ביקורת ספרותית על אל ארץ הגומא מאת אהרן אפלפלד
ספר מעולה

---

בסיומו של הספר הרגשתי דפיקות לב מואצות, כאילו עברתי את המסע המפרך והמטלטל ביחד עם הדמויות וכעת הגענו אל המנוחה, אל הנחלה. רק שהנחלה אינה מבשרת טובות ולכן משאירה אחריה שובל של עצב וחרדה.

רודי ואימו טוני, יוצאים יחד למסע. הם עוזבים את אוסטריה כדי להגיע אל המקום אליו מבקשת האם לחזור כל חייה, כפר נידח בו גדלה ושם השאירה את אביה ואת אימה. כל חייה התחרטה על היותה בת נוטשת ורעה וכעת היא מוכנה לסגור מעגל ולהתייצב מול הוריה. היא לוקחת איתה את בנה וביחד הם יוצאים למסע של השלמה והכרה בו הם מתוודעים זה לזו וזוכים להכיר לעומק.

היחסים בין האם ובנה מרגשים ומעוררים התפעלות. הם לא חפים מבעיות וזה כל היופי במערכת היחסים הזו. האם מעריצה את בנה ולפעמים מגוננת יתר על המידה. לפעמים מוצאת עצמה משקרת או מגזימה כדי שדבריה יילקחו ברצינות הראויה להם והוא מצידו מוצא עצמו לעיתים בז לאימו הדרמטית, האישה הפשוטה וחסרת ההבנה המעמיקה. בסוף המסע יבין רודי דברים על אימו. דברים משמעותיים שייקח עימו לשארית חייו.

הספר מרגש. הוא כתוב בשפה עשירה וגבוהה ומצליח להכניס בשפתו ובתיאוריו המדויקים את הקורא אל תוך העולם הספציפי של 1939. עולם בו טוני מנסה להגן על בנה שנולד לאם יהודייה ואב נוצרי. היא מנסה להרחיק אותו מיהדותו ובכך להגן עליו מפני השנאה הקשה ששוררת בערים ובכפרים. דווקא בגלל אותה מגננה אימהית חזקה ועוצמתית מוצא עצמו רודי מתחלף עם אימו בתפקידים ומגן על "היהודייה המסריחה" מפני כל אותם עוברי אורח עלובים.

זהו סיפור אנושי על יחסים עמוקים בין אם לבנה אך גם על יחסים בין אנשים טובים הפוגשים זה את זו באמצע מלחמה וצמאים לתמוך ולהיתמך. זהו סיפור על הטוב שנמצא בעולם שטוף רוע ועל האמונה והדבקות שלנו כבני האדם לשרוד ולהישאר בחיים.
סופו של הספר עצוב והשאיר אותי בתחושות קשות. היהודים נרדפים מאז ומעולם ולנצח נחיה על חרבנו.

"הייתי צריכה לעשות זאת לפני שנים, אבל תמיד היו עיכובים, בלבולים, דחיות. קשה לנו לעשות את הטוב, הדרך אל הטוב תמיד זרועה מכשולים".

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על אל ארץ הגומא