טוב, האמת צריכה להיאמר, אשכרה "גילוי נאות" : להושיב את עצמי לכתוב סקירה על ביוגרפיה העוסקת בלהקה האלמותית "לד זפלין", זה כמו לבקש ממני לספר על ההורים שלי פלוס-מינוס. יענו - לא אובייקטיבי בעליל. לד זפלין אצלי, כמו פינק פלויד, כמו דיוויד בואי (מעט יותר בקטנה), זה סם חיים. זה זיכרונות אללה-יוסתור, מפסטיבל ערד, מצה"ל, ממסיבות בכל הארץ, מטיולים באירופה... זה שנים של להתעורר איתם, להירדם איתם, לעשות אית

שלום אנשים, לאחר ההפסקה שלקחתי מהאתר כי לצערי ירדתי בכמות קריאת הספרים שלי וזה ששכחתי שני חשבונות שלי באתר אני חוזר.
נתקלתי בספר זה לאחר שחיפשתי ספר שעוסק בערך בזאנר המוזיקה שאני שומע ולהפתעתי מצאתי את הספר בארון של אבי.
לא כל כך הכרתי את הלהקה כי אני שומע מוזיקה הרבה יותר כבדה אבל איך שהתחלתי לקרוא את הספר באמת שלא עזבתי אותו לרגע.
הספר נורא מעניין ונותן לנו נקודת מבט של אדם שחי עם הלהקה הזאת,

כשהייתי בן 10, קבלתי את הרדיו- טייפ הראשון שלי.
היה זה רדיו פיליפס גדול ומגושם, בעל כפתורים גדולים, שכל אחד מהם
סימן תחנת רדיו אחרת.
הרדיו הזה היה פתוח מרגע הגיעי הביתה ועד לרגע שהייתי נירדם, בדרך כלל
היה זה אבי שכיבה את הרדיו לאחר שכבר נירדמתי.
שנות ה-60-70 היו שנים נהדרות למוזיקת הרוק. לדעתי היו אלה השנים הטובות
של הרוק, או כפי שקראו לו המומחים R&B שפרושם רית׳מ ובלוז.
ובאמת, מוצא הרוק היה

ספר שנכתב על ידי עיתונאי-גרופי, שגרם לו, לדעתי, לפספס המון פרטים ולהתמקד בטפל.
יש יותר מידי דגש על כמות קהל שהגיעה לכל הופעה, רווחים מהופעות, לאיזה מקום הגיע כל אלבום באיזה מצעד ואיזה פרסים קיבלו חברי הלהקה.
אלו פרטים מיותרים שלא נותנים לקורא מידע אמיתי על הלהקה או על השירים שלה.

בכל פרק/קטע שבו מסופר על אלבום חדש הם הקליטו הסופר כתב יותר על העטיפה של האלבום מאשר על השירים שבאלבום.
איפה ניתו