ביקורת ספרותית על לד זפלין - סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם מאת ריצ'י יורק
ספר טוב

---

טוב, האמת צריכה להיאמר, אשכרה "גילוי נאות" : להושיב את עצמי לכתוב סקירה על ביוגרפיה העוסקת בלהקה האלמותית "לד זפלין", זה כמו לבקש ממני לספר על ההורים שלי פלוס-מינוס. יענו - לא אובייקטיבי בעליל. לד זפלין אצלי, כמו פינק פלויד, כמו דיוויד בואי (מעט יותר בקטנה), זה סם חיים. זה זיכרונות אללה-יוסתור, מפסטיבל ערד, מצה"ל, ממסיבות בכל הארץ, מטיולים באירופה... זה שנים של להתעורר איתם, להירדם איתם, לעשות איתם ספונג'ה, להאזין לאותם שירים פעם אחר פעם ולגלות בכל יום איזה צליל נסתר או איזה מעבר מוזיקלי, 'ריף', שטרם שמת לב אליהם. לא ייאמן. אי אפשר להסביר. כמו התמכרות.
אמנם נכון הוא שבבית הוריי, אם כבר, האזינו בעיקר לשירי ארץ ישראל "הישנה והטובה" מה שנקרא, להרבה צרפתית, ללא מעט סיקסטיז עם הפתעות לפנים פעם ב (בגיל העשרה נברתי בבוידם, בפטיו הישן בדימונה, ומצאתי עותק של Rubber soul של הביטלס, שבטח שווה הון בימינו), אבל התמזל מזלי להיות מוקף, מאז שאני זוכר את עצמי, בשכנים וחברים שגם הם היו רחוקים מלהיות קוטלי קנים והם אלה שהוסיפו והרחיבו את השכלתי המוזיקלית גם לז'נרים כמו מה שנהוג לכנות בימינו "הקלסיקות של הרוק". מודה להם בהזדמנות מכובדת זו.

אז אחרי שהתחלתי להתעניין ברצינות, שהמשמעות העיקרית לכך בשלהי שנות השמונים הייתה - לנבור בחנויות התקליטים והדיסקים כמו "אלגרו" בשינקין, להאזין לכל-מיני ולרכוש את מה שנשמע לי טוב, בעיקר מ"דור המייסדים", הגעתי בהמלצה מרופא (סתם, לא באמת), ללהקה שנחשבת ללא עוררין למניחת אבן-הפינה לרוק הכבד, לרפרט הרשמי, למישור ההתייחסות הקבוע, למרות שבמוזיקה שהיא ייצרה ניתן לזהות בקלות השפעות שאותן היו מכנים היום "מוזיקת עולם" וגם מהמוזיקה הקלסית ואפילו מהפסיכדליה - לפני שבכלל מישהו ידע להגדיר את זה...

כשאני חושב על כך 'שהצפלינים' פעלו 12 שנים בסה"כ, אני מתקשה להאמין. הם הותירו לעולם כל כך הרבה שירים שהיו חדשניים בזמנם, הועתקו ע"י כל כך הרבה מוזיקאים במשך השנים ויש להם היום -יותר מ-30 שנה אחרי הפירוק הרשמי !- מאות מיליוני מעריצים בעולם שהיו מוכנים להתאבד רק כדי לזכות בכרטיס למופע האיחוד המיוחד בלונדון שנערך לפני כמה שנים, שאתה מבין סופסוף שכמעט וכבר לא מייצרים מוזיקה איכותית בימינו. כזו שתוביל דורות של מהופנטים, כמוני, תאחד אבות ובניהם ובעיקר - שתחזיק מעמד ותישאר אקטואלית מעבר ל"שבועיים במצעד", כמקובל כיום.

ברור שהעיתונאי האוסטרלי ריצ'י יורק, מחבר הספר, לא מחדש הרבה למעריצי הלהקה אבל הוא גם לא מתיימר לכך. התמזל מזלו לשהות בצמוד לחבורה מספיק שנים כדי שיוכל לצפות בהתרחשויות, כמו שאומרים, מהשורות הראשונות. גם האובייקטיביות ממנו והלאה וגם כאן הוא אינו טוען ההיפך. סלחנותו המופגנת, למשל, ביחס למצעדי ההשתוללות המפורסמים של החברה' בבתי מלון מפוארים (טלוויזיות עפות מהחלונות של הקומות הגבוהות היישר לבריכה או ללובי הכניסה הפתוח, סוויטות מפוארות שנראות אחרי לילה אחד כמו זירת הקרב בליטל ביג הורן) מעט מגוחכת, אבל יש להניח כי רוב הקוראים שחווים את המאה הנוכחית ושנחשפו בוודאי למנות גדושות של סובוורסיה ואקסטרווגנדיות בנוסח תכניות הריאליטי ההזויות והדיווחים החדשותיים היום-יומיים מחייהם (וממותם, רחמנא ליצלן) של, רשימה חלקית מאוד, קורט קוביין, מייקל ג'קסון ואיימי ווינהאוס - כנראה שאינם מתרגשים במיוחד. הצפלינים, בסטנדרטים של 2012, הם לא יותר מארבעה שובבים עם יד קלה על בקבוק הג'וני וולקר. אני לא אומר שזה בסדר, אני טוען שראינו דברים קשים מאלה.

לסיום, אני לגמרי לא סגור על איכותו הספרותית של הספר; רמתו אינה אחידה ולצד פסקאות מרתקות הנקראות כמו רומן בלשי של ממש (פרקים המתארים את עבודת האולפן של ג'ימי פייג' למשל, או את סיבובי ההופעות של הלהקה בין כרכיה הגדולים של ארצות הברית), יש פתאום "הפסקות לדיווחים מהשטח" (מה חשבו חברי להקת "המי" על לד זפלין בשנת 1969 ?), אבל כפי שכבר הבנתם וודאי, רציתם סקירה ממני ? אז אני אומר שכל זה מעניין לי את התחת... ספר על לד זפלין ? ספר ענק !!!

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על לד זפלין - סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם