ביקורת ספרותית על משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו

---

בחצי שנה האחרונה אני עד לתהליך קשה, שאולי לא הצלחתי להתמסר אליו נפשית עדיין, והוא תהליך ירידתם מהארץ של חלק ממכרי וחברי הטובים. כשבחדשות מדברים על ביטויים כמו "הגירה שלילית" ו"בריחת מוחות" אני נוגע במילים הללו כאילו היו אצטרובלים בהם שיחקתי עם חברי הטובים עוד שהיינו ביסודי, עוד לפני שנשאו בכינוי הגאה "יורדים".
זה די פשוט, וזה גם לא כל כך נורא כפי שזה נשמע, כל העוזבים גברים, אקדמאים , מצטיינים יש להוסיף, חלקם התחתנו מזה כבר עם אישה בעלת אזרחות זרה ונחשקת, ובניהם יש מי שנוסע לראיונות עבודה במשרדים נוצצים שכנראה יניבו פרי כבר השנה.
ההרגשה היא שנרדמתי בשמירה. כי מסתבר שאחרי תואר ישנו רק מקום אחד שאפשר להגיע אליו, רחוק, ובלי כרטיס הרב-קו. עם שאיפה לחד כיווניות.
נכון, לא כולם עוזבים אבל כאשר מדובר בחברי ילדות זה מרגיש קצת כמו הפעם ההיא שהמורה דורית שכחה אותי נעול בכיתה, בבוקר הטיול השנתי למערת הקמח (בטח היום היו מראיינים אותי לרפי רשף על זה).
כל הרגשות הצפים הללו הזכירו לי את הספר הזה שקראתי די מזמן, בתוכו אשכול נבו מגולל בהצלחה את סיפורם של כמה גברים, ישראלים כדרכו, רגישים שלא כדרכנו, ומכורי כדורגל- שלא כדרכי.
חברים אלו כמצופה מנבו, אמורים לייצג את כל מה שגבר ישראלי עלול לייצג לסוגיו: האחד רוחניק שמת לעוף מכאן, השני חוגג את הישראליות שלו מאוסטרליה, השלישי ראשו עדיין בצבא, הרביעי הוא מצליחן סדרתי. או שזה אותו אחד? לא חשוב, אבל זה באמת לא חשוב!
ההרגשה שאשכול מנסה להרכיב עבורנו ישראליות בכל מחיר מצליחה לעורר בי את הרגש שכל ישראלי עלול לקבל כשיפתח את עיתוני השבוע עם כותרות בסגנון : "איראן-יוקר מחיה-שמאל-ימין-מיסים-הכל כלול בבורגס". וזהו ההרגשה המהולה ברצון עז לארוז, או סתם לגרד בראש ולהיאנח בכבדות.
וזה בדיוק הספר הזה, אנחה אחת כבדה של הסיפור של כולנו, איך שכולנו נפגשנו בסוף התיכון, ואז בשחרור בבקו"ם, וכשניסינו לברוח נפגשנו שוב בדרום אמריקה, ואז נפגשנו עם כולם וחתמנו על צ'קים לחתונות, ולבריתות, והקערות לראש השנה. ואז ימי השבת השגרתיים שבהם אנחנו מנסים לברוח מכולם אבל פוגשים את כולם בספר "משאלה אחת ימינה". הצילו!!
מיהו הגבר הישראלי שאנחנו פוגשים כל פעם מחדש?
הישראלי של אשכול נבו לא דוחף, לא מקלל, מחזיק בדעות שמאלניות, סבלני, קרבי לשעבר, וגר בתל אביב או במקומות שמרגישים כמו עמק חפר. ללא ספק מישהו שלא בטוח שהייתי שמח לפגוש הרבה אחרי קריאת הספר.
אבל בואו נדבר קצת בשבחו של הסופר : אחרי שפגשנו את כולם בספר, אני כבר לא מרגיש שכולם יורדים מהארץ לתמיד. הרי זה נראה שבסוף נרד כולנו ונפגוש את כולם שם, במקום שבו כל המשאלות נעלמות באופק והופכות לספר אחד של ישראליות אחידה, אידאלית, מקוטלגת, מרתקת וזורמת. קצת כמו הספר הזה ואולי גם כמו כל השאר.
ולבסוף - שמישהו יאכל כבר את האבטיח האחרון שנשאר על הכריכה, אנחנו ישראלים, מה אתם דופקים חשבון?!

» ביקורות נוספות של עומרי
» ביקורות נוספות על משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית #