קראתי פה כמה ביקורות מרתקות של אנשים שאני מעריכה את דעתם ולא היה לי סיכוי: שין שין, אנקה, נוריקוסאן, בלו-בלו, קורא כמעט הכל - בגללכם! בזכותכם! וגם תודה רבה לכל אחד מכם! כשהספר הגיע החלטתי לקרוא כמה עמודים, כדי להתרשם. בלי להרגיש הוא הסתיים.
זה סיפורה של פייגי שכבר 20 שנה - מאז חתונתה שלא התקיימה - היא שוכבת במיטה משולה לאבן שאין לה הופכין. אחרים מטפלים בה, מאכילים, רוחצים ומלבישים והיא ישנה - מתה - ביום וחיה בסתר בלילה. אבל פייגי אינה הגיבורה של הספר הזה. הגיבורה האמיתית היא ההקרבה העצמית המקדישה חיים שלמים למטרה שמשמעותה סמויה מעין המקריב(ה). בעטיפת הספר כתוב שפייגי "רודה בדרכים נפתלות בבני משפחתה ומכריה" הגדרה שאיני יכולה להסכים לה. פייגי היא קורבן של אותה הקרבה איומה, בדיוק כמו כל הנשים המאכלסות את הסיפור הזה.
הסיפור עוסק בנשים. הגברים בחייהן דומים לקולב עם החולצה והז'קט המופיע על חזית הספר, אותו ציירה - כך כתוב - הסופרת, והוא מתאים להפליא לתוכן. הגברים קיימים, מטופלים ונשמרים בזהירות אבל הנשים חיות ומבטאות את עצמן את יגונן ואת שאיפותיהן בדרכים שונות, שגברים לא יבינו. הנשים בספר הזה לפעמים עלובות, לפעמים קטנוניות, מחשבות חישובים מחישובים שונים, מנסות להפיק מחייהן הקטנים והעלובים עוד משהו, שומרות מכל משמר סודות שהן חושבות שאם יתגלו יקרה אסון. והאסונות אכן קורים כשהסודות מתגלים (וגם כשלא...)
הספר הזה חף מכל זיוף. הוא מתאר מציאות שלמרות שהיא רחוקה מעולמי היא מוכרת לי אישית. הוא כתוב להפליא, ע"י סופרת עלומה - מה שכתוב על העטיפה הוא שנת לידתה והעובדה שהיא ציירת. גוגל לא העלה פרטים נוספים ועם כל התפעלותי מהמינימליזם היחסי - בהשוואה לביוגרפיות עמוסות סופרלטיבים בספרים הרבה פחות מרשימים מזה - סקרנותי לא באה על סיפוקה. הספר זכה בפרס ברנשטיין ב 1999 ולדעתי כל מי שאוהב סיפורים בעלי תובנות אנושיות עמוקות, ושונא כשדוחפים לו תובנות כאלה בכפית - יאהב את הספר הזה כמוני.


















