“טוב, האמת צריכה להיאמר, אשכרה "גילוי נאות" : להושיב את עצמי לכתוב סקירה על ביוגרפיה העוסקת בלהקה האלמותית "לד זפלין", זה כמו לבקש ממני לספר על ההורים שלי פלוס-מינוס. יענו - לא אובייקטיבי בעליל. לד זפלין אצלי, כמו פינק פלויד, כמו דיוויד בואי (מעט יותר בקטנה), זה סם חיים. זה זיכרונות אללה-יוסתור, מפסטיבל ערד, מצה"ל, ממסיבות בכל הארץ, מטיולים באירופה... זה שנים של להתעורר איתם, להירדם איתם, לעשות אית”