והיו לי צהריים פנויים לקריאה קלילה. בנוסף, נקודת החוזקה של הספר בעיני היא תיאורי הנוף הציוריים ותיאור החיים בחבל הארץ הלא מוכר לי, בתקופה רחוקה ומעט הסקרנות שהצליח לעורר בי הספר הראשון - מה קרה אחר כך.
בספר זה מרסל כבר אינו פנוי להתעללות סתמית בבע"ח, כאן הוא וידידו החדש, בן הכפר, יוצאים יחד למסעות ציד, וחברותם האמיצה מחזיקה מעמד גם כשמרסל העירוני מתקדם בלימודיו ועומד בהצלחה מסחררת בבחינות לקראת החינוך העל-יסודי.
לאורך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב שחכם יותר מצידו של פניול היה לכתוב את הספר כספר ילדים/בני נוער. הספר עוסק בעולמו של פניול הילד, נקודת מבטו של המבוגר המופיעה מדי פעם אינה מתוחכמת או מורכבת יתר על המידה בשביל ילדים. אמנם, יש להניח שתיאורי הנוף הצבעוניים והיפהפיים היו מתבזבזים על הילדים, אך למען האמת אני מכירה לא מעט מבוגרים שניתן לומר עליהם את אותו הדבר. העולם המתואר בספר רחוק מאוד מעולמם של ילדים בני ימינו, אך כך גם עולמם של הקלברי פין, אן מאבונלי ועוד לא מעט גיבורי ספרי ילדים אהובים.
בשני הפרקים האחרונים של הספר השני קופץ פניול קדימה, חמש שנים, עוד כמה שנים ושוב כמה עשרות שנים.
בקפיצות האלו הוא סוגר מעגלים , מספר על מותן של כמה מהדמויות המרכזיות ועל חזרתו שלו לפרובאנס כבמאי. הפרקים האלו עצובים וכבדים יותר משאר הספר, ולמרות חוסר החיבור הבסיסי שלי אליו, כן הצליחו לצבוט מעט. "אין צורך לספר את זה לילדים" חותם פניול את הפרק הלפני אחרון, ובאמת את שני הפרקים האלו לא הייתי מכניסה כפי שהם לספר הילדים הדמיוני שיצרתי לי בשעת הקריאה.
בסופו של דבר, אינני יכולה להמליץ בלב שלם על הספרים. מי שיבחר לקרוא אותם מן הסתם לא יסבול מהקריאה, אך גם לא צפויה לו חוויית קריאה מסעירה במיוחד.
מתאים, כאמור, לחובבי ומעריצי פניול ולמי שיש לו המון זמן פנוי וחשק לספר קליל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
