ביקורת ספרותית על משוואה עם נעלם מאת אורי אדלמן

---

אי שם בסוף שנות ה-90 יצא רב מכר מותח זה, דבר שסביר להניח העמיד את כותבו במקום מכובד של הספרות המקומית, הפתיע אותי לדעת שהספר הנ"ל אפילו תורגם לגרמנית(!) אם לסמוך על ויקיפדיה.
הספר אכן מותח, אוהבי הז'אנר יעידו על הנוסחה המוכרת של אדלמן בה על הקורא לתור אחר רמזים שמפוזרים בעליות גג נטושות ובזירות רצח המוקפות בסרט סימון צהוב. אה..סליחה, אדום,צהוב של של NYPD, ואולי בעצם זה בדיוק העניין, הספר אמין ככל שיהיה מרגיש יותר ניו יורק מאשר תל אביב.
לא שזה רע, אבל ליטוש הדמיות מעורר חוסר אמינות (שלא מפריע כלל למתח.)
זה קצת משעשע לקרוא את ספרי המתח שבאו בתקופת "משוואה עם נעלם" הם נכתבים בעולם ללא גוגל ופייסבוק,כך שנאלצים החוקרים החריפים המתוארים בספר, לתור אחר רמזים במאובנים פרה היסטוריים כמו "ספר טלפונים" או "דיסקט מאגר שמות הביטוח הלאומי" ואפילו זכורה לי סצנה ארוכה שבה מעורבת קלטת זעירה של משיבון תא קולי שנגנבה בחופזה ,מאחד הטלפונים בהם נתקל הגיבור.
כל זה רק מוסיף ליצירת העולם אותו מבקש הכותב להכניס אותנו, מעבר לזה, זה נחמד לקרוא סוף סוף ספר שלא לוקח את מסך המחשב כגיבור עלילתי, בו אימיילים ואתרים אפלים ברשת סוגרים קצוות בתעלומה. כמו שידידנו מעבר לים הרלד קובן וחבריו עושים לז'אנר סיפרי המתח בעשור האחרון.
ספר מתח נוח לעיכול אפילו לפני השינה, סופר מקומי, קצת כמו פרק טוב של "חוק וסדר" רק בדיזינגוף. "אני רואה מלאך והוא אומר לי: קח את שנות ה-90"

» ביקורות נוספות של עומרי
» ביקורות נוספות על משוואה עם נעלם