ביקורת ספרותית על המרוץ של פלאנגן מאת טום מקנב
ספר מעולה

---

פעם אחת הייתי זאב בין חבורת זאבים ...

בקיץ - 1977, הגעתי לתחרות האחרונה שלי באירופה, עם תחושת כישלון, וחוסר ידיעה לאופן בו אשבור את מחסום התוצאה הבלתי עבירה. ברגע ההוא של השפל, הוצע לי פתרון מפתיע ולא צפוי, על ידי שני רצים לא מוכרים, שביקשו ממני להצטרף אליהם בכדי, לרוץ בחבורה הנחושה להצליח. " כמו חבורת זאבים רעבה המשחרת לטרף. " ( מיומן המסע )

יש פיסות חיים שאפילו הזמן לא יכול להקהות את עוצמתן, כזאת הייתה עבורי אותה חוויית ריצה.

הובלתי את הריצה, וכשהתעייפתי מעט, זזתי ימינה, חברי שרץ אחרי שעט קדימה. הצעדים והנשימות של החבורה, הפכו להרמוניה ולמקצב אחד, הולך מתגבר וסוחף. חשתי בתחושת התעלות, שחשפה בי כוחות חבויים ולא מוכרים, נדחפתי לקצב מהיר, בו התמדתי עד לפריצת הדרך המיוחלת.

מאז אני מחפש את חווית הריצה בחבורה, בחיים ובספרים, הספר המרוץ של פלאנגן נראה על פניו הזדמנות מבטיחה.

ארה"ב - 1931, מרוסקת במשבר כלכלי ומצויה באווירת ייאוש ודכדוך, אך היא עדיין מאמינה בגדולתה, ביכולת שלה לספק אתגרים טרנס אטלנטיים, כחציית האוקיאנוס בטיסה, ואתגר טרנס יבשתי, של חציית היבשת בריצה, אתגר ענק שמספק השראה לגדלות רוחו של האדם.

חציית ארה"ב בריצה, היא אתגר בלתי נתפס, המרחק מלוס אנג'לס לנו יורק, הוא 4,800 ק"מ, אותו עוברים בקטעים של כ- 75 ק"מ ליום, במשך שלושה חודשים, ובמהלכם חוצים מדבר לוהט, ושני רכסי הרים קפואים. יותר מאלפיים רצים מזנקים, רובם ינשרו בדרך. האם ניתן לשרוד את מרוץ המביא את משתתפיו לקצה גבול היכולת האנושית ?

האנשים שהשתתפו במרוץ, יו מקפיל הסקוטי, מובטל נואש. אלכסנדר דוק רץ עבר אולימפי בן 54, שמקווה לרוץ בפעם האחרונה בחייו, בכדי להשיג ביטחון כלכלי. מורגן, מנהיג פועלים שהובס בהנהגת שביתה, והפך למתאגרף רחוב, כעת הוא נילחם שוב בקרב חייו. ויש כמובן את האישה קייט שרידן, שהייתה רקדנית בלהקה מסחרית, המחליטה להוכיח שגם אישה יכולה לעמוד באתגר, סוג של בשורה, וגם דרך לשינוי אישי. אלו ארבעה מתוך עשרות דמויות ססגוניות שיצאו לדרך ...

האם הרצים ימשיכו להיות זאבים בודדים, או שבמהלך המרוץ הם יחברו לקבוצות רצים, כחבורות זאבים היוצרות שיתוף פעולה, אסטרטגיה המאפשרת לרצים לצלוח מגה מרוץ, המעניקה להם עידוד, תמיכה ואת הכוח שיש לחבורה מלוכדת ונחושה ? נצטרף אליהם למסלול המרוץ ...

חלקן של הקבוצות לא מתוכננות מראש, אלא מתחברות ספונטנית.דוק פוגש בקייט בתחילת המרוץ ובמבין שאין לה מושג איך לרוץ, הוא מסייע בעצות קטנות וממוקדות במהלך הריצה, " תשמרי על צעדים נמוכים ". דוק מצרף אליו את מורגן כצוות חשיבה מול קבוצת הרצים הגרמנית, הרצה כגוש אחד לפי פקודת המאמן, החייב להוכיח את עליונות הגזע הארי. מי תנצח, קבוצת האביונים הספונטנית, שהיא ברית ללא מילים של רצים, או הקבוצה המתוכנתת,עתירת המשאבים עם המשמעת הטקטית ?

המרוץ חוצה את מדבר מוהבי, שריידר מתמוטטת מאפיסת כוחות, מורגן חוזר אחורה ומלווה אותה לקו הסיום, איך קוראים לזה אלטרואיזם, או מחויבות לחבורה. מנהל הקבוצה הגרמנית מבקש לפסול את מורגן, הקבוצה הטוטליטרית מנסה לדרוס את הרצים האחרים.

המסע להבנת יחסי הגומלין בין הרצים, והאופן שבו התארגנו הקבוצות לצוותי פעולה, הצולחים אתגרים לא אנושיים, הוא מרתק, ומהווה ביטוי לרוח אנושית מפעימה המתעלה מתוך מצוקות. לא אספר לכם על הקבוצה העדיפה לסוג כזה של אתגר. לצורך כך אתם חייבים לקרוא את הספר, כמו גם לתובנות נפלאות אחרות בהן הוא עוסק.

הסיפור שואב השראה ממרוץ אמתי שהתקיים ב- 1928. טום מקנב, הוא איש ספורט רבגוני, הייה כדורגלן, ואלוף סקוטלנד בקפיצה משולשת, ועסק במגוון נוסף של ענפי ספורט, הוא כותב ספרים ומחזות, והיה גם היועץ המקצועי לסרט המוצלח מרכבות האש. מקוב, מצליח לגעת בנשמת הרצים, מבין בספורט בכול אותם מרכבים קטנים כגדולים הבונים דרמה ספורטיבית, וגיבורי ספורט אמיתיים, הוא מצליח בשפה קצבית וקולחת לברוא אווירה אמינה לאירוע ספורט שקרה בשנות ה-30, ספר נפלא להבנת הרוח האנושית, והרוח הספורטיבית.

אפילוג - קבוצת הרצים חוזרת אלי בחלומות ...

" קבוצת הרצים, מתקרבת אלי, בצעדים הולכים וגדלים, חולפת על פני, כעת אני שומע נשימות
עולות ויורדות ואת הלימות ליבם הולמים כמו תופים אפריקאים.

אחר כך הקבוצה הולכת ומתרחקת ממני, נעלמת, ואז היא צצה שוב לרגע, להרף עין, ולבסוף היא נעלמת לי לתמיד...
ואני מרגיש בודד " ( מיומן החיים ).

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על המרוץ של פלאנגן