• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מפוצלים

מפוצלים

מאת ורוניקה רוֹת

הביקורת של אור

תמונה של אור
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
מפוצלים

מפוצלים

מאת ורוניקה רוֹת

הביקורת של אור

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של אור
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2012
סדרה:מפוצלים #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
ממליצה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“אני בד״כ נכנסת לאתר פה כדי לבדוק מה אנשים חושבים על הספר ליפני שאני קוראת אותו... כידי להכין את עצמי”

56/155
ביקורות על מפוצלים
הבאה
נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

ספר בסדר, העתקה מוחלטת של משחקי הרעב.
התלהבתי ממנו ממש בהתחלה, אבל עכשיו, כשכבר גמרתי את זה, ככל שהזמן עובר אני מאבד את החשק לקרוא את ההמשך שיראה אור בעברית כל רגע.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
S
store of books :)
תמונה של איתי
איתי
תמונה של ונילה
ונילה
תמונה של yaelhar
yaelhar
5קוראים|גיל ממוצע67|40%נשים

על המבקר

תמונה של אור

אור

ותיק
חבר מזה 13 שנים
106 ביקורות•3 נבחרות•1,254 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של אור
אור
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות106
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל1,254
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)33מדע בדיוני ופנטזיה32ספרות מתורגמת9

דיון על הביקורת

2 תגובות
נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)•לפני 13 שנים

הספר לא מזכיר את משחקי הרעב בשיט.

אולי שנהם ספרי מד''ב של עולם דיסטופי, אבל חוץ מזה? אני לא רואה שום דמיון.
dror vaknin
dror vaknin•לפני 13 שנים

אתה צוחק עליי. חוץ מזה שזה עולם דיסטופי אין קשר למשחקי הרעב.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אור

הזוג מהבית השכן

הזוג מהבית השכן

שרי לפניה

בסדר. הספר הזה היה בסדר. נראה לי שפשוט נמאס לי מספרי מתח על זוגות עשירים עם סודות אפלים שמסתכמים לרוב בבעל שלא מסתדר עם ההורים של אשתו. צמרמורת. או... ילדים, תסתמו אוזניים ותעצמו עיניים, אני לא רוצה שהשינה שלכם תהיה על אחריותי... דיכאון. אני יודע, מזעזע, אבל הזהרתי.
אבל זאת לא הבעיה האמיתית של הספר, אלא הבינוניות שלו. לרגע לא הייתי במתח, לא באמת, והכתיבה פשוט... איכס, בואו פשוט נתעלם. מהכתיבה. ורק, נגיד!? שהיא... הייתה/ קצת.. מוזרה?,"? ולא!!!! זורמת. ובניית. המשפטים; גרמה לי- לרצות (לירות. ( במי.ש.הו. (א?)
אבל ברצינות, היא הייתה כל-כך תמציתית ולא מספקת. במקום לגרום לקורא לפרש את רוח הדברים בעצמו, בכל פעם שדמות מדברת הסופר/ת דואג/ת לעדכן אותנו ש- "מרקו נסער וכועס." "אן מבוהלת." "ריצ'רד עייף".
הדמויות, כמו תמיד עם ספרים על לבנים עשירים שמאבדים מישהו יקר להם (ראו- 'נעלמת'), פשוט בלתי נסבלות. הן מפונקות, מלאות בהערכה עצמית ובריחה אובססיבית מאחריות.
גם כאן, כמו בנעלמת שהזכרתי ממש לפני שנייה, הכסף לא נעשה על ידי הזוג שלנו, אלא על ידי ההורים. גם כאן, כמו בנעלמת שהזכרתי ממש לפני שנייה, הקריירה של הזוג שלנו נמצאת במצב לא ממש טוב. צירוף מקרים? כנראה. בכל אופן, זה גורם לדמויות שלנו להיכנס לקונפליקט זול ומכאיב שכולל את המחשבה החוזרת; "אבל אם אני אלווה מההורים זה יהיה ניצול וזה ישים אותי באור לוזרי. מה עכשיו?".
אז רגע, בעצם, על מה הספר מלבד זוג עשיר והו-כה-מסכן?
תינוקת נעלמת. כולם נכנסים לפאניקה. סודות אפלים מתחילים לצוץ, והעלילה נעשית יותר ויותר הזויה. לא הייתי קורא לה מופרכת, כי איכשהו לקראת-בסופו-של-דבר (על הסוף ממש אדבר בהמשך) היא מצליחה להחזיק את עצמה. המניעים לא תמיד עובדים, ובשלב מסוים אתה כבר לא באמת מופתע, כי אחרי עוד טוויסט ועוד טוויסט שהורס את הדמויות שאתה בכל מקרה לא אוהב, הקריאה שלך מתחילה להיעשות פאסיבית.
בנוסף לכל אלה, יש כאן שימוש מתסכל ומוגזם באירוניה דרמטית. (מי אמר ששיעורי ספרות לא תורמים בכלום?). בכנות, אין דבר שמוציא ממני יותר אנחות משועממות מאירוניה דרמטית. זה מתסכל ויוצר סיטואציות כל-כך דביליות וילדותיות.
(בנוגע לקודם, שיעורי ספרות באמת באמת לא תורמים בכלום. אבל זה כבר דיון אחר.)
טוב, עכשיו בואו נדבר על הסוף וכמה דבילי הוא היה. כל-כך, כל-כך, דבילי.
טוב, סיימנו עם הסוף. מה עוד נשאר לומר?
לא הרבה, האמת. זה הספר- לא גרוע, לא טוב. סבבה כזה. מה שכן, הוא איכשהו גורם לך להתקדם בו, למרות שהוא לא ממש מותח ולא באמת אכפת לך ממנו.
האם אמליץ עליו?
אהה, אולי כספר מתח ראשון, או כשאין לכם כוח לספר רציני. אבל לא סתם ככה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אור
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם (איכשהו), כמו למשל שמופע הסטנדאפ פשוט לא מצחיק. כאילו, לא מצחיק בקטע של ילד בגן מספר לילד האחר בדיחה והשני נורא צוחק כי זה גס וחהחהחהחהחהחהחהחה רק אל תספר למטפלת!!!!!. למען ההגינות, היו אולי שתי בדיחות שגרמו לי לתגובה מעבר להתכווצות קלה; אבל גם הן הסתכמו בצחוק-אפי מצומצם. זה גם הוביל לעוד בעיה- עדיין לא הבעיה הראשית!- שהיא הקהל. הכול היה נורא מוקצן, תיאטרלי כמעט. אולי אפילו לא כמעט. מה שגם הם חבורה של היפוכונדרים מטורפים; שנייה אחת הקהל נורא נהנה, המספר כל הזמן מדגיש איך האנשים מוחים דמעות צחוק ודופקים על השולחנות, ושנייה לאחר מכן הם צועקים לסטנדאפיסט "בוז!" ועוזבים את המקום. משום מה נוצר לי הרושם שהמחבר לא באמת הולך למופעי סטנדאפ, ושהידע שלו על הנושא לפני תחילת כתיבת הספר הסתכם בסרטוני האלתורים של אדיר מילר שמישהו שיתף בפייסבוק. כנראה אני טועה.
אבל באמת, הומור זה דבר סובייקטיבי. אולי יש מישהו שנורא צחק מזה. אותי מראש קשה להצחיק.
לפני שנגיע לחלק המעצבן ביותר, אספר קצת על הספר- אל תדאגו, אין הרבה- מדובר במופע סטנדאפ ש"יורד מהפסים" למרות שאין שם באמת ירידה מהפסים אלא רק קהל גס וחסר סבלנות. ומכאן זה די ספוילרים. אוקי; הבטחתי קצר וקיימתי.
אז עכשיו אנחנו מגיעים למה שהכי הפריע לי בספר- התחושה המוזרה שהספר מעריך את עצמו. לא המחבר, אלא ממש המילים עצמן. מן הערצה עצמית- כאילו ניסיון לגרום לקרוא לפעור את הפה ולמחוא כפיים. אבל כל זה נגמר בכך שסגרתי את הספר בשאלה שמופנית אל התקרה; "איפה יצירת המופת שהספר ניסה למכור לי שהוא?" אף-פעם לא הרגשתי כל-כך מוזר עם ספר, כמו שגם הרבה זמן לא סבלתי כל-כך מקריאה של ספר. אלה באמת היו הכמעט-מאתיים עמודים הכי ארוכים בחיי (אני כנראה קצת מגזים כאן, אבל תנו לי.)
זאת כאילו אמורה להיות קריאה מהירה, אך בפועל, יש יותר מידי קטיעות של הדובר הראשי- שמצד אחד זה ריאליסטי, אך מצד שני בלתי נסבל- מכדי שהמילים יעברו חלק.
חשוב לי לציין שאם בסימניה דירוג היה מושפע ממספר הכוכבים, הספר היה מקבל שניים (שניים וחצי אם היה אפשר!). אך אני מתייחס להערות המילוליות, והכוכב האחד מייצג את ה-"בזבוז של זמן", ואני באמת לא רואה סיבה למה לקרוא את זה.
אבל למרות זאת, זה לא ספר גרוע כמו חבריו לכוכב האחד, "נפץ אותי" ו- "יומני הערפד". אך עדיין, בעיניי, מדובר בבזבוז של זמן.

*אני כנראה עוד אעדכן את הביקורת הזאת, כי לא כתבתי סקירה כבר המון זמן ואני לא בכושר. בטח מחר אתעורר עם עוד דברים שארצה לומר.
תודה שקראתם!

-אור-

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אור
Harry Potter and the Cursed Child

Harry Potter and the Cursed Child

J.K. Rowling

הספר הזה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ולא היה טוב כמו שקיוויתי.
הוא פשוט... היה.
באמת, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. באיזשהו מקום, היה טוב יותר לסדרה אם הוא לא היה קיים בכלל.
הארי פוטר, לפחות בשבילי, הוא אחד הספרים- בעצם, לא אחד- הספר הכי טוב שנכתב אי פעם.
כן, אולי זה מעיד על הטעם הלא טוב שלי, אבל נו, זאת האמת.
אני אפילו לא יכול להצביע על הדבר המסוים שהפך את הסדרה לכל-כך טובה, אבל המשהו הזה לא נגע בספר השמיני, "הארי פוטר והילד המקולל".
(אם כבר מדברים על השם, עדיין לא ממש ברור לי מי הילד המקולל. יש כל-כך הרבה אופציות. אולי זה הרעיון.)
העלילה היא כזאת- הבן האמצעי של הארי, אלבוס (כן.אלבוס. השם האמצעי שלו הוא סוורוס. כל הילדים של הארי קרואים על שם אנשים מתים. מקסים), אח לשני אחים הו כה מוצלחים (לילי וג'יימס. קרואים על שם הסבים המתים שלהם), נשלח לסלית'רין, הבית הכי מוזנח לכל אורך הסדרה (אחרי כל שאר הבתים חוץ מגריפינדור. ברצינות, סלית'רין הוא הבית היותר מדובר מבין הפלפאף ורייבנקלו.) בכל מקרה, אז הוא שם וזה נוראאא ביגגג דילללל כי הלורד האפל וולדמורט, שככל הנראה קמל לאט-לאט בקברו (האמת זה מעניין, כי הוא קמל בעודו בחיים) היה שם, ודראקו מאלפוי וכל הרעים האחרים, כי, נו, כולם יודעים שהבתים בהארי פוטר בכלל לא בנויים על סטריאוטיפים.
ולא רק שלהארי קשה לקבל את העובדה שאלבוס בסלית'רין, אלא גם לשאר הבית ספר. כולו. אז הוא הופך לקורבן להצקות ובלה-בלה-בלה.
אבל אז קרן אור מפציעה בין המדרגות הנעות והקריפיות והנורא לא שימושיות של הוגוורטס (ברצינות, לא היה הרבה יותר פשוט להציב מדרגות נורמאליות? נו באמת, קסם.) ומגיע סקורפיו מאלפוי (למה יש לי תחושה שאני לא הוגה את השם שלו בצורה נכונה?) הלא הוא בנו של דראקו מאלפוי, שעשה שינוי גדול בחייו וכעת הוא בן- אדם מקסים (בערך).
אז כן, להלהלהלהלהלהלהלה, ואז משום מקום הם חוזרים אחורה בזמן כדי להשיב את סדריק דיגורי לחיים, להלהלהלההההה.
כן.
יש בספר הזה המון "להלהלהלהלה" ו- "משום מקום", כי דחפו לכאן המון פרטים כדי לקדם את העלילה שפשוט היו לא קשורים.
הכי מוזר היה לי וספוילר כאן שלוולד מורט יש בת.
כי ככה זה כשרוצים המשך- דוחפים דברים הזויים, כמו שבעצם לבלטריקס לסטריינג' היה רומן סודי עם אדון האופל חסר האף והם עשו אהבה ונולדה להם ילדה. שוולד מורט לא ידע על קיומה.
נו, שיהיה.

סוף ספוילר.
בנוסף, עוד כמה דברים מוזרים-
פטוניה ובעלה וורנון מתים. לעומת זאת, כל המורים בהוגוורטס עדיין חיים ובכושר מלא.
לאורך כל הספר הארי וחבריו מתעתקים אל תוך הוגוורטס, על אף העובדה שהוזכרה פעמים רבות לאורך הסדרה שאי אפשר להתעתק להוגוורטס.
והיו עוד כמה אבל נאאאאא.

צורת הספר, שכתוב בתור מחזה, לא הפריע לי. האמת, אני אוהב לקרוא מהר ספרים, ככה שזה היה די מהנה.
בכלל, הספר עצמו היה די מהנה, אבל לא בזכות עצמו, אלא בעיקר בגלל רגשות הנוסטלגיה שזה העלה לי.
העלילה של הספר הזה מופרחת לחלוטין.
אני לא אוהב ספרים על חזרה בזמן, כי רוב הזמן הם מתסכלים וצפויים ובעיקר לא מקוריים.
הספר הזה לא חידש כלום לצערי.
מסתבר שלאורך כל השנים היו הרבה מחוללי זמן,עד שמשרד הקסמים החליט להשמיד את כולם.
כולם, חוץ מאחד, שמגיע לידיו של אלבוס פוטר.
בכל אופן, הפרט הזה פוגע בעוד חוק עיקש שליווה את הקוראים לאורך הסדרה המקורית- הידיעה שאי אפשר להחזיר מישהו לחיים. אבל אם היו כל-כך הרבה מחוללי זמן, סימן שזה פשוט מאוד להשיב מישהו לחיים, לא?

אחד מהדברים שהכי סקרנו אותי לפני שקראתי את הספר היה הקשר בין אלבוס להארי.
התאכזבתי.
הדיאלוגים ביניהם היו נורא מלאכותיים ועמוסים בניחוח דרמטי הוליוודי שכזה, בסגנון: "הלוואי שלא היית הבן שלי!"
"הלוואי שלא היית אבא שלי!"
בכיבכיבכי ואז חיבוק, אבל לא לפני שאחד מהם קרוב להשמיד את העולם בסערת רגשות דרמטית.
אין ספק שמי שבאמת כתב את הספר הזה התאמץ להיות ג'יי קיי רולינג, אבל נו- הוא לא.
הדיאלוגים היו דביליים ואינפנטילים.
אחת מהסיבות שאני לא אוהב תיאטרון היא שרוב המידע מועבר באמצעות מילים- ככה שפעמים רבות אחת הדמויות פונות לקהל ומסבירות דברים, שלפעמים ברורים מאליו.
זה קרה כאן פעמים רבות.
עוד דבר שלא אהבתי הוא איך רון, הרמיוני והארי השתנו והפכו לזקנים יבשים, מה שדחק אותם הצידה ופינה מקום לדור הבא- הבעיה היא שהדור הבא, הגיבורים החדשים, לא עומדים בזכות עצמם. הקשר בין אלבוס לסקורפיוס היה מלא בקיטשיות מעיקה וחיבוקים וכל מיני "אתה החבר הכי טוב שלי לנצח!"
"אתה כל-כך חכם!"

גם העובדה שדראקו מאלפוי חבר כעת של הארי חירפנה אותי.

הסיבה שהמחזה הזה יצא בתור ספר היא שג'יי.קיי.רולינג רצתה שמי שלא יזכה לראות את זה באנגלייה יוכל לפחות לקרוא את זה.
אבל לא, אני לא מאמין לה. היא הייתה יכולה פשוט למכור דיסקים.
אם היא הייתה קצת פחות עצלנית, היא הייתה כותבת את זה בצורת ספר והמעריצים היו מרוצים.

לא שנאתי את הספר הזה, וגם לא אהבתי.
אבל מה שבטוח- הוא מוריד מהממוצע האפי של שאר הסדרה.


הביקורת הזאת נורא מבולגנת כי נחלדתי. אני כבר לא כל-כך אוהב לכתוב ביקורות, אז, כן. זה מגיע ביחד.

יאללה בי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אור
שם הרוח

שם הרוח

פטריק רותפס

נו כבר ריין

לפני 9 שנים•אור
סיימון מוצא את דרכו

סיימון מוצא את דרכו

בקי אלברטלי

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
The Impossible Knife of Memory

The Impossible Knife of Memory

Laurie Halse Anderson

אדם בן 70 מישראל הובהל לבית חולים בוויאטנם, מצבו לא ידוע.
יכול להיות שחלקכם שמעתם, קראתם, או ראיתם את הכותרת הזאת. מרביתכם בטח הרימו גבה, כי, איזה זקן ילך למסע במזרח לבד?
גם אני ראיתי את הכותרת הללו.
לרוב, כשאנחנו רואים איזה משהו בחדשות, בין אם זה רצח או אונס או גנבה, אנחנו מצקצקים בלשוננו, לפעמים מזילים דמעה, אך לאחר כמה דקות אנחנו חוזרים אל שגרת חיינו, בזמן שמשפחה אחת איבדה אובדן ענק, לעיתים איבדה את עצמה.
אבל סיפור בן ה-70 בוויאטנם היה שונה עבורי, כי בן ה- 70 הזה היה סבא שלי.
יש את הרגעים האלו, שאתה פתאום קולט שבשנייה אתה יכול לאבד הכול, או, לפחות, חלק ענק מחייך?
שפתאום הכול מתערער ושום דבר לא בטוח?

ישבנו, המשפחה, טלפונים דלוקים.
הוא חיי?
הוא בסדר?
מה אם נקבל הודעה או שיחה שהוא... שהוא... המילה שמתחילה ב- מ'?

מאוחר יותר הגיעה ההודעה שכללה את מה שקרה.
הוא התגלגל מהָר. בן 70. הָר.

עוד הודעה
הוא חי. הוא חי, תודה לאל.
אבל... הוא פצוע אנושות? הוא משותק?
טוב, הוא חי. הוא חי. הוא חי.


עוד הודעה
הוא לא פצוע אנושות. לא משותק.
אבל... משהו חמור יותר?
הוא חי. הוא חי. הוא חי. הוא חי.


עוד הודעה
הוא בסך הכול פרק את היד.
מגיע מחר לישראל.
ובכל זאת.
הישיבה הזאת, הרגע הזה, שמחכים לתשובה, לתשובה שתגיד לנו אם נראה אי פעם את הבן אדם שוב, לעולם לא תימחק מהזיכרון שלי, כי, שוב, הבן אדם הזה היה סבא שלי. אבל הוא חי.
והכול בסדר איתו.

***
הייתי צמא. צמא ורעב. התחלתי להשלים עם העובדה שלעולם לא אוכל או אשתה שוב. לא אראה את ההורים שלי והאחים שלי והסבים שלי והדודים שלי.
בעצם, הדבר האחרון שאראה הוא את המים העכורים...
מהצד הלא נכון.
האוויר התחיל לצאת לי מהריאות ופרפרתי, לכוד, שוחה לכל כיוון, מעלה מידי פעם את הראש, אך לא הצלחתי לצאת מהמים. המצופים הכבדים שנתקעתי תחתם בזמן שצללתי חסמו אותי.
כמה זמן ייקח להורים שלי לקלוט שאני לא כאן?
הגופה שלי תצוף, או שאנשים יחפשו לנצח במעיינות החמים את הגופה, וימצאו אותה בקרקעית העמוקה אחרי שנים רבות של חיפושים, שלכל אורכן רצו ברחבי הונגריה שמועות על ילד מישראל שנקבר תחת מצופים?
המשכתי לשחות, לכוד.
כל מי שנכנס למים לפחות פעם בחייו מכיר את התחושה הזאת. כשאתה צולל עמוק מאוד, ובדרך חזרה אל מעל פני המים נגמר לך האוויר והריאות לוחצות ויש לך מן רגע כזה שאתה חושב; זהו זה? ולבסוף הראש מגיע אל האוויר הקר ואתה שואף בכבדות, מתענג על החמצן- העניין הוא, שבאותו רגע, שם, במעיינות החמים (שלא היו ממש חמים, אם כבר מדברים, ח-ר-ם!!!!!!!!!!!!! מהפכה!!!!!!!!!! {דמיינו את המטורפת מהפרסומת על מהפכת השניצלים}) חשבתי שלא אצא לעולם.
וברגע האחרון הצלחתי לצאת.
ואני חושב על זה, חושב שאם לא הייתי מוצא את היציאה כמה שניות מאוחר יותר, לא הייתי כאן כרגע. הייתי בתוך המים, צף או נח על הקרקעית.
החיים שלנו כל כך קצרים, והדברים הכי קטנים וטיפשיים יכולים לקצר אותם בן רגע.
השאלה היא, עד כמה להסתכן?

הטראוומה הזאת, שם, מתחת למים, רודפת אותי הרבה. אני זוכר שכשסיפרתי לאבא שלי על התקרית הוא אמר שהוא; "לא רוצה לשמוע על זה".
הו וואו. כשאני כותב את זה אני נזכר בתחושה הנוראה של החוסר חמצן. בעעעעעעע


***

מאז ומתמיד היו לי בעיות שינה. זה כאילו שבמהלך היום אני כמו חרגול קופצני ונודניק, ובלילה כל הדברים האפלים מחלחלים לי לתוך המוח ואני מפחד לעצום את העיניים.
במהלך חיי הוחלפו כדורים וסירופים, בתקווה לעזור לי. בסופו של דבר אני הזה שהצלתי את עצמי, אני זה שהתבגר והתגבר.
בתקופה האחרונה בעיות השינה חוזרות אלי. אולי זה בגלל לחץ מבית הספר, והעובדה שאני קצת יותר מודע לקורה במדינה, ואולי זה משהו אחר לגמרי, משהו שהוא פשוט חלק ממני.
אני לא יודע.
אבל בלילות האחרונים אני ישן בסלון, מידי פעם מסתכל אחורה.
כי כן, אני ילדותי. בלילה אני הופך לילד בן 4 שמפחד מהצל של עצמו.
קשה לי לומר את זה ככה, אבל זה נכון.
אז שכבתי לי ו...
אוקי.
הממ, אני מצטער.
מכאן זה עובר למשהו קצת יותר אישי שחשבתי שארצה לכתוב עליו אבל כרגע אני די לא מסוגל, כי זה מאוד מאוד אישי.
אני לא רוצה למחוק את מה שכתבתי עד עכשיו, אז פשוט... כן.


***
בכל מקרה, רציתי שהשורה התחתונה של שלושת הסיפורים תהיה משפחה.
מעולם לא התייחסתי לעובדה שיש לי משפחה תומכת ואוהבת כברורה מאליה, כיוון שאני יודע שיש המון אנשים ללא התמיכה הזאת.
היילי, למשל, מעולם לא קיבלה את התמיכה הזאת.
היא הייתה צריכה לתת אותה לצד ההפוך- אבא שלה. מאז ומתמיד היא והוא נסעו ביחד במשאית שלו (אני מקווה שכותבים 'משאית' ככה0-0). מידי פעם הם עצרו בבתי מלון, בהם לרוב האב נכנס להיסטריה וירה בקירות, כי האבא סובל מטראומות קרב והיילי צריכה כל הזמן לטפל בו.
אחרי הרבה שנים הם מחליטים לעבור לצורת חיים נורמאלית- שמים סוף להומסקולינג ועוברים לגור בבית הישן של הסבתא.
אבל כמו אביה, היילי בוחרת לשכוח דברים, להדחיק, להימנע מהתמודדות.
וכמובן שיש סיפור אהבה אבל בעיקרון זה עוד ספר של לורי האלס אנדרסון (דברי, מסובך, wintergirls, chains, prom, catalystועוד המונים), סופרת שכידוע להרבה אני מאוד מאוד מעריך. גם כאן, לורי מתמודדות באומץ, בלי התייפייפות, מול שאלות קשות שגורמות לי, לפחות, לחשוב.
הספר הזה מקסים. הוא לא הכי חזק שלה בעיניי,טיפלה קיטשי, והסוף היה קצת קלישאתי, אבל לאורך רוב ה- 360 עמודים נהניתי מאוד. לא ממש הזלתי דמעות מהספר, אבל כן התחברתי לדמויות וצחקתי הרבה כי ללורי יש הומור מעולה.
אז זהו, בערך.
הרבה זמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, אבל תמיד כשהתחלתי הרגשתי שאני עובר לדברים קצת יותר מידי אישיים, ולא ממש נוח לי לפרסם באתר דברים כאלו, אז מחקתי.
אבל אם אתם קוראים עכשיו את הביקורת הזאת, סימן שהייתי אמיץ מספיק ופרסמתי אותה.


מקווה שלא סבלתם יותר מידי,
אור
10\1\2016

אוקי. התאריך יצא הפוך. אין לי כוח לשנות אותו.
ביי!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
Wintergirls

Wintergirls

Laurie Halse Anderson

מי שעקב אחרי באתר לאחרונה, יכל לראות שאני מקרטע בין קפיאה להפשרה, בין פעילות לבין שתיקה. שולח מידי פעם הודעות, וכשמשיבים עליהן- אפילו לא טורח לפתוח.
זה פשוט כי משהו השתנה.
אצלי.
לא משהו באופי, בכלל לא.
אבל לאחרונה, הרגשתי צורך לא מוסבר להעניש את עצמי. לנתק קשר עם אנשים שאני אוהב, לא לחזור למקומות שאני נהנה בהם, ובעצם- להשאיר אותי מנותק.
וזה לא כי הייתי בדיכאון, או כי משהו לא היה בסדר בסביבה שלי. זה פשוט כי...
ככה.
זה פשוט קרה.
הצמדתי לעצמי אמונה מוזרה כזאת, מן סיסמה שקמתי איתה בבוקר- "העולם שלי קורס", ופעלתי כדי שזה יקרה.
חיכיתי כל הזמן למשפטים ה"נכונים" מצד האנשים שסביבי כדי לאשר את המוטו שלי, לאשר שכן, כן, הכול חרא.
חיפשתי ומצאתי אנשים ששונאים אותי, באתר ובמציאות.
חיפשתי ומצאתי דברים שאני לא טוב בהם.
חיפשתי ומצאתי חברים שכבר, ובכן, לא ממש חברים.
חיפשתי ומצאתי אנשים שיקרים לי שמכריחים את עצמם לעשות כל מיני דברים- לשתות, לעשן, לחתוך ולהרזות.
לפני כמה זמן היה דיון בסימניה. אני חושב שמומו פתחה אותו. היא אמרה שזה מעצבן אותה שבנות מהשכבה שלה כל הזמן סופרות קלוריות, וכמעט כולם הזדהו איתה בתגובות, ואני, לעומת זאת, אמרתי שמעולם לא נתקלתי בדבר כזה.
אבל אז, כשהתחלתי את פרויקט ה- בואו נמצא את כל החרא שסביבי ונגדיל אותו ונהפוך אותו לכל החיים שלי!!! יאי!!!!! התחלתי לשים לב לזה, ובעיקר אצל אנשים יקרים לי.
כמו שחלקכם יודעים, אני גר בקיבוץ, ובית הספר שלי נמצא בו.
ככה שכשיש שיעורים חופשיים (חה, על מי אני עובד. גם כשיש שיעורים רגילים) אנחנו הולכים לחדר אוכל.
לפני כמה שבועות הלכתי עם שלוש בנות מהקיבוץ.
נקרא להן...
הממ....סתוונית, רונלולו, וגליה.
עיוותים קלים של שמותיהם המקוריים.
בכל מקרה, אתן קצת פרטים על כל אחת מהן-
סתוונית (הכי קרובה אלי מביניהן) היא ילדה רועשת וקולנית שלא שמה על מה שחושבים עליה.
גליה- ילדה עם כוונות טובות וחיים מתוסבכים, אין למשפחה שלה טיפת כסף, לאבא יש בעיות עצבים ויש ביניהם צו הרחקה אחרי שהכה את האם (או משהו בסגנון) מול הילדים- ועדיין, הוא חי באותו קיבוץ של הילדות והאמא. בכל אופן, גליה מאוד מאוד חסכנית בכל הנוגע לאוכל- כי, כמו שאמרתי, אין להם חיי מותרות.
רונלולו- בעבר דמתה מאוד לסתוונית, אבל לאחר שההורים שלה התגרשו, משהו השתבש, ואלכוהול ונרגילה הם החברים החדשים וההכי- הכי טובים שלה.

בכל אופן, התיישבנו לנו בחדר אוכל.
סתוונית התיישבה מולי, צלחת מלאה באוכל, אחר כך הגיעה גליה, קערה עם עוף ואורז בידיה, ואחרונה- רונלולו, קערת ירקות מאודים מולה. "מישהו יודע כמה קלוריות יש בירקות מאודים? דחוף. אני אוכלת רק עד שלוש מאות קלוריות ביום, וכבר אכלתי את המאתיים חמישים שלי היום."
סתוונית: מה לעזאזל?!
גליה:
אני:
רונלולו: תודה, תודה באמת על העזרה. הוציאה את הפלאפון החדש שלה, והקלידה במהירות על טבעית משהו בסגנון: 'ירקות מאודים- קלוריות'.
"אוקי, אני בסדר." נרגעה רונלולו. "אני יכולה לאכול אחר כך עוד קצת אורז."

את שאר הארוחה עברנו בשתיקה, כל אחד במחשבותיו שלו.
אני, כמובן, מיהרתי להוסיף את העניין לרשימת ה- "הו חיי כה גרועים הווווווווווווווווווווו", ומיד אחר כך החלתי לערער בספר "ווינטרגירלס" או, בעברית, "נערות חורף". כמובן שערערתי בו הרבה, כי בכל זאת- הוא ספר בלתי נשכח.
כי, רגע, האם לרונלולו עובר את אותם הדברים כמו שליה, גיבורת הספר, יש בראש?
האם כשהיא רואה אוכל, מספרים מרצדים על התמונה, מאיימים, מפחידים?
(לשם המחשה, אני מתרגם בתרגום מהיר קטע מהספר, כי לצערי הוא לא יצא בעברית).

אני צריכה מאפין (410 קלוריות) אני לא רוצה תפוז (75 קלוריות) או טוסט (87 קלוריות) וואפל (180 קלוריות) עושה לי צרבת.

אז כן. מספרים.

אתם יודעים, זאת הפעם השלישית ואני מקווה שהאחרונה שאני מנסה לכתוב ביקורת על הספר הזה, כי הוא היה מן מסע ממושך וארוך, כי לא רק שהוא היה הספר הראשון שקראתי באנגלית- הוא היה אחד מהספרים העוצמתיים שקראתי. הוא היה מסע. ליוויתי את ליה בהתמודדות עם מות החברה הכי טובה (וזה לא ספוילר. זה כתוב בתקציר, והספר נפתח בזה שאומרים שהיא מתה). ליוויתי את ליה בעלייה ובירידה במשקל, במחלה הקשה ובאם החורגת ובאחות האהובה ובאבא הלא מתפקד ובאמא הנעלמת, ראיתי את ליה נופלת ונשברת ואז מתחזקת וחוזר חלילה, מעגל שלא נגמר, שוב ושוב ושוב, עוד מכה ועוד מכה.
הפרעות אכילה רודפות אותנו יום- יום, אך אין לנו את האומץ לשים לב אליהן, למרות שיש אנשים שזקוקים לתמיכה שאנחנו מסוגלים להעניק להם מידי יום.
וזה למה אני כל כך מעריך את לורי האלס אנדרסון (אוסף את הספרים שלה, אגב). כי סופרת שמסוגלת לגעת בקורבן אונס, באבא שתיין עם טראומת קרב ובעיות זיכרון, עם נערה שמנסה לרצות את כולם ונער שמנסה להיות מקובל ונערה אנורקסית- ובכזה אומץ כזאת רגישות...
וול, אני די מעריץ אותה.

אבל אוקי.
דיברתי המון מבלי לתקצר את הספר.
אז ככה- ליה, גיבורת הספר, בת 17. לפני כמה שנים, היא וחברתה הטובה ביותר- קאסי- החליטו להתחרות- מי יותר רזה.
כמובן שמשם זה הפך לאנורקסיה, וקאסי, קאסי השמחה ומאושרת והבולימית-שלא-מסוגלת-להפסיק- נותרה מאחור, איבדה אובדן ענק- את חייה.
וליה, רדופה על ידי הרוח של חברתה המתה, נותרת לבד, מציבה לעצמה מטרות חולניות- שוקלת חמישים, מטר שבעים? חה. מצחיק מאוד. שמנההההה . הגיע הזמן לרדת לארבעים קילו. אבל רגע. ארבעים זה המון! יאללה, לעבודה. שלושים זה הארבעים החדש. אוי, זה התחלף. עכשיו זה עשרים, ו- אוי לא, עשר- ואולי, אולי בעצם- עדיף להגיע לאפס?
פשוט... להיעלם?
כי הרי, אין לליה מה להפסיד. אבא שלה מעדיף את אחותה החורגת, והאם החורגת לא עושה הכול כדי לעזור לליה.
אז מה רע?
מה הבעיה בלהיעלם?

הספר הזה הוא מכה, סטירה.
לורי כותבת מדהים, שופכת אור על הדברים שאנחנו מפחדים לגעת בהם.
וכל מי שחושש מאנגלית- אל דאגה. האנגלית פשוטה בטירוף. תרגישו חופשיים לקרוא אותו.
ואולי, אולי, הספר הזה יעיר את כולנו.

-אור-

סליחה על הביקורת הכושלת. פשוט... לא כתבתי הרבה זמן ביקורת רצינית. אבל מקווה שנהנתם.
ושתקראו את הספר הזה, כי הוא מעולה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
נפץ אותי

נפץ אותי

טהרה מאפי

מתמטיקה זה חרא גרוע.
יש אנשים חסרי חיים שזה מעניין אותם, אבל אותי זה ממש לא.
אני מניח שזה פשוט בגלל שהמוח שלי דפוק לא משהו עם מספרים, אבל מה שלא יהיה, בכל פעם שאני קולט שהשיעור הבא הוא שיעור מתמטיקה, אני מתאכזב.

בערך כמו שהתאכזבתי מהספר הגרוע הזה!!!!!!!

אוקי, אוקי, לנשום

אז נתחיל בזה.
אני גרוע לא-משהו-בכלל בכתיבת קטילות.
באמת שלא.
הכתיבה שלי גם הולכת להיראות גרוע, כי אני עצבני.
מאוד עצבני.

***
יום אחד פרסמה הוצאת "גרף" פוסט מגניב ביותר בפייסבוק.
בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נ-

רגע.
רגע.
עצרו הכל.
STOP!!!!!!!!!!!!!!

נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.

מה.
מה, מה לעזאזל.
מי קורא לספר נוער נפץ אותי?

אני מצטער על הבוטות, אבל נפץ אותי זה שם של ספר ס.ק.ס אירוטי. (הערה לאחר עריכה- כיוון שהאינטרנט רימון חוסם לדתיים את הביקורת בגלל הקללות, מעתה והלאה קללות מסוימות יצונזרו בנקודות. תודה ריין על ההדרכה.)
כאילו, באמת.
"הו, נפץ אותי!!!"

סליחהסליחהסליחהסליחהסליחהסליחהעלהבוטותסליחהסליחהסליחה

אז כן. השם היה הדבר הראשון שזעזע אותי.
אבל רגע!!!
אמשיך מאיפה שעצרתי קודם.

...בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נבחר.
לאחר כמה חודשים, הועלתה תמונה, אליה מצורף תקציר של הספר.
הכריכה הייתה מוכרת לי להחריד. עדיין לא יודע מאיפה.
אבל התקציר...
הו, התקציר.
הוא היה כל כך מגניב.

יודעים מה, אעתיק אותו לפה:

אני מקוללת.
אני מחוננת.
אני מפלצת
אני יותר מאדם.
המגע שלי הוא מוות.
המגע שלי הוא כוח.
אני הנשק שלהם.
אני אלחם בהם.


טאם טאם טאםםםםםםםםם
האמת, לא ממש התייחסתי בזמנו למשמעות של התקציר.
כל מה שראיתי היה המחיקות.
המחיקות האדירות.
לאחר בירור קצר, גיליתי שהספר הוא על נערה שכל אדם שהיא נוגעת בו- מת.

מגניב, לא?

אז קניתי אותו.
ועכשיו, הרשו לי לערוך במהירות את התקציר כך שהוא יציג את מה שבאמת מקבלים בקריאת הספר הזה.
אני מחוננת.
אני חכמה עד שאיזה בן חתיך פוגש אותי ואז הכל נגמררררר
אני יותר מאדם
כן, לא כל אדם יכול להיות... מטומטם כמוני.
המגע שלי הוא כוח
המגע שלי הוא רצח, והוא צורף לספר רק בשביל שהסופרת הגרועה שיצרה אותי תנסה לגרום לקוראים לבכות.
אני אלחם בהם.
אני אתנהג כמו ילדה קטנה ואגיד דברים שלא יעליבו אף בן אדם נורמלי, אבל משום מה, את כל הדמויות בעולם הדבילי שלי אעליב בעזרתן.

כדי להמחיש את הסעיף האחרון בתקציר המחודש, ליקטתי לכם כמה משפטים מביכים שנאמרו במהלך הקריאה. כביכול, הם ספוילרים. אבל אני מאוד מקווה שלא תקראו את הספר הזה, לכן, תרגישו חופשי לקרוא את הקטעים הבאים.
במקום העשיריייייי #טאםטאםטאם
"אתה לא יכול לגעת בי," אני יורקת מבעד לשיניים חשוקות (מיליוני רובים מכוונים אליך, וזה מה שאת אומרת. הוווווווווווו האמינות).
"טעות," הוא מזמר (והשאלה האמיתית היא... האם הוא למד פיתוח קול? או שהוא זייפן? ברצינות, מי לעזאזל מזמר בסיטואציות כאלה?) הוא משליך לאדם (אדם=החתיך ההוא שחייב להיות בכל ספר נוער, שבאופן מקריייייי בהחלטטטטטט ג'ולייט המקסימה שלנו יכולה לגעת בו מבלי להרוג אותו) זוג כפפות שחורות. "תזדקק לאלה," הוא אומר בלחישה ממתיקת סוד.
"אתה מפלצת." (מה?!?!?! מה?!?!?! נו באמת. אף אחד, אף אחד, לא אמיץ כל כך בשביל לומר דברים כאלו בסיטואציה כזאת. אף אחד. יש משהו נורא ילדותי בלנסות להוציא את הדמות הראשית הארד-קור 24 שעות בעמוד #סטאגדיש). הקול שלי מדוד מידי; הגוף שלי מתמלא בזעם פתאומי (זעם? סופרת מקסימה, בסיטואציות כאלה, אף אחד לא יתמלא בזעם. אם כבר פחד. אבל את עניין הפחד, כמה חבל, לא ציינת.) "למה אתה לא הורג אותי?" (זה, חברים, זה משפט שסופרים כותבים כשהם רוצים שהקוראים יקבלו מידע. העניין הוא, שזה פשוט לא אמין. מי ישאל דבר כזה? הסופרת פשוט קיצרה את הדרך. במקום שנבין בשלב הנכון למה הוא לא הורג אותה, היא גורמת לג'ולייט לשאול שאלה כזאת דבילית.)
"יקירתי, זה יהיה בזבוז." הוא מתקדם ואני מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות עור לבנות. (אוקי. את לא מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות. את רואה. תשנני טוב טוב. רואה.. ר-ו-א-ה. See. Watch. Look. קטע, הא? ובנוסף, איך את יכולה לדעת שהכפפות הן מעור? יש חיקויי עור טובים מאוד, יקירה.) הוא מטה את הסנטר שלי באצבע אחת. "חוץ מזה, חבל לאבד פנים יפות כל כך." (וואו. וואו. הוווווו, המקוריות. גיבורה יפה בת 15/16/17/18??? וואו, וואו, וואו. על זה עוד לא שמעתי. ועוד כולם חושקים בה?!?! ספר פורץ גבולות ממש. יצירת מופת.)
אני מנסה להרחיק את הראש שלי ממנו אבל וורנר אוחז את הפנים שלי בידו ומגף ברזל ננעץ בעמוד השדרה שלי (אז ככה, סופרת. תני לי להסביר לך משהו. אתה לא יכול להסתכל למישהו בעיניים, ובאותו זמן לנעוץ לו מגף בעמוד השדרה. תשנני טוב-טוב- הגב- מאחורה. הפנים- מקדימה. פשוט מאוד, את לא חושבת?)
אני מחניקה צרחה.
"אל תילחמי, מותק. את רק מקשה על עצמך."
"תירקב בגיהינום." (לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. פשוט לא. לא. לאלאלאלא. לא.)

***
ויש המשך לציטוט אבל.. כן.
הדיאלוגים בספר כל כך ילדותיים, כל כך דרמטים, וכל כך קיטשיים תכף תראו.

ובמקום התשיעיייייייייייייייייייייייייי.....
ציטוט שימחיש לכם את רמת הקיטשיות.
פםפםפםםםם
הנה הוא:

הוא לוחש, "אין לך מושג כמה חשבתי עליך. כמה פעמים חלמתי"- הוא נושם נשימה קצרה (לנשום זה חשוב,כן) "כמה פעמים חלמתי להיות כל כך קרוב אליך." (בחילה קלה מציפה את גרוני) הוא מתחיל להרים יד לשיערו לפני שהוא משנה את דעתו. (אוי, הדילמה. להרים יד לשיער, או לא??!?! שיאוווו) הוא מוריד את המבט. מרים את המבט (#טוויסט) "אלוהים, ג'ולייט, אני אלך אחרייך לכל מקום (סטוקר) את הדבר הטוב היחיד שנשאר בעולם הזה." (מקיאמקיאמקיאמקיא).

סיכום ציטוט- אני רק אגיד לכם כמה פרטים. הם בני פחות מ-18. הם הכירו ביסודי. הם לא דיברו מעולם. והוא חלם עליה, למרות שהוא ידע שהיא לא יכולה לגעת, שהיא מסוכנת, הוא חלם עליה, הוא חלם עליה בגלל... בציטוט הבא טאםטאםטאם

***
במקום השמיני- טמטום וילדה טובה מידי!!!!!
(ערכתי את זה קצת. זאת אומרת, הציטוט הוא ציטוט ישיר מהספר, אבל קצת קיצרתי.)
"את זוכרת את כיתה ד'? (לא, יש לה אלצהיימר. נו באמת, דביל. באמת. זוכרת את כיתה ד'. גרררר) כשמולי קרטר נרשמה לטיול השנתי מאוחר מידי? לא נשארו מקומות, והיא עמדה מחוץ לאוטובוס ובכתה כי היא רצתה לבוא? (אוך, ברצינות. איך, איך דבר כזה יכול לקרות? לא ישאירו ילד בבית בגלל שאין מקום באוטובוס. ימצאו לזה פתרון.) אני זוכר שירדת מהאוטובוס. הצעת לה את המקום שלך והיא אפילו לא אמרה תודה. ראיתי אותך עומדת על המדרכה כשנסענו. (אני לא אגיב. אני. לא. אגיב.) "את זוכרת בכיתה ה'? (עדיין, אדם, עדיין? מי לא זוכר כיתה כלשהי. מי??!?!!?!) בשבוע שההורים של דייאנה כמעט התגרשו? היא באה לבית הספר כל יום בלי ארוחת צהריים (איפה ההקשר בין גירושים לאוכל, No One Know.) ואת הצעת לה לתת את האוכל שלך. (טעויות ניסוח. באמת. אני מניח שהכוונה היא- "את הצעת לה את האוכל שלך", כי אני מניח שג'ולייט לא הביאה את האוכל שלה לדייאנה כדי שדייאנה תעביר אותו הלאה. באמת, גרף. תעברו על הספרים שלכם לפני שאתם מפרסמים אותם בחנויות.)
*** ויש עוד דברים בעמוד שכולל את הציטוטים, אבל נראלי שמיציתי.

ניתוח הציטוטיםםםם
אז ככה.
בכל החיים של ג'ולייט, אנשים התנהגו מזעזע אליה. כשהאנושות מאכזבת אותך שוב ושוב, אני די בטוח שבשלב מסוים אתה תהפוך לאדיש בנוגע לרגשות. אבל ג'ולייט לא ככה. היא ממשיכה לדאוגולדאוגולדאוגולדאוג. "אבל היא פשוט נחמדההההה" אוקי, נחמדה. אבל. יש אנשים שפשוט לא יכולים להיות נחמדים, בגלל שכל החיים שלהם היו חרא רצופי אכזבות.
ולכן, זה פוגע באמינות.
והנחמדות המעיקה הזאת חוזרת שוב ושוב בספר המפגר הזה.
אז הנההה מקוםםםם שביעייי
***
המקום השביעייייי

על טיפשות ונחמדות
(גם כאן, כמו במקום השישי, ערכתי קצת, וגם כן, כמו במקום השישי, הציטוטים כתובים בספר מילה למילה- פשוט.. קיצרתי אותם קצת. וחיברתי. אז הנה:)
*הסיטואציה- ג'ולייט בבסיס צבאי, ורואה חדר יוקרתי ביותר. הנה(2):

כסף דמים נוטף מהקירות, שנה של אספקת מזון מבוזבזת על רצפת שיש, מאות אלפי דולרים של ציוד רפואי נשפכו על ריהוט מפואר ושטיחים פרסיים. אני מרגישה את החום המלאכותי שזורם דרך פתחי מיזוג וחושבת על ילדים בוכיים שמתחננים למים נקיים (זה מה שאת חושבת עליו? אוף, אוף אוף. באמת. כמו שציינתי קודם, האנושות התנהגה מזעזע כלפיה. אז למה? איך? איפה?) אני מביטה בעיניים מכווצות בנברשות קריסטל ושומעת אימהות מבקשות רחמים (הו, רילי? ומה איתך? מה איתך, כשביקשת רחמים? תעשו לי טובה.) אני רואה עולם שטחי שמתקיים בלב מציאות מבעיתה ואני לא יכולה לזוז.
אני לא יכולה לנשום.
(חכו רגע. זה לא קשור על הציטוט, אבל כרגע חשבתי על זה. הספר הוא בעצם יומן- אבל הוא כתוב בהווה. אז מה, היא פשוט הולכת עם יומן 24 שעות וכותבת? אז איך היא יכולה בכלל לראות את החדר המופלא הזה שכל כך הרבה אמהות ביקשו רחמים או משהו כזה? אוך, זה כזה דפוק מוזר.) כל כך הרבה אנשים איבדו את בתיהם ואת ילדיהם ואת חמשת הדולרים האחרונים שלהם בשביל זה (אוקי, אוקי. איך? איך העובדה שהשלטון הדיקטטורי דפק לתושבים את החיים מתקשרת לבניין המפואר? איך?)
(וזהו, סיימנו עם המקום השישי, אגב.)

ניתוח הציטוטים
אין לי כל כך מה לנתח, כי כבר פירטתי על עניין הנחמדות והרחמים מוקדם יותר.
אז מעבר ישיר למקום החמישייי

****
המקום החמישי

על טמטום וכפייה מ.י.נ.י.ת מוסתרת

הקדמה
אני מעתיק לכם כאן סיף מחוקת ה.או.נ.ס בישראל, כדי להעביר את הציטוט. הנה:
בחוקי מדינת ישראל, א.ו.נ.ס הוא עבירת מ.י.ן הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מ.י.נ.ה של האישה, ללא הסכמתה החופשית...
אוקי, אומנם הציטוט הזה מהחוק לא ממש מועיל לי לציטוט הבא שאני הולך לפרסם, אבל שיהיה.
הנה הציטוט מהספר:
(גם כאן זה ערוך, אגב.)
"אסור לך לגעת בי. אסור." העיניים שלי קבועות בדלת.
הוא קם. "למה לא?" (בן אדם, מזה משנה למה לא?! היא פ.א.ק.י.נ.ג אמרה לך לא לגעת בה. אין לך אפילו זכות לשאול למה.)
........ הוא שולח יד לזרוע שלי ואני מתחמקת.
"למה?" הוא שואל. (שוב?!?!)
"אתה לא מכיר אותי." אני אומרת לו.
.......
"אנחנו שני האנשים החיים היחידים במקום הזה ואת רוצה להתרחק גם ממני?" (וואו, וואו. אוקי. יודע מה? להבא, כשאהיה עם מישהי בחדר לבד, אגע בה, כי אנחנו לבד. NO)
אני עוצמת עיניים ומתמקדת בנשימה. "אתה יכול לדבר איתי. רק אל תיגע בי." (למה היא בכלל צריכה להגיד את זה כל כך הרבה פעמים? לעזאזל)
שבע שניות של דממה מצטרפות לשיחה. "אולי אני רוצה לגעת בך." (אתם רואים, אנשים? זאת כפייה מ.י.נ.י.ת. היא הבהירה לו, שהיא לא רוצה שהוא ייגע בה. מה הקשר שהוא רוצה? היה לי כל כך מביך לקרוא את הקטע הזה. בייחוד שהסופרת לא התעכבה על העניין, לא התייחסה להתנהגות שלו כהתנהגות כפייתית מבחינה ס.ק.ס.ו.א.ל.י.ת. איזה מן ספר נוער זה?).

***
עד כאן למקום החמישי.
אני מתחיל להתעייף, כאן, חברה.
יש כבר תשעה עמודי וורד לביקורת הזאת.
ולכן...
אני קוטע את התחרות באמצע, כי אני אפילו לא מאמין שמישהו קרא בכלל את הביקורת עד עכשיו.
ולכן אומר במהירות שהתרגום מזעזע, הדמויות גרועות, הדיאלוגים אידיוטיים ילדותיים נורא, והספר פשוט... גרוע.\
אני חושב שסיימתי עם ספרי נוער בסגנון... לנצח.
ואם רק, אם רק, הספר הזה היה נופל לידיים של סופרת מוכשרת, שלא הייתה לוקחת כל פרט אפשרי מספרים אחרים ומכניסה טיפת ייחודיות משלה, אלא לידיים של סופרת מקורית עם כתיבה טובה...
זה היה מופלא.
אבל נפץ אותי הוא ספר דביק ומגעיל, ילדותי ומנופח, וקשה לי מאוד להבין למה כל כך הרבה אנשים אהבו אותו.
אני סיימתי כאן.

רק, מילים אחרונות: אני עובר תמיד על הביקורת, אבל אני מניח שיש מלא שגיאות כי היא מאוד מאוד מאוד ארוכה.
וכל הכבוד למי שקרא אותה עד הסוף. למרות שאני די בטוח שאף אחד לא סיים לקרוא אותה.

אוקי, ביי ביי.
אה, ועוד משהו.
אני לא בת.
אני חייב להבהיר את זה כי לא מעט טועים.
התמונת פרופיל שלי היא לא אני.
היא מישהי מפורסמת.
לא משנה.
ביי.

אוקי, פתאום קלטתי שלא עשיתי את הדבר המתבקש.
אז לביקורת הזאת קוראיםםם

נפץ את נפץ אותי

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור
מסובך

מסובך

לורי האלס אנדרסון

אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא."
ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו, אבל מאבק.
כולנו חיים בתוך הקרבות הפנימיים שלנו, מתפלשים בתוך הזבל שנקרא המחשבות שלנו, הפסימיות שלנו, נאבקים בשגרה היום יומית המציקה, המעייפת, בין אם היא מסתירה מכולם שהיא לסבית ושהיא מאוהבת במורַה למתמטיקה שלה, או שהוא מסתיר מההורים שלו שהוא התחיל לעשן, או שהיא נאבקת בדמעות המעקצצות בעיניה כשהיא רואה את תלוש המשכורת הדל או כשהוא מתכחש לציון הנכשל הצפוי מראש.
לכולנו, ילדים ומבוגרים, יש לפחות בוהן אחת בתוך הבוץ. יש כאלו עם רגל וחצי בבוץ, ויש כאלו עם חצי ציפורן. אבל הבוץ הזה, הבוץ המקולל הזה, הוא המאבק שלנו, המאבק היומיומי שלנו.
הרבה פעמים אני תוהה כמה אני שקוע בתוך הבוץ. חצי בוהן, או מכוסה עד הצוואר?
אני אף פעם לא בטוח.

אבל רגע.

לפני שאמשיך בענייני הבוץ המקסימים, אני חושב שאני צריך להסביר משהו.

תקופת היסודי הייתה תקופה מדהימה ברובה עבורי, הן בציונים והן בחברים.
הביטחון העצמי שלי היה בשמים והבוץ הדביק היה יבש כמו המדבר.
שום דבר לא היה יכול להתקלקל.
ואז הגיעה כיתה ז', התקופה עם השינויים הדרסטיים שחלים בך וחלים במי שסביבך. ילדים שאהבתי מאוד בתקופת היסודי השתנו, ואני מצאתי את עצמי בתוך בועה של ארבעה נערים- אני ועוד שלושה חברים טובים, שכמו אוכסנו בתוך קופסאות שימורים במיוחד בשבילי. וזה היה נהדר. היה לי במי להיאחז בזמן בית הספר, כמו שהייתי רגיל.
ואז הגיעה ההודעה הראשונה.
אחד משלושת החברים שלי, שהכרתי רק בתחילת אותה שנה עוזב. עוזב לקנדה, ומשאיר אותי רק עם עוד שני ילדים שבאמת קרובים אלי.
והוא עזב.
הייתי שקוע בבוץ כבר עד הברכיים.
בדיוק שנה אחר כך, הגיעה ההודעה השנייה.
החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ב' עוזב, עוזב גם הוא. לאירלנד. תקופה של שנה שעלולה להימרח עוד הרבה זמן אחרי.
והייתי כבר שקוע בבוץ עד למותניי, והמאבק נגד השקיעה המהירה נחלש.
כמה חודשים אחר כך, הגיעה הודעה שלישית, בצורה לא הודעתית בעליל- החבר הטוב (והאחרון שנשאר לי) חולה והוא בבית חולים.
אחרי שבועיים נודע לי שהוא הבריא. אבל לא, הוא לא חזר לבית ספר.
שנה עברה מאז, והוא עדיין לא חזר ללמוד. הוא יושב בבית, בריא כמו שור, אבל לא חוזר.
לפני חודש פגשתי אותו בספרייה של בית הספר. "משלים עבודות", הוא אמר. הוא נראה כמו שנראה פעם, והתנהג כמו שהתנהג פעם- ודיברתי איתו. הברזתי משני שיעורים בשביל לנסות לשכנע אותו לבוא איתי לכיתה. אבל הוא לא בא. אחרי שעה וחצי הוא החל לחייג מספר, קם מהכורסה האדומה והתחיל להסתובב ברחבי הספרייה, כתפו מצמידה את הנקסוס 4 שלו לאוזנו, נראה עצבני משהו.
"תבואי לקחת אותי." הוא סיים את שיחת הטלפון הפתאומית, לקח את התרמיל שלו, ומבלי לומר כלום יצא מהספרייה.
והוא הלך.
הוא הלך הביתה בלי לומר מילה.
והייתי שקוע בבוץ עד הצוואר.

***
אתם יודעים, אני חושב שאפשר לראות איך, אם בכלל, אנשים מתמודדים עם הבעיות שלהם. אפשר להבחין בכך בצורת הדיבור שלהם, בפרצופים שלהם, במגננות שלהם.
הדבר המרגיז בזה הוא שאיכשהו, אנשים אחרים אף פעם לא נופלים. תמיד יציבים.
ורק אני, הבוץ שלי עולה ויורד, יורד ועולה, והמאבקים שלי, נחלשים ומתחזקים, מתחזקים ומתחלשים, כאילו אני במסלול בלתי נגמר של רכבת הרים לא צפויה, מטלטלת.
***
שנותיו הראשונות של טיילר מילר בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים היו לא משהו.
לא משהו בכלל.
הוא היה שקוף- חוץ מחבר גיק אחד שלו, הוא היה לבד.
ואז, בניסיון להיות "מגניב" הוא עשה גרפיטי על אחד הקירות בבית הספר, ונגזר עליו לעשות עבודות צביעה יחד עם עוד שני נערים עד סוף הקיץ.
במהלך העבודות, טיילר הופך לשרירי וחתיךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססס אומייגעגע (בנוגע לדברים האלו, בהמשך) והוא מכיר את אחת מהמקובלות שגם היאאאאאא חתיכהההה הורסתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת והוא רב עם אח שלה שגם הואאאאאאאאא חתיךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס ו-...
אוקי, אני אפסיק.
בכל מקרה, בגלל השרירים שלו ( /: ) טיילר הופך למקובל ומשיג בת העשירים היפהפייה, בת'אני, שלא רק שהיא יפהפייה, היא יפהפייה מתוסבכת.
וכשאני אומר מתוסבכת, אני מתכוונן ל- מתוסבכת.
אלכוהול, סקס ודברים מקסימים בסגנון.
לטיילר גם יש בעיות עם אבא שלו, בן אדם לא נחמד בעליל, ועם אחותו, נחמדה בעליל אבל יוצאת עם החבר הכי טוב של טיילר.

אז, כן. אני מניח ששמתם לב של- "מסובך" אין סיפור עוצמתי כמו, למשל, "דברי", שנכתב גם הוא על ידי לורי האלס אנדרסון, סופרת שספריה בעיקר נוגעים בקשיים בגיל ההתבגרות בעדינות וברגישות ופורסים את המציאות בצורה הנכונה והריאליסטית ביותר מלבד דבר אחד-
האמריקאיות.
כן.
גם דברי וגם מסובך הם אמריקאים. גם מוצא אמריקאי, אבל יותר מהמוצא שלהם הם אמריקאים.
דמויות יפהפיות ומן מציאות מתוקה-חמוצה וצבעונית וורודה.
לאחר בירור, מסתבר שזה באמת ככה- האמריקאים האמיתיים באמת חיים בסרט. ידידה אמריקאית שלי אישרה את זה.
הם באמת ככה.
אבל בדברי, למשל, זה הפריע, אבל רק קצת- הסיפור המרתק כיסה אותו.
אבל כאן, סיפור שגרתי ביותר- זה בלט הרבה יותר. ולי, בתור ישראלי, היה יותר קשה להבין ולקבל את ההתנהגות שלהם, התנהגות שכביכול רואים רק בסרטים.

לסיכום בנוגע להמלצה- טוב, המלצה. אני לא ממש יכול באמת להמליץ עליו למישהו.
נופיר, למשל, לא תאהב את זה. רוב הקוראים לא יאהבו את מסובך, אני מניח. אם אתם רוצים באמת ספר שצועק "טוב!" תקראו את דברי. אבל את מסובך...? רק אם יש לכם מחסום קריאה. זה ספר מאוד משחרר.

אז כמו שטיילר נאבק בחברה שלו ובאבא שלו ובבוץ המעיק שמכסה אותו, אני נאבק, נאבק, ויודעים מה?
אני מתחיל לנצח.
אני מתחיל ללמוד לשים לב מתי אני מתנפל על אנשים בלי סיבה (אהם ריין) וגם מתנצל על כך. אולי יום אחד אפסיק עם זה לגמרי, עם ההתנפלויות.
סוף סוף אני גם מודה בטעויות.
והלוואי שאלמד להסתפק במה שיש, ולשחרר את החברים שעזבו ולתת לילדים החדשים שרוצים להיות איתי להיכנס לחיים שלי, גם אם לא בטוח שזה ילך, וגם אם יש מצב שבסופו של דבר שוב יהיה לבד.
זה יהיה הניצחון הכי גדול שלי.


נ.ב- את החלק הראשון של הביקורת כתבתי במחברת ה- "להיות או לא להיות- זאת השאלה" שלי. מחברת שאני משתמש בה למירמורי 2 לפנות בוקר, ואז אחרי שקראתי את מה שכתבתי במחברת הזאת אמרתי: "אוקי, מסיבה לא ידועה זה מזכיר לי את דברי" אז הקלדתי את זה למחשב וערכתי קצת כדי שזה יהיה יותר נעים לקריאה, והורדתי את החלקים האישיים יותר.
אז רק רוצה להבהיר שאני לא בן אדם דיכאוני כמו שזה נראה, ממש לא, אין לי מחשבות אובדניות או כל דבר 100מם בסגנון.
וזהו.
מקווה שאהבתם את הביקורת.
כל מה שנשאר לכם לעשות זה לנצח בקרבות שלכם, ולהחליט אם לקרוא או לא לקרוא את מסובך.


ביי 
אור,
09/10/2015

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור

ביקורות נוספות על "מפוצלים"

מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

****




"שלום גאיז אנד גירלז בסדנה לכתיבה יוצרת! מיי ניים איז ורוניקה רות, נולדתי בשנת 1988, ואני לא רוצה לעבוד שוב אפילו וואן סינגל דיי בימי חיי. קראתי את "משחקי הרעב", אפילו פעמיים (טוב, עשרים ושש פעמים), וחשבתי לעצמי, היי, גם אני יכולה לכתוב כזה! איי אם דה שיט, מאן!

כי מה אני צריכה, פור גאד סייקס? עולם עתידי, אחרי חורבן של מלחמה נוראה (אמרו לי שקוראים לזה דיסטופיה אבל אני לא מתה על מילים ארוכות), אני אמציא לו כמה חוקים שרירותיים כדי שיהיה מעניין... אוקיי, כל האנשים שנשארו בחיים מחולקים לארבעה... לא, חמישה פלגים - בעיקר כי מחוזות היו לנו במשחקי הרעב ואסור שזה יהיה דומה, רייט? - לפי ה...אופי. יס, דאטס רייט! לפי האופי. מי שאוהב להילחם יהיה ב"אומץ לב"! מי שאוהב לעזור, יהיה ב"הקרבה עצמית", מי שחכם יהיה ב"אוריינות" וכן הלאה, יו גאט דה בייסיק איידיאה. ואי אפשר לעבור מפלג לפלג. אסור! וואנס בחרת, בגיל 16, דאטס איט, פור לייף! כי לכל אחד יש רק תכונה אחת בולטת. למשל אצלי, זה לגנוב רעיונות, לשנות כמה דברים, ולעשות כאילו זה ממש אוריג'ינל. לונג סטורי שורט, אי אפשר להחליף פלג באמצע. איזה מתח, אני מתה.

אוקיי, פה נכנסת הגיבורה. נערה בת 16, יפה טו דיי פור אבל שלא יודעת את זה, והיא ממש טובה, בחץ וקשת.. או, לא, רגע, אה, כן - השלכת סכינים! פאר אינף... . היא אמיצה, ויש לה מנהיגות. ויש שמה גם מישהו חתיך. עם סוד אפל. זהו. מתאהבים, ידה ידה, ורוצים להרוג אותה בגלל שיש לה כמה יכולות, לא רק אחת! היא גם אמיצה וגם טובת לב וגם רוצה לעזור! זה ממש מאיים על העולם! ועל האחדות של הפלגים! היא מפוצלת! וואו! את זה לא היה בהנגר גיימז, אה?? סאק מיי דיק סוזן קולינס, יאה!

מה? זה לא מחזיק וואטר? כי אין היגיון בחמישה פלגים ובכל המבחנים המטופשים שהם עוברים? מה? וזה שיש לה כמה יכולות זה בעצם טוב אז למה שירדפו אחריה? ויש זיליון הולז בעלילה? מה פתאום, בולשיט. קידז וויל לאב איט. אין להם שכל! מספיק שיש ביוטיפול הירו, איזה חתיך, עולם עתידני, היא נלחמת באיוויל, וחשבון הבנק שלי יהיה מיליונרית.

יאללה, תקנו, טינאייג'רז, תקנו! זה טרילוג'י! אז זה שלוש ספרים, במחיר שלושה. כדאי!"


****

(מצטער אם פגעתי, וזה)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

כקוראת ספרי נוער למודת ניסיון ובתור שירות לציבור עליי להתריע מפני מגיפה.
זה התחיל ב"משחקי הרעב", אותו קראתי בהנאה רבה ובלי שום חשד. המשיך עם הספר "אגדה" שקראתי במשך כל הלילה במקום לישון. כאשר קראתי את "הבחירה" על רצפת החנות צומת ספרים (נכון שאני לא היחידה שעושה את זה?) אחד מהקטעים היה כל כך מעורר מחשבה שהפסקתי לקרוא ובהיתי באוויר בחיוך אווילי, עד שאחד מהמוכרים שאל אותי מה קורה.
מה משותף בין כל ספרים אלו? תנו לי לסכם בקצרה. כל ספרים אלו הם (נסו להגיד את זה בנשימה אחת): טרילוגיות-המתארות-דיסטופיה-ובה-שלטון-אכזר-שולט-ונגדו-מתקוממת-הגיבורה-האמיצה-בת-העשרה-בעודה-מתלבטת-בין-שני-נערים-נאים-המאוהבים-בה-נואשות. אני מחפשת דרך שנונה ומקוצרת לתאר ספרים כאלה, אשמח להצעות.
עד שפתחתי לראשונה את הספר "מפוצלים" כבר הספקתי לצבור ניסיון, והיום אני יכולה להריח ספר כזה ממרחק ולהשליכו מידיי בהבעה למודת סבל. לכן, כאשר הדבר הראשון שחשבתי כשקראתי את הספר היה "לאיזה עולם הכניסו אותי הפעם?" הבנתי שמשהו מסריח כאן וסגרתי אותו בהפגנתיות.
אז בסוף קראתי אותו. ובכן ההתחלה לא הייתה משהו, אבל מהאמצע הספר נהיה גרוע ממש.
והרי מגרעותיו של הספר ועיקרן תחילה:
עונה להגדרה שהזכרתי מקודם, שמוצתה עד דק.
עלילה לא מתוחכמת כפי שהיא מתיימרת להיות.
דמויות שלא ניתן לאהוב (מבטיחה שניסיתי).
סיפור אהבה צפוי להחריד.
בכלל כל העלילה צפויה להחריד.
דיונים פילוסופיים שלא פותחו מספיק.
בקיצור, טעויות מרצפות את הספר כמו לבנים במדרכה. לא פלא שהוא הגיע במהרה למדף נידוני המוות של הספרים (אני מדברת, כמובן, על מדף החמישים אחוז הנחה).
אבל הטעות הגדולה ביותר, הגורלית ביותר והטעותית ביותר נעוצה בקונספט פשטני למדי שיש בספר: החלוקה לפלגים. למה זו טעות? ובכן, זכור לי ספר מסוים המתאר בית ספר בו התלמידים מתחלקים בין בתים שונים על פי האופי שלהם. איך קוראים לו? נכון, הארי פוטר. רב המכר השני בגודלו בעולם.
אז ההקבלה לא מושלמת, אבל הקורא הנבון יכול לעשות את ההקשר בין פלג אוריינות לבית רייבנקלו, פלג ידידות לבית הפלפאף ופלג אומץ לב לבית גריפינדור. לבית סלית'רין אין מקבילה, וניתן רק לשער שזה נובע מחוסר רצון להיחשף לתביעות משפטיות בגין הפרת זכויות יוצרים מצד ג'יי קיי רולינג.
למה זו טעות גדולה כל כך? ובכן, נניח שאתם רוצים להיבחן לנבחרת כדורגל. האם הייתם רוצים שמסי ייבחן לאותו מקום? אם אתם נבחנים באודישן לתפקיד הגיבור, האם הייתם רוצים למצוא את בראד פיט בחדר ההמתנה? ואם הייתם כותבים ספר, האם הייתם רוצים להיבחן בהשוואה אל הארי פוטר? אני יודעת שלא כולם מתים עליו, אבל חייבים להתחשב בעובדה שאת הספר היחיד שעולה עליו במספר העותקים כתב אלוהים.
אז יש לנו את בית גריפינדור ואת פלג אומץ הלב. שניהם מתהדרים באומץ לבם. אבל בעוד שילדי בית גריפינדור מקריבים את עצמם למען חבריהם, משליכים את עצמם לסכנה כדי להציל את העולם ומסתערים לקרב נגד כוחות הרשע, בפלג אומץ הלב הם נאלצים להיאבק אחד בשני, להשליך את עצמם אל תוך ומבעד לרכבת נוסעת ולעמוד על גשר רעוע מעל לנהר סוער.
תנו לי לומר משהו: אומץ הוא מנגנון השמדה עצמית.זה לא מקרה שכל הדברים שמפחידים אותנו- גובה, אש, חושך, ים, מקומות סגורים- מובילים למוות בסופו של דבר. הפחד הוא כלי הישרדותי. כן, להשליך את עצמך מתוך רכבת נוסעת זה אמיץ. ובכן, גם לקפוץ מראש בניין גבוה זה אמיץ. אבל זה אידיוטי. ואם יש שני אנשים שעומדים בראש בניין גבוה, קל לדעת מי ימות קודם- מי שירד למטה דרך המעלית, או האחד שייקח את הדרך המהירה יותר. אני רוצה להעביר מסר הפוך מזה שמועבר במפוצלים: פחד הוא הכרחי וחשוב. אומץ הוא חטא, שקיומו מוצדק רק אם עומדים על המאזניים חייהם של אחרים. כבאי שנכנס לתוך בית בוער כדי לחלץ איש שתקוע שם הוא אמיץ וראוי להערכה. אדם שמכניס את עצמו לבית בוער כדי להראות לחבר'ה, הוא אידיוט. והוא ימות מהר יותר.
פחדו, חבריי. פחד יכול להציק ולהפריע, ובהחלט יש להתגבר עליו. אבל לא לעזוב אותו לחלוטין. פחדו מספרים גרועים ואל תתנו להם מקום בביתכם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מרים
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

אתמול בערב הלכתי עם אחי לסרט בסינמה סיטי בראשון
וגררתי אותו לסטימצקי ,
איכשהו יצא שקניתי ספרים @_@
למרות שאמרתי לעצמי שאני לא קונה יותר כלום עד האייקון .
היה מבצע 1+1 אני יכולה לוותר עליו??

בכל מקרה ,הסתכלתי על הספר , והכריכה ממש מצאה חן בעיני,
וגם העלילה אז החלטתי לקנות את הספר ^_^

התחלתי על הבוקר את הספר , וממש חכיתי לחזור הביתה כדי להמשיך לקרוא.
הספר ריתק אותי ונהנתי ממנו מאוד .

בזמן שקראתי את הספר ההקבלה שעלתה לי לראש היא דת ומסורת מה שמצופה מאיתנו לעשות .
ללכת בכיוון שההורים והחברה שלנו מתווה עבורנו .
יכול להיות שההורים שלנו חושבים שהם יודעים יותר טוב או אפילו שהם באמת צודקים ,
אבל בסופו של דבר זוהי הבחירה שלנו להחליט על הכיוון שלנו בחיים .

בזרמים מסויימים בדת שלנו ובכל דת אחרת לצורך העניין
מנדים את אלה שחושבים/מתנהגים בצורה שונה .
אין סובלנות לאחר .
והם תמיד חושבים שהם צודקים ושהדרך שלהם היא הנכונה .

חשיבה כזו היא מוטעית, היא גורמת לפילוג ולשנאת חינם .

אם היינו יכולים לקבל את העובדה שלכולנו יש מחשבה אישית
ואנחנו לא צריכים לצעוד בצעדי הדת או החברה או אפילו של ההורים שלנו
אולי העולם היה נראה קצת שונה.

העלילה היא על נערה בשם ביאטריס , שגדלה בפלג שנקרא הקרבה עצמית .
באיזור מגורייה יש 5 פלגים עיקריים .

1.הקרבה עצמית -פלג בו האנשים מסתפקים במועט , עוזרים לאחר ומקריבים את עצמם לטובת הזולות
2.אוריינות-פלג שמעריך ידע,חוקר את הסביבה וממציא
3.כנות -פלג בו אין סינון ליחס ולצורת הדיבור של התושבים
4.אומץ לב - פלג בו התושבים מסתכנים במעשים "אמיצים " והם מערך האבטחה של העיר כולה
5.ידידות - פלג שבו כל התושבים נחמדים אל השני

יש עוד תת פלג שנקרא חסרי פלג הם למעשה אנשים שלא מצליחים להשתלב באף אחד מהפלגים .

כאשר כל נער ונערה מגיעים לגיל 16 הם עוברים אבחון שמראה לאיזה סוג פלג הם מתאימים , ולמחרת מתקיים טקס בו הם בוחרים לאיזה פלג הם רוצים להשתייך.

במידה והם בוחרים בפלג בו הם גדלו אז הכל עובר על ימי מנוחות .
במידה והם מחליטים לעבור פלג אז המשפחה שלהם מנדה אותם .

הפלג קדום לדם .

ביאטריס גדלה בפלג של הקרבה עצמית , היא לא הורשתה להסתכל במראה כל יום או ללבוש בגדים צמודים או לאכול בשר .הפלג שלה הוא פלג שדואג קודם כל לזולת ורק אח"כ לעצמו.

אני יכולה להבין היא הרגישה לא שייכת (להסתכל במראה אחת לשלושה חודשים???)
כאשר מגיע יום המבחן ביאטריס מקבלת תוצאות חריגות ,
וכאשר מגיע הרגע של המבחן היא בוחרת בפלג שונה .
פלג אומץ הלב.

ברגע שהיא הגיעה להחלטה הכל השתנה .
כעת החיים שייכים לה והיא מחליטה לטובת עצמה .
אך , לא הכל ורוד , כעת היא ניצבת בקשיים חדשים
היא נחשבת עריקה , נחשבת לתת פלג
ועליה לעבור מבחנים קשים על מנת להשתייך לפלג של אומץ הלב.

אך למרות כל הקשיים , היא מגלה צחוק , וחברי אמת , אהבה ,והיא לומדת על עצמה המון .

במהלך תקופת האימונים היא משתנה וכך גם התפיסה שלה לגבי העולם .

אני לא ארחיב יותר לגבי העלילה ... כי טוב , תקראו לבד ...

מקווה שתאהבו את הספר :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Miaka
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

ספר מצוין!!!
אני ממליצה לקרוא אחרי שאת/ה בן 11 (לפחות) כי יש שם קצת קטעים, איך להגיד? סוטים.
הספר מספר מנקודת המבט המיוחדת של ביטריס/טריס נערה בת 16 (אם אני לא טועה), שצריכה לבחור.
אגב, הבחירה לא כל כך חשובה, בסך הכל מה שיקרא אם היא תטעה זה שהיא תמות, סבבה? העולם לא יתפוצץ אף נבל (כמעט) לא ישתלט על העולם וכאילו, יחסית גורל העולם לא מוטל על כתפיה, סבבה?
כאן מתחילה ההזהרת ספוילר
אחרי שבי/טריס בוחרת (ותוך כדי סוג של נוטשת את משפחתה) היא מגיעה לאומץ - שזה סוג של הצבא של הארץ שלה, מסובך להסביר, כשתקראו תבינו - ושמה היא מתאהבת (זה לא כתוב במפורש בספר!) בבחור חתיך שהשם שלו זה פור (לא טוביס!!! מדגישה!). פור מלמד אותה איך לשרוד בעולם שלהם בתור מפוצלת, מאוחר יותר היא תגלה שגם הוא מפוצל. לבסוף תופסים אותם ו... בכלל לא תאמינו האהבה מנצחת! (איך זה בכלל לא היה ברור מההתחלה!) בלה בלה בלה הם מצילים את החברים שלהם (שהפכו סוג של לרובוטים) ואז בורחים (כי הם עכשיו סוג של פושעים).
ההמשך הוא כבר בספר הבא בסידרה - נאמנים - שאותו אתם כבר יכולים לקרוא בעצמכם.
אגב, לסידרה (שלושה ספרים) עשו גם סרטים, שגם הם מצוינים!! (התמונה שלי נגיד היא מהסרט הראשון)
אני מתנצלת אם יש טעויות, קראתי את הספר לאחרונה לפני בערך שנה, אז בואו נגיד שהזיכרון שלי לא משהו.
זהו, לעכשיו.....

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ג'ינה
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

קודם כל, לפני שאני מתחילה, הייתי רוצה לומר תודה לאבא הטוב, הנפלא והמתחשב שלי, שמבין את חשיבותם של המבצעים.
חמישה, הייתם מאמינים?! חמישה!!! אמא שלי התפלצה, אבל זה היה קרוב לתאריך יום ההולדת שלי אז היה אסור לה לצעוק.
אושר!
בעיקרון, הלכנו לקנות בגדים. מדהים. כן, אני יודעת מה תחשבו. אני בת. אני צריכה לאהוב לקנות המון בגדים. לא ממש. אני פשוט נותנת לאמא שלי ולאחותי הגדולה לקנות מה שהן רוצות. אני עצמי מסתובבת עם אבא שלי ועם האחים שלי.
אז... ראיתי סניף של צומת ספרים. למזלי, האבא המדהים שלי (שהוזכר בהתחלה) מבין אותי בצורה מושלמת. לא הייתי צריכה אפילו לפתוח את הפה, וכבר היינו בפנים. הוא הסתכל על המדפים של המבוגרים, אני פשטתי על האגף על הנוער, והאחים שלי סתם הסתובבו וזרעו הרס בכל מקום.
הוא יצא עם שלושה ספרים, אני עם חמישה, והשלמות המשיכה. תולעי ספרים יש בכל מקום, אנשים. פשוט צריך לדעת איפה לחפש.
מפוצלים, כמו שכבר הספקתם בטח לנחש, הוא אחד מהספרים שבחרתי. ספר מדהים. אי אפשר שלא לאהוב ולהתחבר לביאטריס (טריס) ולאופי שלה. אם עדיין לא הספקתם לקרוא, אל תחכו הרבה. אני מכתירה בזאת את הספר הזה לאהוב עלי השבוע.
נו? אתם עדיין כאן?! אני צריכה לתת לכל אחד הכרזה אישית?! (פרי תוצרתה של המורה שלי למדעים... איזו חמודה היא!)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ג'ן
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

הפעם אני פותחת באזהרה- אם אתם אוהבים את הספר הזה, אל תקראו את הביקורת הזו.
כן, זו לא עומדת להיות ביקורת קוטלת לספר עצמו, אבל זה עדיין יכול לעצבן.
-
יום אחד, כמה בבוקר מישהי בשם ורוניקה (לא שזה קשור, אבל ורוניקה?), היא אהבה לקרוא, והחליטה שהיא רוצה לכתוב ספר, טוב ויפה וי, עד כאן הכל טוב. היא הניחה נייר, עט וקסת דיו (This is my story! Do with it what I want ~) היה לה רעיון נחמד, היה לו פוטנציאל, אבל אז היא התחילה לנסות לנחש מה קורה בראש של נערה בת שש-עשרה, ו- אז באה המפלצת!
מחיית דמעה נוסטלגיה, לא חשוב.

את הספר הזה קראתי בהרבה תקווה, לאחר הדברים שנאמרו עליו ציפיתי למשהו מדהים, הספר היה נחמד ותו לא, אולי הוא היה זוכה לחיבה מצידי אלמלא דבר אחד, טריס.

הכירו את ביאטריס פריוור! בלונדינית עם עיניים כחולות, עושה קעקועים פעם ביומיים, ובעלת מנהג מגונה לומר שהיא אנוכית בסוף כל פרק. הדבר היחיד שטוב בה זה שהיא לא יפה. ועל זה הערכתי נתונה לך ורוניקה.
הנה מה שיש לי לומר על טריס-
אוקי! את מכוערת! את אנוכית! למה את כל כך דואגת להזכיר את זה? אני מניחה שהיה בסדר אילו היא הייתה אומרת את זה פעם אחת, אבל היא אומרת את זה כל כך הרבה פעמים שזה נשמע כאילו היא מרוצה מזה. זו אחת הסיבות לא לאהוב אותה.
זה שהיא גאה בזה שהיא אנוכית, לא בגלל שהיא לא יפה.
עוד דבר, היא באמת אמרה שהיא נגעלת מאל רק בגלל שאל בכה?! זה היה כל כך מגעיל שהפסקתי את הספר באותו רגע וגמרתי שני ספרים עד שחזרתי אליו.
סיבה שלישית, היא מתייחסת לכולם כאילו הם נחותים ממנה, כולל את החברים שלה. זה לא היה מודגש אבל זה היה כל כך מעצבן שבאיזשהו שלב היא הפסיקה לחשוב על כריסטינה וויל ורק חשבה על עצמה, החבר החתיך שלה ולהסתובב עם החברה המקובלים.
סיבה אחרונה ומספיילרת- היא הרגה את וויל, אני לא אסלח לה לעולם. ולא. זו לא הייתה הישרדות. קטניס הייתה יורה בו? הארי היה מקלל? לא! הם היו לפחות מנסים! זה היה פשוט מעצבן ולא נחוץ. והפעם היחידה שהספר הזה השפיע עלי.
אה! ההורים שלה נהרגים והיא כולה 'סבבה, לא יכולתי למנוע את זה'.

ועכשיו, לאחר שסיימתי להוציא את כעסי על טריס, ואלה בעצם כעסי על הספר, נעבור לדמויות.

כריסטינה, היא הייתה חמודה, חברה טובה ונערה אמיצה, החברות שלה עם וויל הייתה כל כך צפויה שצחקתי על טריס שהיא לא קלטה את זה. בסך הכל, אני מקווה שכריסטינה עשתה לה הרבה רגשות אשמה בספר הבא.

מי עכשיו?! וויל! וויל הנחמד והמצחיק! וויל שתופס לחם ואוכל אותו! יחי וויל! (רגע, מה?!) הו וויל, הדמות האהובה עלי, אני לא יודעת למה, אין לי מושג. והוא, בדיוק כמו כריסטינה, בעל לב טוב ודמות נפלאה. כן, אני מקללת מישהי עכשיו.

ועכשיו אין לי הרבה מה לכתוב, כי אני ברגשות מעורבים לגבי אל, זה לא היה מתאים לו! פתאום האופי שלו משתנה? איך הוא היה יכול לעשות את זה?! למה הוא לא זרק אותה למים?!!!.
טוב סתם. אבל לדעתי, הוא היה דמות חמודה ונפלאה, וזה לא היה כל כך אמין שפתאום הוא רוצה להרוג ילדה. נקודה פחות רות.

תקעו בחצוצרות כי אוריה מגיע! עכשיו אני ארכין ראשי בסליחה לפני הסופרת ואומר תודה ברגש על יצירת הדמות הזו!.
-סליחה ורוניקה-
הו תודה זה עבר!

קולטת שלא כתבתי כלום על טוביאס
טריס לא ראויה לו. זה מסכם הכל. בסך הכל הוא מגניב, ויש בו משהו חכם. והוא אמיץ, אבל בזה אני לא מחדשת כלום

אם לכלול את כל ה"ביקורת" הזו ביחד. זה בעצם מכתב זועם לוי היקרה על יצירת דמות כמו טריס. אני בכל זאת אקרא את הספר הבא, אני לא מספיק חזקה, אני פשוט אעמיד פנים שביאטריס פריוור לא קיימת והספר יהיה מושלם.

-ג'קס-

לפני 11 שנים•ג'קס
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

*** ביקורת מכילה ספוילרים

בשלוש עשרה שנות חיי הספקתי לאסוף מאגר בלתי מבוטל של אנשים ששנאתי. ביאטריס פריור היא אחת מהם.


ביאטריס "טריס" פריור - נערה בת שש עשרה, (בלונדינית, כחולת עיניים), שחיה בתוך שיקגו האפוקליפטית, המחולקת לחמישה פלגים כדי ליצור עם חזק ומאורגן. וישנם גם המפוצלים, אנשים שעליהם לא שולטת תכונה אחת והם מהווים איום כביר על האימפריה כי "הם לא יכולים לשלוט עלינו, ותמיד נעשה להם צרות".

למרות שחונכה וגודלה בפלג הקרבה עצמית, ביאטריס בוחרת בפלג אומץ לב, שם היא מתוודעת לאהבה ותשוקה שמהם לא סבלה קודם, ועוברת את האימונים המפרכים תוך פספוס מוחלט של לוח המטרה (אימוני ירייה ברובה וזריקת סכינים), והצצה במראה כל כמה שעות (או כמה דקות); ומגלה להפתעתה שלמרות שהיא לא יפה במיוחד, ("עיניי גדולות מדיי ואפי ארוך מדיי"), ולא מצטיינת באיברים מושכים, היא בכל זאת מושא נעיצת מבטיהם של הגברים.


ואם אתם תוהים מה גרם לי לשנוא את ביאטריס, אם היא בסך הכל גיבורה רכרוכית טיפוסית - אל דאגה, יש לי ציטוטים.

רגליו קרובות מאוד לראשי. אני צריכה לנחם אותו, אני אמורה לרצות לנחם אותו, לזה חונכתי. אבל במקום זה אני חשה גועל. מישהו שנראה כל כך חזק לא צריך להתנהג כמו חלש. למה הוא לא יכול לבכות בשקט, כמו כל האחרים?

"לא אפגע בך. אף פעם לא רציתי ל…" אל מכסה את פניו בשתי ידיו. "אני רק רוצה לומר שאני מצטער, אני כל כך מצטער, אני לא… לא יודע מה לא בסדר איתי, אני… בבקשה תסלחי לי, בבקשה…"
[...]
"תתרחק ממני", אני אומרת בשקט. הגוך שלי נוקשה וקר. אני לא כועסת, אני לא פגועה, אני לא כלום. אני אומרת בקול נמוך, "ואל תתקרב אלי שוב, לעולם."
עינינו נפגשות. עיניו כהות וזגוגיות.
"אני נשבעת לאלוהים שאם תתקרב אלי אני אהרוג אותך." אני אומרת. "חתיכת פחדן."

(ואת המונולוג המרגש הזה היא אמרה לאלברט, עריק שהיה מאוהב בה נואשות ומסיבות כלשהן הוא נכנס לדיכאון וזה הרס אותו והוא ניסה להרוג אותה, (צעד חכם). הוא התאבד כמה ימים אחר כך בהיעדר מישהו שיעצור אותו. היא לא באה לטקס ההלוויה.)

עכשיו ברצינות: אני לא יודעת למה יש כאלה שמפרשים את הקטע הזה כביטוח לחוזק ולאומץ של טריס - הוא בדיוק ההיפך, משתי סיבות: (א) אדם חזק לא ישפיל אחרים כדי לרומם את עצמו, ו(ב) לסלוח זה דבר קשה, אבל לא בלתי אפשרי. לסלוח משמעותו אומץ, יקירי. להפנות גב הוא לא מעשה אמיץ. לפגוע במישהו שפגע בך הוא לא מעשה טוב. וזהו.

אז, אני לא יודעת אם הבנתם הרבה מהשורות האלה, אבל ורוניקה רות' יצרה מפלצת. היא ערבבה את כל האנשים ששנאתי, את כל הרגעים האלה שבכיתי, לבד, ואף אחד לא היה שם, בתוך דמות אחת, אישיות אחת, תכונה אחת, גיבורה אחת - שמייצגת אומץ לב אבל בעצם פחדנית יותר מכולנו.


אוקיי, כשסיכמתי את עניין טריס כמיטב יכולתי, הבה נעבור לנושא הבא.

"אנשים נוטים לייחס לי תכונות נעלות", אני אומרת בשקט. "הם חושבים שבגלל שאני קטנה, או בת, או נוקשה, אני לא מסוגלת תהיות אכזרית. אבל הם טועים."

תראו, אני לא רואה בעצמי אדם מושלם, וגם לא אדם נעלה או טוב, אבל אני משתדלת, אתם יודעים? אני משתדלת לא להתנהג באלימות כלפי האחיות שלי כי מגיע להן אדם שאפשר לסמוך עליו, ואני נחמדה לכולם כי אני מבינה שלהכיר בתכונות הרעות שלך זה לא מספיק, ורוע לא עוזר לעולם הזה, ואני החלטתי לא להסתפק ב"אנחנו, בני האנוש, רעים ומחריבים את עולמנו", כי לא אכפת לי ויש אנשים טובים, יש, יש אנשים נעלים, ולמה לי לא להוסיף טוב לעולם הזה?
אני מבינה שלחלק מהקוראים היה נחמד לראות שביאטריס לא מושלמת, אבל, קצת פרופורציות; אדם כמוה לא מתאים להיות מנהיג, ולא גיבור, והיא - ביאטריס - זאת שנלחמת באקדחים ועומדת על שלה בעוז - היא לא גיבורה.

והלאה, לנושא הבא: תגובות לא אמינות, פשוטו כמשמעו.

ויל. עיניו חסרות הבעה, והוא פועל כמו אוטומט, והוא בכל זאת ויל. הוא מפסיק לרוץ ומסתכל עלי, רגליו נטועות באדמה ואקדח בידיו. תוך רגע אני רואה שאצבעו על ההגה ושומעת שכדור נכנס למחסנית, ואני יורה. עיני עצומות.
הקליע פוגע בראשו. אני יודעת, כי לשם כיוונתי.

היא רצחה את הידיד שלה. אני, כאילו, באמת צריכה להגיד יותר? שתברח, שתתכופף - שתהמם אותו, שתתלבט. שתביע חרטה. אבל היא דואגת מהחברה שלה, קריסטינה - מהחברה שלו (חברה חברה) - וממה היא תגיד כשהיא תדע שטריס רצחה אותו. כמובן שהיא עצמה לעולם לא היתה מודה בזה - הסיבה היחידה שקריסטינה עומדת לדעת היא שהיא ערקה מפלג כנות, שם מלמדים אותם לזהות אדם שמשקר.

אמא של טריס מתה, כמה עמודים לפני הרציחה של ויל, במחווה עילאית וכדי להגן על הבת שלה. אני לא אתעכב על העניין של הקיטש הצפוי סוחט הדמעות, אלא על התגובה של אבא של טריס, מה שמו.

"זה טוב", הוא אומר ונשמע מתוח. "זה מוות טוב."

כן, למה לא, מותק, מוות טוב, מוות זה טוב, כי אנחנו חיים למען המוות, מטרה נעלה, משאת נפשנו.

"יש כאן אנשים עם רובים. כשהם יראו אותי, הם יהרגו אותי, אם יוכלו", אני אומרת בשקט לאבי. אני מחפשת את עיניו. "לתת להם להרוג אותי?"
הוא מסתכל עלי כמה שניות.
"לכי", הוא אומר, "והאל יהיה לצידך."

(אבא של טריס לטריס.)

ואז קורה עוד מקרה דומה, כשאבא של כריס מוסר את נפשו, (בעוד מחווה עילאית למען טריס), היא מיידעת את אח שלה, כאלב (במקור כיילב אבל התרגום גרוע) במותו. ותגובתו כדלהלן;

"מה עם אבא?" הוא שואל.
אני רק מנידה בראשי.
"טוב", הוא אומר וכמעט נחנק, "הוא היה רוצה שזה יהיה ככה."

טוב, המטרה של הציטוטים האלה מלכתחילה הייתה להראות כמה התגובות לא אמינות, אבל אני חושבת שיש משהו מעבר לזה. ורוניקה רות הפכה את כל הפלגים למוקצנים מדיי - גם את הרעים וגם את הטובים. הרעים היו רעים, סתם ככה, בלי מניעים, והטובים בעצמם היו מטורפים על כל הראש, וכך גם הסופרת. יש כאן זלזול עצום, עצום, בערך החיים והערכים הטובים האמתיים ויציאה עצומה מפרופורציות. למה חייבים לענות אותך ולהכריח אותך לספר את כל השקרים שלך בפלג כנות? למה ידע הופך אנשים לרעים באוריינות? למה, בכלל, מוות הופך להיות דבר טוב או נשגב או נעלה?


ועוד בעיה היא השפה הלא אחידה. אני לא בדיוק יודעת אם הבעיה היא בתרגום או בטקסט המקורי, אבל קצת מוזר לכתוב, "קשה לי לעצור את הדמעות כשאני רואה את הפחד בעיניו הכהות" (חרוז!) ו"כתפי כואבת בטירוף", באותה פסקה. לא מקצועי.


בכל אופן, יש רק עוד נקודה אחת קטנה שאני רוצה לציין לפני שאסיים (סוף סוף), והיא דיי שולית ואני דיי בטוחה שאף אחד לא שם לב אליה, אבל היא מתקשרת לשבועות (ועכשיו כבר חודשים) האחרונים בהם יצא השיר החדש של סיה, elastic heart. מי שראה את הקליפ (https://www.youtube.com/watch?v=KWZGAExj-es - אם תרצו), אני מניחה שכבר שמע על הפרשנות השגויה שמייחסת את מה שקורה בין שני הרקדנים למשהו מיני. פדופיליה.
האמת היא שהם אמורים לייצג אבא ובת.

אז כמו שאמרתי, בחלק כלשהו בבחינות הכניסה לאומץ לב המשתתפים נדרשים לתת לבחורים חתיכים לנעוץ בהם אלקטרודות, ולהתמודד עם הפחדים הכי נוראיים שלהם, מול עיניהם של השופטים.
טריס מפחדת מסקס. עד כאן טוב ויפה, אבל לאחר ההתמודדות המרשימה שלה במבחן חברה שלה, קריסטינה, אומרת לה שנפוצה השמועה שזה אמר לזאת שזאת אמרה לזה שאמרו לה שהשופטים צחקו למוות במבחן של טריס.
טריס אומרת לה שהיא מפחדת מאינטימיות.
קריסטינה: "סקס."

הכל היום נהיה כל כך זול ונמאס לי מזה.

(סקירה סופית: כתיבה גרועה למדיי, עלילה ממוחזרת, דמויות נוראיות, סרט עוד יותר, לא מתכוונת להמשיך לקרוא עוד עמוד אחד בסדרה הזאת.)


טוב, אז זאת היתה הביקורת שלי על מפוצלים שנכתבה בערך בשבע שעות שהתפרשו על ארבעה חודשים, אני הייתי ריין ואתם הייתם סימניה. הלכתי ללמוד למבחן באנגלית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•~RAIN~
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

אני מצטער שקניתי את הספר הזה.
ברצינות. רשמית, אני שונא את הספר הזה.
אז עכשיו תשאלו את השאלה המתבקשת-למה, אם כך, דירגתי את הספר עם שלושה כוכבים?
התשובה היא די פשוטה-
זה ספר שנחמד לקרוא כשממש אין לך מה לקרוא, אבל לא שווה לקנות אותו. תשאילו אותו מהספריה, מחבר, אבל לקנות? אם הטעם שלכם בספרים דומה לשלי, תעשו לעצמם טובה, ואל תעשו את הטעות הזאת.
ראיתי את רוב הביקורות כאן, וכול מה שראיתי שיבח את הספר ואמר שהוא טוב וכו' וכו'. אין לי מושג למה חושבים ככה.
למה אני כל כך שונא את הספר?
טוב, א. הוא כתוב בלשון הווה. אני שונא את זה. פשוט שונא. אבל לרוב זה נסבל.
ב. החוקים מטומטמים וההיגיון עקום.
ג. למה יש ****** דמות גיבורה כל כך מטומטמת וכל כך חזקה? כאילו, אם עד היום חשבתי שאלי מתיכון לילה 2 סתומה, אז זה פשוט ואוו. זה שיא גינס. צריך לתת לה פרס על זה או משהו. כשיבוא היום שבו כל המתים יחזרו לחיים ויחלקו פרסים, בפרס "הדמות המטומטמת ביותר בעולם הספרות של כל הזמנים", הקול שלי נתון לך, (ביא)טריס!
ויש גם את העניין הקטנטן שהוא ספויילר שכולל בתוכו קיינד-אוף ספויילר לתיכון לילה 2.עד היום שנאתי רק שתי זוגות בעולם הספרות. רון והרמיוני, אלי וסילבן. היום נוסף זוג חדש! הכירו את טריס(ביאטריס) ואת פור(שכחתי את השם האמיתי שלו!)! כאילו, מה חשבה לעצמה הסופרת המטומטמת?!?! ואגב, אם כבר ספויילר- נכון כתוב שלביאטריס מתאים להיות גם באוריינות? טוב, אני חולק על זה.
יש.
לה.
קליטה.
איטית.
אחרי שהזריקו לה את החומר המזורגג שאמור לשלוט עליה? טוב, ברגע הראשון הבנתי מה זה החומר הזה. היא הבינה את זה רק אחרי כמה עמודים טובים... דברים שהתחברו לי ברגע הראשון לקח לה עידנים להבין.
ונכון היא שאלה את עצמה אם היא אשמה המוות של אל? נכון פור אמר לה שהיא לא?
אז יש לי חידוש עבורכם, טריס, פור. כן!!!!! את אשמה במוות שלו, סתומה!
סוף ספויילר

זה ספר שמתיימר להיות מותח, מרגש, עצוב, בלתי צפוי, שייגרום לאנשים להתסכל אחרת על המציאות ולראות משמעות שונה בערכים.
מצטער, ורוניקה, לא הצלחת. אצלי, בכל אופן. הכל צפוי. אין שום דבר מותח או מרגש או עצוב.
סליחה, יש משהו עצוב. הטמטום של טריס.
כל מה שהספר גרם לי הוא לחשוב עד כמה האנשים שם סתומים כשהם מחלקים את כולם לחמש קבוצות ערכי-על, בהם אסור לעסוק באף ערך אחר, ושהפלג המחורבן קודם לדם.

אז כן, זאת אמורה להיות קטילה. לא מצא חן בעיניכם? חושבים אחרת? מצטער. זאת דעתי ושום דבר לא ישנה אותה.
קראתי אותו רק כי חשבתי איך לקטול אותו אחר כך. אני לא עושה את זה הרבה, אבל את הסדרה הזאת אי לא מתכוון להמשיך. מצטער טריס, הסוף שלך מעניין לי ת'תחת.

אם אין לכם מה לקרוא חוץ מזה, אם לא מפסיקים לנדנד לכם לקרוא את זה, תקראו. אני את שלי אמרתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•The dark dragon
מפוצלים

מפוצלים

ורוניקה רוֹת

גם אתם תהיתם מה גורם לכמות כה גדולה של ספרים דיסטופיים העוסקים בנערה שקבוצת בני גילה מחליפה את משפחתה, שעליה לשרוד טירונות אכזרית, להשיג השגים גופניים על אנושיים, לגלות שהעולם אינו מה שסיפרו לה, לגלות את האהבה (אבל לא את הסקס...) ולגלות שיש לה סגולות יוצאות דופן? נתקלתי לאחרונה במספר ספרים בפורמט הזה - את "משחקי הרעב" קראתי ראשון (ואהבתי) ועוד כמה ספרים באותו נוסח שלא קראתי, והספר הזה.

העולם בו חיה ביאטריס מחולק לפלגים כשכל פלג חורט על דגלו תכונה אחת ומחנך את ילדיו על פי אותה תכונה. אין בדרך כלל יחסים בין הפלגים ורק פעם בחיים, בגיל 16 יכול הנער או הנערה לבחור בפלג שונה בו יחיה מעתה. אם הוא בחר בפלג אחר מזה בו גודל - ינותקו קשריו עם האנשים שעד אז היו הקרובים אליו ביותר. הדילמות שהסיפור מציב מעניינות אבל הסופרת מעדיפה תאור הרפתקאות על פני פיתוח הנושאים היותר מופשטים, בעיקר, אני חושבת, כדי לא להעיק על קוראיה.
הספר כתוב די טוב. הוא מדלג על קטעים לא הגיוניים בסיפור, חותר קדימה ומייצר מתח - גם מלאכותי - ע"י שינוי החוקים.

אין לי מושג מה גרם לכמות הספרים בז'אנר הזה. בניכוי החקיינות וזרם ה"גם אני" יש פה תופעה שאולי מצביעה על צורך: ומה שאפשר להגיד לגבי ארבעה ספרים מקריים בתחום ("משחקי הרעב", "הבחירה", "מחוננת", "מפוצלים") הוא שכולם נכתבו על ידי סופרות צעירות (ונאות לפי התמונות...), כולן אמריקאיות שבאו ממדינות הפרובינציה, וכולן בוגרות של חוגים לכתיבה יוצרת באוניברסיטה...
אפשר לקרוא את הספר הזה שאינו דורש יותר מדי התעמקות, שאין בו כמעט "חפירות", שכולו פעולה ומתח. רוב מי שהתלהבו ממנו לפי הביקורות היו בני נוער. נראה שרות סימנה את קבוצת הגיל של קוראיה הפוטנציאליים וככל שעולה גיל הקורא, פוחת הסיכוי להנאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“בשונה משאר הספרים בז'אנר הזה, מפוצלים הוא ספר מיוחד. בספרים אחרים מז'אנר המדע הבדיוני (כמו 'משחקי הר”