“קנאה, קשה כשאול להונגריה נסעתי פעמיים בחיי, שתי הנסיעות היו בתקופת לימודי הרפואה של דור בני בדברצן, העיר השנייה בגודלה בהונגריה, הממוקמת על הגבול המזרחי עם רומנייה. הנסיעה הראשונה, הייתה בסוף חודש מרץ, בה ציפינו לראשית האביב, אך באופן בלתי צפוי סופת שלג התרחשה, בעת שהעצים עדיין עמדו במערומיהם. שלג לבן יפה נערם ברחובות העיר, ניתך ברוח איומה שהצליפה בפנינו ללא רחם. מעט אנשים נראו ברחובות, ממהרים להסתגר בבתיהם. הנסיעה הזאת הותירה בנו בעיקר תחושה של חורף קר וקודר. בביקורנו השני חווינו את הנוף ההונגרי בשיא יופיו ואת את אווירת העיר המבטאת שמחת חיים, אך התרבות ההונגרית ואנשיה נותרו עבורי חידה. בני אמר שמדובר באנשים סגורים מטבעם, שאינם נוטים להתחבר לזרים. לכן בקשתי כהמשך לביקורי בהונגריה לקרוא ספרים של סופרים הונגריים, דרכם בקשתי לחוות את התרבות ההונגרית, שלמיטב הבנתי יש לה מאפיינים ייחודיים ומסקרנים. בחרתי לקרוא את מגדה סאבו, סופרת הונגרייה מוערכת בארצה ובעולם, ילידת העיר דברצן (הנחתי כי היא תביא לביטוי בספרייה את נופי עיר מולדתה הקסומים), אחד מספרייה שתורגם לעברית, הוא העופר. היה בו משהו נוסף שהתברר לי מיד עם תחילת הקריאה, אווירת אפלה קודרת, כמו חורף הונגרי בו מתקיימת צפייה לאביב ולקיץ שיבצעו כמרפא לנפש. אסתר אנצ'י היא שחקנית נחשבת, המביטה לחייה שהיו, ומספרת אותם כווידוי לאהוב שמעולם לא שמע את סודותיה. מיהו אותו אהוב, המשמש כמקשיב נוכח נפקד, לדברים שמעולם לא סופרו? כמו בהצגת יחיד, אסתר פוצחת במונולוג על חייה החל מילדותה, במשפחה שעברה תהפוכות, מבורגנות שהידרדרה לדלות. אביה עורך דין, מעולם לא לקח תיק משמעותי לניהולו, חיי בבועה משלו, מה שחייב את האם לקחת על כתפיה את עול פרנסת הבית, על ידי מתן שעורי מוזיקה, שאחר כך הפכו ללא מבוקשים עם פתיחת קונסרבטוריון עירוני. אסתר הייתה חייבת, אף היא לסייע בהתמודדות עם הנטל הכלכלי, ולהתמודד עם יחסי ההורים שהיו מנוכרים וממוקדים בתוך עצמם. התהפוכות שהתחוללו בחייה של אסתר, נכרכו בשינויים שעברו על הונגריה, סיום מלחמת העולם הראשונה, ציין את התפרקות מעמד האצולה. במלחמת העולם השנייה הונגריה הפכה לנאצית ובעלת ברית לגרמנים. עם הכיבוש הרוסי, היא הופכת לארץ קומוניסטית. בעוני המתעצם, יש עלבון צורב, אסתר הייתה ילדה דחויה, לה חברה אמתית אחת, אנגליקה, בת דודתה ובת השופט ממעמד האצולה. היא יפה וחברתית ולמרבה הפלא מתייחסת לאסתר בטוב לב ונדיבות. אך הגורל כמו במחזה יווני, העניק לשתי החברות תכונות קוטביות התואמות לשמותיהן, המבטאות הבטחה לעתיד שונה. לאנגליקה, יופי טבעי וכשמה - מלאכית, היא טובת לב, וצנועה. לעומתה אסתר, בשמה מבטאת שאיפות לגדולות ותחושת כבוד. העליבות שאסתר חוותה בילדותה, גרמה לה לחוש קנאה ושנאה יוקדת למי שבקשה את קרבתה. סאבו שואלת שאלות גדולות, האם חוויות פגיעה, קינאה ושנאה בילדות, יעצבו את עתידם של אנגילנה ואסתר כבוגרות, כגורל שלא ניתן לשליטה? האם הטוב והאלטרואיזם, הם מצבים אנושיים טבעיים, או שהם מבטאים אינטרסים שמשהו בסופו של דבר אמור להרוויח או לשלם עבורם? האם הרוע הוא מצב אנושי טבעי, ומהו משקלו וחוזקו מול הטוב האנושי? אם נביט לתהפוכות העולם במחצית הראשונה של המאה הקודמת, אין ספק שנוכל לזהות את דומיננטיות הרוע וקדרות העולם. מהו הקשר ביו האמת להעמדת פנים? האם אנו בדומה לשחקנים, עוטים על פנינו מסכות שונות בהתאם לנסיבות? את החיים כעמדת פנים, תבטא אסתר בחייה הבוגרים כשחקנית. האם העמדת הפנים שלה על הבמה ובחייה, לא אפשרה לה לחוות חיים אמתיים, האם חייה היו לבסוף זיוף והחמצת חיים? אני הרגשתי בספר הזה את החורף ההונגרי הקודר, שהכה בי ללא הפוגה, ללא קיץ שיגע אחריו כתקווה, כפי שנחשפת נפשה של אסתר, מיוסרת, רעה בקנאתה, ומלאת שנאה, עצב ודיכאון, ולעתים בסרקסטיות לחיים. הרגשתי שאני צולל יחד אתה לתהומות נפשה המיוסרת, מנסה לחוש אמפתיה לדמות בעייתית, שאין בה חמלה לאחר. זה ספר מטלטל, בשפה יפה, אך אין לו רגע הפוגה בקדרותו. "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (ספר שיר השירים)”

“מצד אחד - לכתוב ביקורת על הספר בלי לקלקל את חויית הקריאה לאלה שעוד לא קראו היא בלתי אפשרית, מצד שני - לא לכתוב ביקורת זה כמו התעלמות שזה בכלל, בכלל, בכלל לא בא בחשבון. רק אומר בקצרה שמדובר בספר מהטובים ביותר שקראתי (ואת זה אני כותבת רק כדי לא להישמע סתם מתלהבת, כי האמת היא שזה אכן הספר הכי טוב שקראתי).”

“קנאה, קשה כשאול להונגריה נסעתי פעמיים בחיי, שתי הנסיעות היו בתקופת לימודי הרפואה של דור בני בדברצן, העיר השנייה בגודלה בהונגריה, הממוקמת על הגבול המזרחי עם רומנייה. הנסיעה הראשונה, הייתה בסוף חודש מרץ, בה ציפינו לראשית האביב, אך באופן בלתי צפוי סופת שלג התרחשה, בעת שהעצים עדיין עמדו במערומיהם. שלג לבן יפה נערם ברחובות העיר, ניתך ברוח איומה שהצליפה בפנינו ללא רחם. מעט אנשים נראו ברחובות, ממהרים להסתגר בבתיהם. הנסיעה הזאת הותירה בנו בעיקר תחושה של חורף קר וקודר. בביקורנו השני חווינו את הנוף ההונגרי בשיא יופיו ואת את אווירת העיר המבטאת שמחת חיים, אך התרבות ההונגרית ואנשיה נותרו עבורי חידה. בני אמר שמדובר באנשים סגורים מטבעם, שאינם נוטים להתחבר לזרים. לכן בקשתי כהמשך לביקורי בהונגריה לקרוא ספרים של סופרים הונגריים, דרכם בקשתי לחוות את התרבות ההונגרית, שלמיטב הבנתי יש לה מאפיינים ייחודיים ומסקרנים. בחרתי לקרוא את מגדה סאבו, סופרת הונגרייה מוערכת בארצה ובעולם, ילידת העיר דברצן (הנחתי כי היא תביא לביטוי בספרייה את נופי עיר מולדתה הקסומים), אחד מספרייה שתורגם לעברית, הוא העופר. היה בו משהו נוסף שהתברר לי מיד עם תחילת הקריאה, אווירת אפלה קודרת, כמו חורף הונגרי בו מתקיימת צפייה לאביב ולקיץ שיבצעו כמרפא לנפש. אסתר אנצ'י היא שחקנית נחשבת, המביטה לחייה שהיו, ומספרת אותם כווידוי לאהוב שמעולם לא שמע את סודותיה. מיהו אותו אהוב, המשמש כמקשיב נוכח נפקד, לדברים שמעולם לא סופרו? כמו בהצגת יחיד, אסתר פוצחת במונולוג על חייה החל מילדותה, במשפחה שעברה תהפוכות, מבורגנות שהידרדרה לדלות. אביה עורך דין, מעולם לא לקח תיק משמעותי לניהולו, חיי בבועה משלו, מה שחייב את האם לקחת על כתפיה את עול פרנסת הבית, על ידי מתן שעורי מוזיקה, שאחר כך הפכו ללא מבוקשים עם פתיחת קונסרבטוריון עירוני. אסתר הייתה חייבת, אף היא לסייע בהתמודדות עם הנטל הכלכלי, ולהתמודד עם יחסי ההורים שהיו מנוכרים וממוקדים בתוך עצמם. התהפוכות שהתחוללו בחייה של אסתר, נכרכו בשינויים שעברו על הונגריה, סיום מלחמת העולם הראשונה, ציין את התפרקות מעמד האצולה. במלחמת העולם השנייה הונגריה הפכה לנאצית ובעלת ברית לגרמנים. עם הכיבוש הרוסי, היא הופכת לארץ קומוניסטית. בעוני המתעצם, יש עלבון צורב, אסתר הייתה ילדה דחויה, לה חברה אמתית אחת, אנגליקה, בת דודתה ובת השופט ממעמד האצולה. היא יפה וחברתית ולמרבה הפלא מתייחסת לאסתר בטוב לב ונדיבות. אך הגורל כמו במחזה יווני, העניק לשתי החברות תכונות קוטביות התואמות לשמותיהן, המבטאות הבטחה לעתיד שונה. לאנגליקה, יופי טבעי וכשמה - מלאכית, היא טובת לב, וצנועה. לעומתה אסתר, בשמה מבטאת שאיפות לגדולות ותחושת כבוד. העליבות שאסתר חוותה בילדותה, גרמה לה לחוש קנאה ושנאה יוקדת למי שבקשה את קרבתה. סאבו שואלת שאלות גדולות, האם חוויות פגיעה, קינאה ושנאה בילדות, יעצבו את עתידם של אנגילנה ואסתר כבוגרות, כגורל שלא ניתן לשליטה? האם הטוב והאלטרואיזם, הם מצבים אנושיים טבעיים, או שהם מבטאים אינטרסים שמשהו בסופו של דבר אמור להרוויח או לשלם עבורם? האם הרוע הוא מצב אנושי טבעי, ומהו משקלו וחוזקו מול הטוב האנושי? אם נביט לתהפוכות העולם במחצית הראשונה של המאה הקודמת, אין ספק שנוכל לזהות את דומיננטיות הרוע וקדרות העולם. מהו הקשר ביו האמת להעמדת פנים? האם אנו בדומה לשחקנים, עוטים על פנינו מסכות שונות בהתאם לנסיבות? את החיים כעמדת פנים, תבטא אסתר בחייה הבוגרים כשחקנית. האם העמדת הפנים שלה על הבמה ובחייה, לא אפשרה לה לחוות חיים אמתיים, האם חייה היו לבסוף זיוף והחמצת חיים? אני הרגשתי בספר הזה את החורף ההונגרי הקודר, שהכה בי ללא הפוגה, ללא קיץ שיגע אחריו כתקווה, כפי שנחשפת נפשה של אסתר, מיוסרת, רעה בקנאתה, ומלאת שנאה, עצב ודיכאון, ולעתים בסרקסטיות לחיים. הרגשתי שאני צולל יחד אתה לתהומות נפשה המיוסרת, מנסה לחוש אמפתיה לדמות בעייתית, שאין בה חמלה לאחר. זה ספר מטלטל, בשפה יפה, אך אין לו רגע הפוגה בקדרותו. "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (ספר שיר השירים)”

“מצד אחד - לכתוב ביקורת על הספר בלי לקלקל את חויית הקריאה לאלה שעוד לא קראו היא בלתי אפשרית, מצד שני - לא לכתוב ביקורת זה כמו התעלמות שזה בכלל, בכלל, בכלל לא בא בחשבון. רק אומר בקצרה שמדובר בספר מהטובים ביותר שקראתי (ואת זה אני כותבת רק כדי לא להישמע סתם מתלהבת, כי האמת היא שזה אכן הספר הכי טוב שקראתי).”