ביקורת ספרותית על אל ארץ הגומא מאת אהרן אפלפלד
ספר טוב

---

מתגנב אליך לאט לאט בלי שתרגיש, בחרישיות, במשפטים קצרים מועטי רגשות, מסע איטי שבקושי מתקדם. כמו הדרך של רודי המתבגר לצד אימו מאוסטריה חזרה לכור מחצבתה, כך גם דרכו של אפלפלד אל לב בקורא. איטית כמו מהססת, לעיתים נעצרת בפונדק לאזור כוחות, לחפש נחמה, ואז ממשיכה בעיקשות נגד כל הגיון בדרך אל המחוזות הכפריים והאנטישמיים תקופת פרוץ מלחמת העולם הכי שניה. אפלפלד מגיע אל לב ליבו של הקורא בדרך מיסתורית ולא מובנת. וכשהיד של הסיפור עוטפת את ליבך בעדינות, או אז היא לוחצת לחיצה אחת, לחיצה מהירה ודי.

רודי ואימו יוצאים מכפר ליד וינה באוסטריה וחוזרים בדחף פתאומי של האם לחזור לבית הוריה. רודי תלמיד גמנסיה מצטיין, עם מראה ארי מובהק אותו ירש מאביו הנוצרי אינו מבין את אימו. האם מונעת על ידי זוגנרוהא (zugenruhe) מילה גרמנית שמבטאת את דחף הציפור לנדידת החורף, דחף שהוא חזק מהציפר.
לאורך הסיפור נראה כי אימו של רודי נמשכת למחוזות הכפריים בהם נולדה, רוויי האנטישמיות האלימות הבורות והשנאה כמו שעש נמשך ללהבה. רצונה לפייס את הוריה חזק מיצר ההשרדות.
במהלך המסע רודי עובר מסע משל עצמו לגילוי יהדותו, וזיקתו לעם הנרדף, תוך שאלות חוזרות ונשנות, ונסיונות עקרים להבין מדוע עם זה שנוא כל כך.

המסע של רודי ואמו מתקדם אט אט, לפעמים נראה כעוצר, כך גם הספר. גדולתו של הספר היא בזה שכשהו מסתיים אתה לא מצליח להפסיק לחשוב עליו.
את הספר את\ה יכול להניח, אבל הוא לא יניח לך
אני חייב להרגע אם לי צ'ילד

מומלץ מסע מרגש

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על אל ארץ הגומא