להקה ענקית,ספר פשוט לא טוב.
עשה סלט לא ברור
אין דרך לספר
הוא מסופר בכמה צורות לא אחידות.
מלא פרטים משעממים,התירגום מגוחך לפרקים,כל 4 שורות הסופר חייב להזכיר ש"חברת התקליטים לחצה להקליט" פשוט סופר נאג'.
הגעתי עד האמצע ונטשתי.
נחפש משהו יותר מקצועי
בהצלחה למנסים לשרוד אותו.

כשהייתי בן 10, קבלתי את הרדיו- טייפ הראשון שלי.
היה זה רדיו פיליפס גדול ומגושם, בעל כפתורים גדולים, שכל אחד מהם
סימן תחנת רדיו אחרת.
הרדיו הזה היה פתוח מרגע הגיעי הביתה ועד לרגע שהייתי נירדם, בדרך כלל
היה זה אבי שכיבה את הרדיו לאחר שכבר נירדמתי.
שנות ה-60-70 היו שנים נהדרות למוזיקת הרוק. לדעתי היו אלה השנים הטובות
של הרוק, או כפי שקראו לו המומחים R&B שפרושם רית׳מ ובלוז.
ובאמת, מוצא הרוק היה מהבלוז כאשר בדרך היה הג׳אז בלוז .
לד- זפלין נולדה בסוף שנות ה-60, והיא הלהקה שייסד ג׳ימי פייג׳
גיטריסט גאון שנמצא בשורה אחת עם גיטריסטים גדולים אחרים כמו אריק
קלפטון, סטיב וינווד, ביבי קינג וג׳ף באק, כולם סופר סטארים בנגינה בגיטרה
בתחום הבלוז והבלוז- רוק.
חברי הלהקה האחרים שהיו מפורסמים פחות היו: ג׳ון בונהם, המתופף האל- מותי,
ג׳ון פול ג׳ונס הבסיסט ונגן האורגן, והזמר בעל הקול המיוחד רוברט פלאנט.
הלד זפלין היו ללא ויכוח אחת הלהקות הטובות בעולם, והיא השפיעה באופן עמוק
על עולם הרוק- פופ מאז שנות ה-70 ועד היום.
שירם stair way to heaven, הוא שירם המוכר ביותר, ולפי הכתוב בספר:״ השיר שכל הסקרים שנערכו על ידי כל תחנות הרדיו ועיתוני המוזיקה , האהוב בכל הזמנים״(185).
הספר״ לד זפלין- סיפורה של להקת הרוק הטובה ביותר״, הוא ספר טוב.
למרות שמחברו לא מתיימר להיות אובייקטיבי במיוחד, הוא כולל בתוכו תובנות חשובות
הנוגעות בתחום המוזיקה, ובמיוחד בכל הנוגע לקריירה המופלאה של להקת הרוק הטובה בעולם
על פי הגדרת המחבר.
הספר מנסה לענות על שאלות חשובות בתחום מוזיקת הרוק: מדוע דחו עיתוני הפופ- והרוק את הלד זפלין, ולמה הקריירה שלהם פרחה באמריקה בעוד שבאנגליה היא דישדשה עד לפרסום האלבום השלישי שלהם.
למה מוזיקאים נחשבים כמו אריק קלפטון מסרבים לדבר על יחסיהם עם ג׳ימי פייג׳, למה עבר חתול שחור בין פייג׳ לקלפטון?, ולמה התפרקו הזפלין לאחר מותו ללא עת של המתופף שלהם?
על כל השאלות האלה ועל עוד רבות אחרות , עונה הספר היפה הזה.
לעניות דעתי, זהו ספר טוב, בחלקו הוא ניקרא כמעט כמו ספר מתח,
ספר נהדר לכל אוהבי המוזיקה ולכל הגילים, אבל במיוחד לאוהבי המוזיקה
של שנות ה60-70 .
טוביה

ספר שנכתב על ידי עיתונאי-גרופי, שגרם לו, לדעתי, לפספס המון פרטים ולהתמקד בטפל.
יש יותר מידי דגש על כמות קהל שהגיעה לכל הופעה, רווחים מהופעות, לאיזה מקום הגיע כל אלבום באיזה מצעד ואיזה פרסים קיבלו חברי הלהקה.
אלו פרטים מיותרים שלא נותנים לקורא מידע אמיתי על הלהקה או על השירים שלה.

בכל פרק/קטע שבו מסופר על אלבום חדש הם הקליטו הסופר כתב יותר על העטיפה של האלבום מאשר על השירים שבאלבום.
איפה ניתוח על מילים ומשפטים של השירים?
מה גרם ללהקה לכתוב קטע מסוים (חוץ מהשיר "קשמיר" שבו פלאנט מספר שמדובר על שיר הוא כתב בעקבות נסיעה בחבל קשמיר), או לבחור בו לאלבום?

קיצור, לא הספר האולטימטיבי כדי ללמוד על הלהקה הזו.

טוב, האמת צריכה להיאמר, אשכרה "גילוי נאות" : להושיב את עצמי לכתוב סקירה על ביוגרפיה העוסקת בלהקה האלמותית "לד זפלין", זה כמו לבקש ממני לספר על ההורים שלי פלוס-מינוס. יענו - לא אובייקטיבי בעליל. לד זפלין אצלי, כמו פינק פלויד, כמו דיוויד בואי (מעט יותר בקטנה), זה סם חיים. זה זיכרונות אללה-יוסתור, מפסטיבל ערד, מצה"ל, ממסיבות בכל הארץ, מטיולים באירופה... זה שנים של להתעורר איתם, להירדם איתם, לעשות איתם ספונג'ה, להאזין לאותם שירים פעם אחר פעם ולגלות בכל יום איזה צליל נסתר או איזה מעבר מוזיקלי, 'ריף', שטרם שמת לב אליהם. לא ייאמן. אי אפשר להסביר. כמו התמכרות.
אמנם נכון הוא שבבית הוריי, אם כבר, האזינו בעיקר לשירי ארץ ישראל "הישנה והטובה" מה שנקרא, להרבה צרפתית, ללא מעט סיקסטיז עם הפתעות לפנים פעם ב (בגיל העשרה נברתי בבוידם, בפטיו הישן בדימונה, ומצאתי עותק של Rubber soul של הביטלס, שבטח שווה הון בימינו), אבל התמזל מזלי להיות מוקף, מאז שאני זוכר את עצמי, בשכנים וחברים שגם הם היו רחוקים מלהיות קוטלי קנים והם אלה שהוסיפו והרחיבו את השכלתי המוזיקלית גם לז'נרים כמו מה שנהוג לכנות בימינו "הקלסיקות של הרוק". מודה להם בהזדמנות מכובדת זו.

אז אחרי שהתחלתי להתעניין ברצינות, שהמשמעות העיקרית לכך בשלהי שנות השמונים הייתה - לנבור בחנויות התקליטים והדיסקים כמו "אלגרו" בשינקין, להאזין לכל-מיני ולרכוש את מה שנשמע לי טוב, בעיקר מ"דור המייסדים", הגעתי בהמלצה מרופא (סתם, לא באמת), ללהקה שנחשבת ללא עוררין למניחת אבן-הפינה לרוק הכבד, לרפרט הרשמי, למישור ההתייחסות הקבוע, למרות שבמוזיקה שהיא ייצרה ניתן לזהות בקלות השפעות שאותן היו מכנים היום "מוזיקת עולם" וגם מהמוזיקה הקלסית ואפילו מהפסיכדליה - לפני שבכלל מישהו ידע להגדיר את זה...

כשאני חושב על כך 'שהצפלינים' פעלו 12 שנים בסה"כ, אני מתקשה להאמין. הם הותירו לעולם כל כך הרבה שירים שהיו חדשניים בזמנם, הועתקו ע"י כל כך הרבה מוזיקאים במשך השנים ויש להם היום -יותר מ-30 שנה אחרי הפירוק הרשמי !- מאות מיליוני מעריצים בעולם שהיו מוכנים להתאבד רק כדי לזכות בכרטיס למופע האיחוד המיוחד בלונדון שנערך לפני כמה שנים, שאתה מבין סופסוף שכמעט וכבר לא מייצרים מוזיקה איכותית בימינו. כזו שתוביל דורות של מהופנטים, כמוני, תאחד אבות ובניהם ובעיקר - שתחזיק מעמד ותישאר אקטואלית מעבר ל"שבועיים במצעד", כמקובל כיום.

ברור שהעיתונאי האוסטרלי ריצ'י יורק, מחבר הספר, לא מחדש הרבה למעריצי הלהקה אבל הוא גם לא מתיימר לכך. התמזל מזלו לשהות בצמוד לחבורה מספיק שנים כדי שיוכל לצפות בהתרחשויות, כמו שאומרים, מהשורות הראשונות. גם האובייקטיביות ממנו והלאה וגם כאן הוא אינו טוען ההיפך. סלחנותו המופגנת, למשל, ביחס למצעדי ההשתוללות המפורסמים של החברה' בבתי מלון מפוארים (טלוויזיות עפות מהחלונות של הקומות הגבוהות היישר לבריכה או ללובי הכניסה הפתוח, סוויטות מפוארות שנראות אחרי לילה אחד כמו זירת הקרב בליטל ביג הורן) מעט מגוחכת, אבל יש להניח כי רוב הקוראים שחווים את המאה הנוכחית ושנחשפו בוודאי למנות גדושות של סובוורסיה ואקסטרווגנדיות בנוסח תכניות הריאליטי ההזויות והדיווחים החדשותיים היום-יומיים מחייהם (וממותם, רחמנא ליצלן) של, רשימה חלקית מאוד, קורט קוביין, מייקל ג'קסון ואיימי ווינהאוס - כנראה שאינם מתרגשים במיוחד. הצפלינים, בסטנדרטים של 2012, הם לא יותר מארבעה שובבים עם יד קלה על בקבוק הג'וני וולקר. אני לא אומר שזה בסדר, אני טוען שראינו דברים קשים מאלה.

לסיום, אני לגמרי לא סגור על איכותו הספרותית של הספר; רמתו אינה אחידה ולצד פסקאות מרתקות הנקראות כמו רומן בלשי של ממש (פרקים המתארים את עבודת האולפן של ג'ימי פייג' למשל, או את סיבובי ההופעות של הלהקה בין כרכיה הגדולים של ארצות הברית), יש פתאום "הפסקות לדיווחים מהשטח" (מה חשבו חברי להקת "המי" על לד זפלין בשנת 1969 ?), אבל כפי שכבר הבנתם וודאי, רציתם סקירה ממני ? אז אני אומר שכל זה מעניין לי את התחת... ספר על לד זפלין ? ספר ענק !!!

ספר שהוא חוויה לכל מי שמעריץ את הלהקה, הדבר היחיד שמציק זה שבכותב גם הוא מעריץ מושבע של הלהקה (ואף היה שייך בתקופה מסוימת לחבורת זפלין הידועה לשימצה) מה שהביא לביוגרפיה חנפנית ומטשטשת את ההתנהגות הפרועה שגבלה אף בפלילים של מר פלאנט ושותפיו.

ספר אדיר לחובבי לד זפלין, חובה חובה חובה לקרוא עם גישה חופשית ליוטיוב(בגלל כל השירים\להקות שמוזכרות בספר).

מעריצה ענקית של הלהקה. הספר משעמם את השועלים.
אפשר לוותר.