מי שמכיר אותי יודע שאין לי שום קשר לריצה (או לפעילות יותר ספורטיבית מדיפדוף בספר...) מבחינתי - ריצה היא תופעה המיועדת לאפשר בריחה מבוהלת מסכנה. ריצה מסיבות ספורטיביות או לראווה נראית לי תופעה שדורשת התערבות מקצועית... אז למה קניתי אותו? בגלל התמונה על העטיפה. בתמונה מופיע אנדי פיין, מי שזכה במקום הראשון ב"דרבי היבלות" (Bunion Derby ) סיפור אמיתי עליו מבוסס הספר הזה. התמונה של הרץ, לבוש בגדים מרופטים (שום ביגוד "מנדף זיעה" או לייקרה צבעונית וזוהרת) גרמה לי להתעניין. לכן במקרה הזה סטודיו עדה רוטנברג שעיצב את העטיפה, אחראי לחווית הקריאה המיוחדת במינה שחויתי.

בשנת 1930 העולם המערבי היה שקוע בשפל כלכלי עמוק: עובדים עבדו בעבודות פרך בבתי חרושת ומכרות, חלק גדול מתושבי הערים התעשייתיות רעבו ללחם פשוטו כמשמעו, ובמקביל תופעות כמו פערים הולכים וגדלים בין עשירים לעניים, התעצמות הפשע (בעזרתו הנדיבה של "חוק היובש" בארה"ב), וצורך עז בשעשועים, שהוליד תופעות כמו מרתונים של ריקודים, קרבות איגרוף שאורגנו בסתר, והימורים. על הרקע הזה מארגן פלאנגן - יזם, שתיין ומהמר - מרוץ מלוס אנג'לס לניו יורק, 3000 מיילים (4800 ק"מ!) הדרך כוללת מדבר, הרים, מישורים, ופרס בלתי נתפס למנצח - 150,000 דולר.

טום מקנב הוא סקוטי, שהיה בעבר כדורגלן ואלוף סקוטלנד בקפיצה משולשת. הוא היה מאמן נבחרות לאולימפיאדה ויועץ לענייני ספורט, שכתב ספרים רבים בנושא. בספר הזה - שיצא לאור ב 1982 - הוא מתאר מסע בלתי אפשרי בו על כל רץ לעבור כ 70 ק"מ כל יום, ולהתגבר על קשיים פיזיים רבים. הוא בונה את העלילה סביב מספר גיבורים, בראשם דוק קול, אצן בן 54 עתיר ניסיון ובעל יכולת מנהיגות מפותחת ויכולת מפותחת לא פחות לעשות את הדבר הנכון.

כמו כולם גם לי יש דפוסי קריאה קבועים. הספר הזה שבר לי אותם: קראתי אותו בלי הפסקה, והצטערתי כשנגמר. סוד הקסם - מעבר לסיפור מרתק ואיפיון של התקופה ההיא - הוא שמקנב הוא אוהב אדם. הוא מעצב את דמויותיו כך שהן מאפיינות את "הרוח האמריקאית" לא זו שאנו מכירים, אלא זו שהיתה צריכה להיות, זו שהיתה בחזון הקמתה.
אהבתי מאד את הספר, לא דילגתי גם על ההסברים הארוכים על ספורט והתנהגות הגוף במצבים קיצוניים, אפילו לא הטלתי ספק בהתנהגויות הלא אנוכיות של הגיבורים המתוארות בו: מקנב הצליח לגרום לי לאפסן לזמן מה את הציניות והספקנות ופשוט להשתלב ולהתרגש מהסיפור.

פעם אחת הייתי זאב בין חבורת זאבים ...

בקיץ - 1977, הגעתי לתחרות האחרונה שלי באירופה, עם תחושת כישלון, וחוסר ידיעה לאופן בו אשבור את מחסום התוצאה הבלתי עבירה. ברגע ההוא של השפל, הוצע לי פתרון מפתיע ולא צפוי, על ידי שני רצים לא מוכרים, שביקשו ממני להצטרף אליהם בכדי, לרוץ בחבורה הנחושה להצליח. " כמו חבורת זאבים רעבה המשחרת לטרף. " ( מיומן המסע )

יש פיסות חיים שאפילו הזמן לא יכול להקהות את עוצמתן, כזאת הייתה עבורי אותה חוויית ריצה.

הובלתי את הריצה, וכשהתעייפתי מעט, זזתי ימינה, חברי שרץ אחרי שעט קדימה. הצעדים והנשימות של החבורה, הפכו להרמוניה ולמקצב אחד, הולך מתגבר וסוחף. חשתי בתחושת התעלות, שחשפה בי כוחות חבויים ולא מוכרים, נדחפתי לקצב מהיר, בו התמדתי עד לפריצת הדרך המיוחלת.

מאז אני מחפש את חווית הריצה בחבורה, בחיים ובספרים, הספר המרוץ של פלאנגן נראה על פניו הזדמנות מבטיחה.

ארה"ב - 1931, מרוסקת במשבר כלכלי ומצויה באווירת ייאוש ודכדוך, אך היא עדיין מאמינה בגדולתה, ביכולת שלה לספק אתגרים טרנס אטלנטיים, כחציית האוקיאנוס בטיסה, ואתגר טרנס יבשתי, של חציית היבשת בריצה, אתגר ענק שמספק השראה לגדלות רוחו של האדם.

חציית ארה"ב בריצה, היא אתגר בלתי נתפס, המרחק מלוס אנג'לס לנו יורק, הוא 4,800 ק"מ, אותו עוברים בקטעים של כ- 75 ק"מ ליום, במשך שלושה חודשים, ובמהלכם חוצים מדבר לוהט, ושני רכסי הרים קפואים. יותר מאלפיים רצים מזנקים, רובם ינשרו בדרך. האם ניתן לשרוד את מרוץ המביא את משתתפיו לקצה גבול היכולת האנושית ?

האנשים שהשתתפו במרוץ, יו מקפיל הסקוטי, מובטל נואש. אלכסנדר דוק רץ עבר אולימפי בן 54, שמקווה לרוץ בפעם האחרונה בחייו, בכדי להשיג ביטחון כלכלי. מורגן, מנהיג פועלים שהובס בהנהגת שביתה, והפך למתאגרף רחוב, כעת הוא נילחם שוב בקרב חייו. ויש כמובן את האישה קייט שרידן, שהייתה רקדנית בלהקה מסחרית, המחליטה להוכיח שגם אישה יכולה לעמוד באתגר, סוג של בשורה, וגם דרך לשינוי אישי. אלו ארבעה מתוך עשרות דמויות ססגוניות שיצאו לדרך ...

האם הרצים ימשיכו להיות זאבים בודדים, או שבמהלך המרוץ הם יחברו לקבוצות רצים, כחבורות זאבים היוצרות שיתוף פעולה, אסטרטגיה המאפשרת לרצים לצלוח מגה מרוץ, המעניקה להם עידוד, תמיכה ואת הכוח שיש לחבורה מלוכדת ונחושה ? נצטרף אליהם למסלול המרוץ ...

חלקן של הקבוצות לא מתוכננות מראש, אלא מתחברות ספונטנית.דוק פוגש בקייט בתחילת המרוץ ובמבין שאין לה מושג איך לרוץ, הוא מסייע בעצות קטנות וממוקדות במהלך הריצה, " תשמרי על צעדים נמוכים ". דוק מצרף אליו את מורגן כצוות חשיבה מול קבוצת הרצים הגרמנית, הרצה כגוש אחד לפי פקודת המאמן, החייב להוכיח את עליונות הגזע הארי. מי תנצח, קבוצת האביונים הספונטנית, שהיא ברית ללא מילים של רצים, או הקבוצה המתוכנתת,עתירת המשאבים עם המשמעת הטקטית ?

המרוץ חוצה את מדבר מוהבי, שריידר מתמוטטת מאפיסת כוחות, מורגן חוזר אחורה ומלווה אותה לקו הסיום, איך קוראים לזה אלטרואיזם, או מחויבות לחבורה. מנהל הקבוצה הגרמנית מבקש לפסול את מורגן, הקבוצה הטוטליטרית מנסה לדרוס את הרצים האחרים.

המסע להבנת יחסי הגומלין בין הרצים, והאופן שבו התארגנו הקבוצות לצוותי פעולה, הצולחים אתגרים לא אנושיים, הוא מרתק, ומהווה ביטוי לרוח אנושית מפעימה המתעלה מתוך מצוקות. לא אספר לכם על הקבוצה העדיפה לסוג כזה של אתגר. לצורך כך אתם חייבים לקרוא את הספר, כמו גם לתובנות נפלאות אחרות בהן הוא עוסק.

הסיפור שואב השראה ממרוץ אמתי שהתקיים ב- 1928. טום מקנב, הוא איש ספורט רבגוני, הייה כדורגלן, ואלוף סקוטלנד בקפיצה משולשת, ועסק במגוון נוסף של ענפי ספורט, הוא כותב ספרים ומחזות, והיה גם היועץ המקצועי לסרט המוצלח מרכבות האש. מקוב, מצליח לגעת בנשמת הרצים, מבין בספורט בכול אותם מרכבים קטנים כגדולים הבונים דרמה ספורטיבית, וגיבורי ספורט אמיתיים, הוא מצליח בשפה קצבית וקולחת לברוא אווירה אמינה לאירוע ספורט שקרה בשנות ה-30, ספר נפלא להבנת הרוח האנושית, והרוח הספורטיבית.

אפילוג - קבוצת הרצים חוזרת אלי בחלומות ...

" קבוצת הרצים, מתקרבת אלי, בצעדים הולכים וגדלים, חולפת על פני, כעת אני שומע נשימות
עולות ויורדות ואת הלימות ליבם הולמים כמו תופים אפריקאים.

אחר כך הקבוצה הולכת ומתרחקת ממני, נעלמת, ואז היא צצה שוב לרגע, להרף עין, ולבסוף היא נעלמת לי לתמיד...
ואני מרגיש בודד " ( מיומן החיים ).

צפיחית בדבש על נחישות האדם, או "הם לא יורים גם בסוסים כשמפעילים בני אדם".
התקופה היא שנת 1930, שנה לאחר התחלת המשבר הכלכלי בארה"ב.
מדינה זו הופכת לכר פורה של ניסויים ותחרויות משונות בבני אדם. המוכרת והידועה היא תחרות הריקודים עד לאפיסת כוחות ובה הזוג המצטיין שנשאר עד הסוף מקבל פרס.לתחרות באו כל אלה שתלו יהבם ביציאה מהירה מהמצוקה הכלכלית. הזוג הזוכה לא הצליח ביעדיו כי ה"הוצאות" נוכו מסכום הפרס.
התחרות הונצחה בסרט הנפלא "הם יורים גם בסוסים".
כאן הרקע זהה והתהליך שונה.
הרעיון ריצה תחרותית מלוס אנג'לס המקורית (קרית מלאכי- סתאאם), לניו יורק בתנאי דרך קשים , חום של מדבר מואבי ליד לאס ווגס, הקור וחוסר החמצן של הרי הרוקי , הדרך המתמשכת עד ההגעה לניו יורק.
הרצים נתמכו על ידי המארגנים ונוצר תהליך סימביוטי בין הצדדים.
נקודה חשובה ואמיתית היא הגילוי של הרצים כי יש צורך בתמיכה הדדית ביניהם, ולא דריכה על גוויות, כדי לסיים את המרוץ וזאת בהתאם למיגבלות של כללי הריצה.
הספר מביא דמויות מספקטרום שונה של החברה , אלו שזהו האמצעי להעלות אותם מעלה , ההרפתקנים ועוד.
הספר מציג,בצורה יפה, מערכת כוחות שתמכה ואחרת שהתנגדה למרוץ.טעמי ההתנגדות היו "משונים", כמו התנגדות הוועד האולימפי לתחרות כי היא תגזול אתלטים מהנבחרת האולימפית.
החומר הנפלא הזה התמוסס מכמה סיבות.
א.הסיפור בדוי ומתבסס על סיפור אמיתי בעל מאפיינים דומים. לא הבנתי מדוע לא להביא את המקור.
ב. המסלול המקורי עוקף את יוטה וקולורדו בקטע דרומי יותר. לא הבנתי למה להמציא את המסלול הבדוי . האם רק כדי ליצור קשיים הוליבודיים?
ג. להרכב הספרותי הוכנסו נשים כדי ליצור רומנטיקה, בהרכב המקורי נאסר על נשים להשתתף.
ד. הבעיה הגדולה ביותר בספר היא סגנון כתיבה ילדותי:
כל מיכשול מטופל ברגע האחרון. תחרות בין אצן לסוס מסתיימת בניצחון האצן בהפרש של יארד. הבחורה הפייבוריטית של העלילה עומדת ביעדיה להיות בין 200 הרצים הראשונים ממש בחמשת המיילים האחרונים ( מיתוך 3500) של התחרות ( היא עוקפת 22 מתחרים).
המעודדת בקהל מצליחה לרוץ במהירות העולה על מהירות מיקום הגיבורה בין הרצים, לכתוב שלט ולנופף בו לעיני קייט המתחרה בריצה.
לא הבנתי מדוע הדורות הבאים פיתחו לווינים ושאר אלקטרוניקה מיותרת במקום לפתח קבוצת מוכשרות כזאת.
ויש עוד דוגמאות למכביר.
כתיבה כזאת יוצרת ניכור בין הקורא לספר.
אם היתה לספר מטרה "חינוכית" כי "אין דבר העומד בפני הרצון", חזרה על מוטיב כזה פעם אחר פעם מגחיכה את המסר.
והדבר הכי נורא הוא בחמשת העמודים האחרונים.
א. מתארים לנו מסלול הצלחה של גיבורי הספר.
בראש וראשונה הגיבורים נישאים לגיבורות באושר ועושר.
אחר כך מתוארים מסלולי התפתחות כלכלית וחברתית של כל אחד מהגיבורים.
אם הספר היה מסתיים כאן הכל היה בסדר, אולם עכשיו החליט מישהו לגלות לנו את ה"אמת" ולדוק או פלאנגן יש שם מקורי אנדרו פיין וכו וכו וכו.
חבל שלנושא זה לא היה עורך ספרותי טוב.
עם זאת אם מתעלמים מהמגבלות הספר קריא בהחלט.

אהבתי מאוד את הספר.
הספר מספק קודם כל סיפור מצוין ומתאר דמויות אנושיות מאוד, מלאות ומרתקות. לרובן מהווה הריצה בכלל והמירוץ בפרט מסלול הצלה מהמציאות.
כחובב ריצה, הספר הזכיר לי את "קדחת הריצה" של ניק הורנבי בתיאורים המדויקים של התחום.
ספר מסע מרתק ומעניין.
ממליץ בחום.

המירוץ של פלאנגן, אשר מבוסס בצורה חופשית למדי על מירוץ אמיתי שהתרחש בשנות ה-30 השחונות בארה"ב, מציג חזות מרשימה ואופטימית של בני התקופה אשר כל רצונם הוא למצוא אחיזה כלשהי, אם כלכלית ואם חברתית בתקופה איומה של חוסר ודאות ומחסור.
כמו שצויין בביקורת קודמת, הספר הוא לחלוטין לא לחובבי ריצה בלבד, הספר מציג בצורה נפלאה את רזי הריצה ואת הדרכים שבהן הרצים מתמודדים עם המרחקים העצומים שנאלצו לגמוא בדרכם אל קו הסיום.
אולי הדבר המהנה ביותר בספר הוא הצורה שבה הוא נקרא, כסוג של יומן מסע, מפת דרכים אפילו של ארה"ב של אותה תקופה ושלל ההדמויות והאירועים התקופתיים שפוקדים את הרצים.
הספר שוזר מספר סיפורי צד של דמויות מרכזיות בספר למארג נהדר של חברות ואחווה, קשיים ומאבקים, נצחונות קטנים וגדולים אבל בעיקר, עוז רוח ורצון גדול להגיע אל קו הסיום, גם אם רק בשביל להגיד שהגעת לשם.

ב- 1928 התקיים מרוץ שכונה על ידי כתבי הספורט דאז בשם 'דרבי היבלות'. 199 רצים יצאו מלוס אנג'לס, חצו את כל ארה"ב מחוף לחוף והגיעו עד לניו יורק. במשך 84 ימים הם רצו מדי יום בערך שני מרתונים ברצף. הזוי, תמוה, מופרך – אבל אמת לאמיתה. נשים לא הורשו להשתתף מחשש לחייהן. את המרוץ המטורף הזה הפיק עסקן ספורט ידוע בזמנו בשם צ'רלס צ' פייל. הזוכה היה אנדי פיין בן ה-19, והוא הלך הביתה עם 25,000 דולר – סכום עצום בתקופת השפל הכלכלי שנחת על אמריקה באותה תקופה.

הסופר (והספורטאי) טום מקנב לקח את הגרעין ההיסטורי הזה, וטווה סביבו סיפור דימיוני מרגש ועתיר פרטים. המרוץ הטראנס אטלנטי שלו מאורגן למופת בידי דמות בדיונית בשם צ'רלס צ' פלאנגן, רצים בו כאלפיים רצים (לפחות בהתחלה. רבים מהם ינשרו בדרך), ביניהם גם כמה וכמה נשים. הוא מתרחש בשנת 1931, והפרס המובטח למנצח הוא 150,000 דולר.

לא בכדי הספר כולו נקרא על שמו של פלאנגן, ולא על שם אחד הרצים במרוץ. פלאנגן ועוזרו הנאמן וילארד הם האנשים הנכונים במקום הנכון, שרק בזכותם המפעל הגרנדיוזי הזה יוצא לדרך, ואף מצליח לשרוד למרות קשיים לוגיסטיים, כלכליים ופוליטיים שנערמים בדרכו.

ההצלחה הגדולה של מקנב היא לא רק בתיאור מותח של השתלשלות המרוץ עצמו על תהפוכותיו הרבות, אלא גם ביכולת שלו לצייר לפני הקורא את דמויותיהם של כעשרה רצים בולטים – שכל אחד מהם מגיע מארץ אחרת ומרקע שונה לגמרי – ולגרום לנו להתאהב בהם ולרצות נורא שהם יצליחו לעמוד באתגר המפואר שלקחו על עצמם. חלקם עושים זאת ממניעים כספיים, חלקם כתוצאה מהתערבות כזו או אחרת, רבים מהם פשוט כי אין להם משהו טוב יותר לעשות.

כל אחד מהרצים נרשם למרוץ ממניעיו שלו, אך במהלך הזמן הם הופכים לחבורה מלוכדת של אנשים, שמאוחדים סביב האהבה המשותפת שלהם לריצה. כמו שאומר דוק קול, אחד הרצים החשובים במרוץ:

"כשאתה רץ אתה יכול לראות את עצמך מבפנים… מה שמצאתי בתוכי היה הכישרון היחידי שהיה לי, היכולת לרוץ ריצות ארוכות, היכולת לדחוף את הגוף עד קצה היכולת שלו. זה כמו סם, דחיפת הגוף אל הלא ידוע. וברגע שמתמכרים, קשה לצאת מזה…"

וכמו שמתאר את זה יפה העיתונאי הבידיוני קארל לייבניץ, בכתבה המסכמת שלו לפני הקטע האחרון שבו מגיעים הרצים לסנטראל פארק:

"כשתראו מחר רץ ותיק המתנהל לאטו במקום השבע מאות בלי שום סיכוי לזכות בכסף, זכרו שהוא נמנה עם יחידי סגולה. הוא נמנה עם העילית שחצתה את אמריקה ברגל. הוא הרץ של טראנס אמריקה. ותואר זה לבדו ראוי למלוא התשואות."

יו מקפייל הסקוטי, חואן מרטינס המקסיקני, מייק מורגן האמריקאי, לורד ת'רלי האנגלי, קייט שרידן, דוק קול ועוד פינים, צרפתים, גרמנים ואחרים – כולם נכנסים לנו ישר לתוך הלב כשאנחנו רצים בחברתם בחום ובקור, בשלג ובשרב, נחשפים לקצוות הקיצוניים של הריצה – אושר עילאי לצד כאבים ופציעות שהם נחלת כל אחד ואחת מהם בשלב כזה או אחר.

הספר מומלץ מאוד לכל מי שאוהב לרוץ – אין לי ספק שהוא יתרום רבות למוטיבציה שלכם לצאת מהמיטה בבוקר, לנעול את נעלי הספורט ולהתחיל לרוץ. אבל גם אם אתם לא רצים, אלא סתם אוהבים לצפות בשידורי האתלטיקה מהאולימפיאדה או מתעניינים באנשים שהולכים עם החלומות שלהם עד הקצה – גם לכם מובטחת הנאה גדולה.
(עוד ביקורות שלי על ספרי ריצה אפשר למצוא בבלוג שלי 'אמא רצה': http://emaratsa.wordpress.com/)

אם היו עוד כוכבים הייתי מוסיף אותם לספר זה שמספר על הכוכבים שמככבים בסיפור זה.