ביקורת ספרותית על עורבני חקיין - משחקי הרעב #3 מאת סוזן קולינס
ספר מעולה

---

*זהירות, ספויילרים.

הספר מעולה. אני שמחה על כל קטע שהיה בספר: הקטעים המצחיקים, מעוררי התקווה, העצובים והמדכאים. לכל דבר שנכתב בספר הייתה מטרה ומשמעות משלו.

קטניס הפכה לדמות מדוכאת ו"מבולבלת נפשית" מכמה סיבות הגיוניות לחלוטין: היא ראתה המון אנשים נרצחים, רצחה בעצמה. אל תשכחו את העלילות בספר השני, דברים כאלה באמת משאירים צלקת לכל החיים.
מחוז שתים-עשרה נשרף כליל. לפי דעתי, אף אדם לא מסוגל להיות אמיץ והוא עצמו אחרי שהבית שלו והאנשים שהוא הכיר נשרפו. מתו. וגם, פיטה שבוי בקפיטול. קטניס הייתה בטוחה שמענים אותו *בגללה*.
אני אישית מבינה למה היא הייתה כל כך מדוכאת ומדורדרת נפשית. הטראומה שלה הפכה אותה לדמות ריאליסטית וכואבת שקל להתחבר אליה ולהבין אותה.

עוד דבר שאני רוצה לכתוב עליו הוא המוות של פרים. זה היה קטע קשה. הוא לא תואר כל כך, ויש כל כך הרבה סיבות לזה. למשל, בעיניה של קטניס, מותה של פרים היה כל כך קשה שהיא פשוט הדחיקה את זה מזכרונה (הספר הוא מנק' המבט של קטניס, אז אנחנו הקוראים לא זוכים לפירוט מלא של מותה). וחוץ מזה, מותה של פרים היא סמלי; סדרת הספרים התחילה בכך שקטניס התנדבה למשחקי-הרעב בשביל להציל את חייה של פרים.

בסך הכול זה ספר ממש טוב. קולינס שברה את הלב שלי, אבל אני שמחה שהיא עשתה את זה.

» ביקורות נוספות של ClockworkPrincess
» ביקורות נוספות על עורבני חקיין - משחקי הרעב #3