ביקורת ספרותית על משוואה עם נעלם מאת אורי אדלמן
ספר טוב

---

מותחן קליל, זורם ומהנה שקשה להניח אותו מהיד עד סופו. בנוי בתבנית "האדם התמים שנקלע לקונספירציה" ששימשה כבר 1001 מותחנים אחרים, אלא שאורי אדלמן ז"ל הצליח ליצוק לתוך התבנית השחוקה את התבלינים המקומיים ובכך ליצור מותחן ישראלי טוב, עינייני ובעיקר מותח... אם כי לא תמיד הגיוני.

הגיבור, גיל שדה, מגיע מארה"ב לאחר שאחיו לא חזר לכלא הפתוח שבועיים לפני שחרורו. בביתו בארץ הוא מוצא גויה ומכאן הדברים נעים בקצב מואץ לאורך חמישה ימים. המשטרה והמוסד רודפים אחריו, אנשים נעלמים, גויות מתחילות לצוץ, שום דבר אינו כמו שהוא נראה, מתגלים חברים שאינם בדיוק חברים, אויבים שאינם בדיוק אויבים ואיזשהם אנשים מסתוריים בעלי קשרים ענפים העושים הכל כדי שפרשה מהעבר לא תיחשף... עד הסוף הלא כל-כך מפתיע (לפחות לא למי שכבר קרא כמה ספרים בסגנון דומה) שמשאיר את הקורא במתח, לא כל כך בגלל ה"מי" אלא בגלל ה"למה".

הספר בהחלט עונה על הדרישות ממותחן, אלא ששני דברים צרמו לי:
* על פי השמות בספר נדמה שהוא נכתב בעידן הספרות המגוייסת של מפא"י (רשימה חלקית: קליכשטיין, לוינשטיין, רפפורט, הרץ, שדה, גולדבלט, כץ, שפיגל, פרומין) ולא בעידן הפוליטיקלי-קורקט של העשורים האחרונים.
* על פי הכריכה האחורית אפשר היה לחשוב שהספר הוא חלק מסדרת "50 גוונים". על מחצית הכריכה האחורית מופיעה סצינת סקס מהספר למרות שהסקס בספר הוא מינורי למדי. אז למה דווקא הסצינה הזאת? הפתרון שמור כנראה לעורכים של כתר.

בכל מדינה קטנה, אפילו איסלנד, קמו סופרים שכתבו מותחני מתח וריגול טובים ואילו אצלינו, פרט לאמנון ז'קונט, אורי אדלמן ז"ל ומישקה בן-דוד, יש שממה בתחום הזה. יש כמה שניסו אבל כל שהוציאו תחת ידם היו מותחנים ירודים או קריקטורות.

לסיכום: אם נתעלם לרגע מההיגיון זהו אחלה מותחן. מומלץ!

» ביקורות נוספות של רונדו
» ביקורות נוספות על משוואה עם נעלם