“בגיל 46 הלך אדלמן לעולמו, בחטף, כליל כישרונות, איש אשכולות. אני מקווה שהוא לא קורא את הביקורות בסימניה, בכל אופן עדיף שידלג על שלי. לא נעים להעביר ביקורת בביקורת על אדם מוכשר ועוד כזה שכבר לא יכול להגיב.
אם הספר היה תוצרת חוץ יכול להיות שלא הייתי דולה את החסרונות, אבל מה לעשות, ארץ קטנה עם שפם, דברים שרואים מפה לא רואים משם.
אז מה הבעיה העיקרית?
שהגיבור של משוואה מוצלח מדי.
וזחוח.
כן, זו המילה. היום משתמשים בשלוש מילים כדי לתאר אותה מידה מגונה: "עף על עצמו".
גם כשהוא מונה את כישלונותיו האישיים, ומדי פעם הוא מצטנע וטופח לעצמו על המצח כאומר: אוף, איזה אידיוט אני... גם אז הוא נשמע כמו הצנוע הידוע. יהיר, גאה, סנוב אינטלקטואלי וזחוח. כן, התאהבתי במילה הזאת. כל הספר זחוח. מרוצה מעצמו עד בלי די.
גיל שדה (הסופר, אגב, מעולה במתן שמות סטריאוטיפים, מגזריים, מגדריים, סוציו-אקונומיים מותאמים תקופתית) מגיע ארצה כדי לעזור לאחיו האסיר. יובל שדה, ישב בבית הסוהר בגלל נהיגה בשכרות שגרמה למות אביהם.

גיל הוא דוקטורנט למשפטים, מרצה באוניברסיטה, שמעודו לא הופיע בבית המשפט כעורך דין, לכאורה חנון אקדמי מצוי. והנה, בעודו צונח לתוך שלל תעלומות מצמררות, הוא שולף אמרות כנף, חידודים, פאנץ' ליינים, הוא מגיב בחצי שניה על סיטואציות שבלשים מנוסים היו מתחבטים בהן כמה ימים, בקיצור, לא בלש מיוסר ולא נבעך, אלא אחד שלא יכול להיכשל. רודפים אותו, מכים אותו, מנסים לרצוח אותו, יורים בו, אבל בובת נחום תקום שלנו קמה על רגליה כאילו כלום, או כאילו הייתה ג'ק ריצ'ר בהתהוות. אלא שריצ'ר אמין פי כמה מאותו חנון מרוצה מעצמו.

לכאורה, גיל שדה הוא דמות ה"גיבור בעל כורחו", אדם מן היישוב, שמסתבך בפרשיות מתח שלא בטובתו. דמות זו שכיחה למדי בסוגה זו, ולינווד ברקלי הוא סופר המתמחה בסגנון זה. אבל בעוד ברקלי, המעמיד מכשולים בפני גיבורו, מעניק לקורא את התחושה כי היה עושה הכל כדי להושיע את הגיבור האומלל, הרי שאדלמן לא מרשה לקורא ליפול לתהומות הייאוש אפילו לרגע. אין אפילו שניה שבה אנחנו מצליחים להעמיד את עצמנו במקומו ולפחד. אם הוא כל כך בטוח בעצמו, מי אנו שנפחד?

וכך, נרדף על ידי המשטרה והמוסד וחבורה של פושעים, מצליח גיל שדה להתאהב בבחורה. כן, כן, הרומנטיקה מצויה גם בתוך הליכלוך, הגופים שלא התקלחו, הזיעה, האיברים הכאובים, המחוצים, הירויים.

ועכשיו, תסלחו לי כולכם. זה ממש לא מתוך פוריטניות, הלוא אינני קוראת רק צאנה ראנה, אבל הקטעים הרומנטיים, כביכול, שבספר, דומים יותר לפורנוגרפיה או לחמישים גוונים (לא קראתי, זה רק דימוי) מאשר לספרות טובה. כבר קראתי אלפי ספרים בחיי, וגם עניינים אלה מתוארים בפירוט כזה או אחר, אבל התיאור של אדלמן קצת בהמי והרבה מגעיל. אולי לא אתכם, אבל אותי.

למה נתתי לו ארבעה כוכבים? כי הספר מרתק וכתוב היטב, גם מבחינת כישרון הסיפור ופיתולי העלילה וגם מבחינת כישרון הכתיבה. ומפני שאם אורי אדלמן היה כותב הלאה, יכול להיות שהוא היה יכול לכתוב גם ספר מצוין. הכישרון ישנו, אבל איננו. כי לצערנו, אדלמן נפטר בדמי ימיו.

הסיפור מתרחש בתחילת שנות האלפיים, ולכן אין הרבה טלפונים סלולריים, אין מצלמות בכל פינת רחוב, ניתוחי סייבר הם כמעט בחיתולים, האינטרנט לא מככב וגם הפורנזיקה לא משהו. אבל הספר לא מיושן מפני שעבודת המוח מצוינת.

אז שוב סליחה אורי, לבי באמת נחמץ בקרבי כששמעתי על פטירתך, אני חושבת שהיית אדם מוכשר באופן שערורייתי כמעט. מוזיקאי, מתמטיקאי, איש מחשבים, סופר מצליח, אבל אם אתה קורא עכשיו את מילותי מלמעלה, תדע שאולי אני סתם מבקרת אותך מתוך קנאה.

והערה להוצאה: מצאתי שגיאת כתיב בספר, חילופין של ט' ב-ת' פעמיים באותה מילה. שכחתי מה המילה, אבל משהו כמו מטמתי במקום מתמטי, מין סוג כזה. מכיוון ששכחתי מה הייתה המילה, אין לי אלא להלין על עצמי (או על גילי...)”

“הספר יצא ב 98' והיה זכור לי כספר מתח טוב. התחשק לי לחזור אליו כדי לראות אם עובר את מבחן הזמן.
גיל שדה מקבל טלפון מוזר מאחיו. האחרון אמור להשתחרר מהכלא תוך מספר ימים ובמהלך לא צפוי ולא שפוי עושה "ויברח". גיל חוזר מניו יורק לתל אביב לתוך חמישה ימים אינטנסיביים של חקירה בלשית מרתקת וסוחפת.
אקשן ישראלי טוב, שומר על קצב מהיר לאורך כל הסיפור בלי "קטעים מתים" (חוץ מהגופות שמעטרות את העלילה) ובהחלט עובר את מבחן הזמן. מומלץ בחום.
קצת הפריע לי:
• דמות קצת פלצנית, גיבור כל יכול, יוצא מהכל כמעט ללא פגע. אבל בגלל הקצב הגבוהה והעלילה המהודקת, לא כזה קריטי
• סצנות סקס מפורטות, הרגיש לי קצת זול
• טעויות הגהה רבות בדיגיטאלי

• הוצאה:כתר
• תאריך הוצאה:1998
• קטגוריה:מתח ופעולה
• מספר עמודים:349 עמ' מודפסים”

“כשהייתי בחטיבת הביניים התנדבתי בספרייה הציבורית שליד ביתי. אני זוכר שליד דלפק ההשאלה עמדו שתי עגלות מלאות בספרים "מומלצים" או אלו שנשאלו הכי הרבה ע"י קהל הקוראים, ולא משנה כמה ספרי סיפורת למבוגרים היו לנו בעומק המבנה 80% מהקוראים היו מתרכזים בשתי העגלות ויוצאים משם עם ספרים. כל קיום הספרייה היה מרוכז בשתי העגלות הללו.
עוד מראה שאני ממש זוכר זה את שני הספרים של אורי אדלמן (משוואה עם נעלם ושעות מתות) מרופטים, לא משנה כמה עותקים הספרייה החזיקה כולם הגיעו בסוף למצב מרופט ומשומש. 16 שנים אחרי בעקבות המלצה פה בסימניה החלטתי לתת צ'אנס לספר המרופט והמשומש ואיזה תענוג זה היה! כבר הרבה זמן לא קראתי ספר מתגמל.

גיל שדה חוזר מארה"ב לאחר שאחיו בורח מהכלא שבועיים לפני השחרור ובמהלך החיפושים אחר אחיו הרבה גופות מתחילות להיערם וגיל נמצא האשם העיקרי למותן כך שהוא מתחיל מסע בריחה ממשטרת ישראל ועוד גורמים מסתוריים על מנת לחיות ולהבין לאיפה אחיו נעלם ואיך הכל קשור לאביו שנהרג בתאונת דרכים שנתיים לפני.
הספר נפרש על פני חמישה ימים וכל פרק עוקב אך ורק אחרי גיל, איזה כיף זה! יש איזושהי מגמה בספרות המתח בשנים האחרונות לעקוב כל פרק אחרי דמות אחרת, לתת מספר זוויות, להגביר את המסתורין, להראות איך כל הסיפורים מתקשרים אחד לשני בסוף ופתאום יש כאן סיפור שפשוט עוקב אחרי דמות אחת בכל רגע במשך חמישה ימים רצופים, וזה כל-כך כיף ומזרז את תהליך הקריאה, בדיוק מה שספר מתח טוב עושה. הפרקים קצרים ומותחים וגם אם חלק מהדברים שמתרחשים בספר הם קצת הזויים ולא מותאמים למציאות הם נסבלים בזכות הכתיבה של אדלמן והעלילה הכללית שמספיק מותחת כדי שנוותר לו "ונעלים עין" על חלק מההגזמות.
אמנם הספר נכתב לפני 25 שנים אבל הוא מותח ומרגיש רלוונטי גם לימינו (חוץ מזה שהדמות צריכה לשכור בלשית שתבדוק לו כל מני דברים שהיום אפשר למצוא באינטרנט בדקה או העובדה שלרוב לא היו סלולרים כך שצריך למצוא את הטלפון הקווי הקרוב כדי להתקשר).

אמנם זאת לא יצירת מופת אבל זה ספר שלא מזלזל בקוראים שלו ויודע למתוח אותם ממש עד העמוד האחרון והוא עושה את זה עם המון הומור ומתח ישראלי שישאירו אתכם עד השעות הקטנות של הלילה בקלות.”

“עד כה לא קראתי את ספריו של אורי אדלמן, סופר ישראלי פופולרי שמת בדמי ימיו לפני עשרים שנה. הרומן "משוואה עם נעלם" סחף אותי למקומות מדהימים שכל כולם תוצרת כחול לבן. המוסד, המשטרה, טייקונים, רציחות, ואדם אחד בשם גיל שדה, המגיע לתל אביב לחופשה קצרה. אחיו, יובל, הצעיר ממנו, מסתבך במה שמתברר בהמשך, כתעלומה מורכבת ביותר. גיל נחוש בדעתו להוציא לאור את האמת וזאת תוך חמישה ימים סוערים ומלאי מתח. בדרכו לפתרון התעלומה גיל נקלע למצבים בלתי אפשריים, מוצא אהבה, ונחלץ ממצב של אפס סיכויים לפתור את תעלומת התאונה שאחיו יובל היה מעורב בה. כתיבה קצבית, עלילה מרתקת, תמונות מוכרות מהמציאות הישראלית לפני 20 שנים - אקטואלית גם כיום - ועל הדרך, איך לא, מראות סקסיים מחדר המיטות. כל אלו ורעיונות אחרים משולבים בעלילה המרתקת. ספר אקטואלי גם כיום למרות שפורסם לפני שנים. רוצו לקרא. חמישה כוכבים.”