ביקורת ספרותית על ציפור ישנה - ספריה לעם #448 מאת יוכבד רייזמן
ספר מעולה

---

אילו הייתי קורא ביקורת על ספר כלשהו מפיו של אדם שמכיר את מחבר הספר, לבטח הייתי פולט נחירת בוז, מוציא מבלוטת הארס שלי איזו טיפה אחרונה של רעל, ומצקצק בלשוני - נו, בטח, עכשיו הקורא הזה יפטיר כלאחר יד את צמד המילים הקלשיאתיות "גילוי נאות", ומיד באותה נשימה יהלל וישבח את הסופר-חבר שלו... אך מה לעשות, נסתרות הן דרכי החיים, והנה אני מוצא את עצמי, נבוך, בצד השני של המתרס. האם היכרותי המבורכת עם מחברת הספר תיפגע באובייקטיביות שלי? מי שמכיר אותי היטב יודע כי נהפוך הוא. דווקא ידידותי עם מחברת הספר הביאה אותי לקריאה ביקורתית יותר, בבחינת בדיקת הספר בציציותיו.

מנהגי הקבוע עוד מימי בחרותי הנשכחים הוא ללוות את קריאת הספרים בשני פנקסים. אם הספר ראוי לכך, אני מעתיק לפנקסים משפטים נבחרים, משפטים שעומדים בפני עצמם וניתן ליהנות מיופיים אף ללא קשר לעלילה: פנקס אחד מכיל אמרי שפר מתוך הספר, ורעהו מכיל משפטים שהתחבבו עלי מבחינת העושר הספרותי הטמון בהם. מיד עם תחילת הקריאה של "ציפור ישנה" ניגשתי והרבתי ציטוטים מהספר לשני הפנקסים, אך עד מהרה הבנתי כי מדובר במלאכה לבטלה, שכן היא טמנה בחובה העתקה של כמחצית מהספר... זאת ועוד: משפטים רבים ענו על שתי ההגדרות, כך שהייתי להעתיק כל אחד מהם לשני הפנקסים גם יחד. ובכל זאת, טעימה קטנה ומשובחת, ממש על קצה המזלג: "פעם הייתי ציפור, עכשיו אני פוחלץ מקורקע", "לטרוף ידע שאין לו כל חשיבות לקיומי השקוף עלי אדמות", "וורידים תכולים משתרגים תחת עורה המחוספס כנחלים בחבל ארץ מבורך במיוחד", "אוכלת בסכו"ם אצבעותיה", "ברוכה השינה הנותנת מפלט מעינויי החיים", "הצליחה לרפא את ההצטננות אך לא את לבי החולה", "צמצמתי את קיומי להוויה קלושה", "החלטתי לקמול ולהניח לה להשקות בלא תועלת את הצמח המסרב לחיות", "היא הייתה חצי אחותו. לאיזה חלק התכוונו, האם נחצתה לאורכה או בגובה המותניים, ואולי חצי יום היא אחותו וחצי לא", "נאחזת בחיים בכל הכוח שיש במי שצפה במוות מתקרב". "הוריה שכנו במוחה כבובות ראווה נטולות פנים", "בובת סמרטוטים בין בובות חרסינה בחלון הראווה של משפחתנו". טוב, קצרה היריעה ודלה היא מהשתרע...

סגולות רבות יש בעיני לספר הנפלא הזה, אך זו הגדולה מכולן היא השילוב המדוד והמדויק בין העצב, הקדרות והתסכול שהם נחלתה של פייגי, הדמות הראשית, לבין ההומור השחור, הציניות והלעג המוסווה אשר מופגן כלפי הדמויות הסובבות את עולמה. מצד אחד זה מכמיר לב, רגיש ומרגש, ומצד שני זה שנון ומצחיק.

היחסים הפנים משפחתיים הם לב לבו הפועם של הרומן המפעים הזה, ובמסגרתם נוכל למצוא הקרבה עצמית מחד, אך המתת אסון על השני מאידך, כעס ותסכול הדדיים, יחסי אהבה-שנאה ובמיוחד יחסים מורכבים מאוד בין אם ובתה. ובינינו - כלום מאפיינים משפחתיים אלו לא טמונים במרקם העדין של כל משפחה, באשר היא?

הדבר מוביל אותנו למעלה נוספת של הספר, והיא האוניברסליות שלו. כל קורא מכל קצות תבל יגלה עניין וטעם בספר הססגוני הזה. נכון, ידידינו הקוראים האוסטרליים או האפריקאיים ירימו גבה משתאה (ומשתהה) לנוכח מילים דוגמת "שטריימל", "קאפוטה", "קאפעלוש" ו- "טיש של הרבה מוויז'ניץ", אך ההוויה החרדית שבאה לידי ביטוי בהן לא תיפגע, לדעתי, כהוא זה בחוויית הקריאה שלהם.

התרגשתי מאוד מן האופן שבו הסופרת היטיבה לתאר את ההתמודדות של דמויותיה עם סוגיות קשות כמו זוועות השואה, שכול, גמגום, מערכות היחסים הנרקמת בין ילדים ואמם החורגת, ואפילו השמנת יתר ועיסוק אובססיבי באוכל.

בספר יש פן גרוטסקי, מגוחך מחד ופרוע מאידך, שמצא חן בעיני מאוד, ושאם לא לוקחים אותו בחשבון, העלילה עלולה להיראות מעט הזויה מבחינת התרחשותה. לאחר שנותנים עליו את הדין, ההנאה מהספר מקבלת בעיניי משנה תוקף.

בראש כל פרק מופיעה שמה של הדמות שמככבת בו. אהבתי מאוד את הכתיבה בשני קולות, הן בגוף ראשון - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרקים המובאים מפיה של פייגי, והן בגוף שלישי מפיו של המספר הכול יודע - כפי שהדברים מופיעים בשאר הפרקים. פרק הסיום נושא את הכותרת "כולם", ובו מגיעה הדרמה המשפחתית לשיאה. הסצנה המסיימת את הרומן, ובה שיחת טלפון בין פייגי לאחיה גבריאל, טומנת בחובה באופן מרוכז במיוחד כאב וסבל בד בבד עם הרבה הומור שחור.

אפילו עטיפת הספר יפהפייה, ובחינה שלה לימדה אותי כי מדובר בציור שמן על בד של הסופרת עצמה. אהבתי את כפל המשמעות הטמון בשמה - "זו חליפתי, זו תמורתי". מחד חליפה כמערכת לבוש (המונחת על הקולב כחליפה שאין לה הופכין...), ומאידך חליפה כדבר הבא במקום דבר אחר ומחליפו (כמו בסדר כפרות ליום כיפור, משם לקוח שם הציור). הבחנתי בנקל שהכפתורים הרכוסים בחולצה הלבנה אינם תואמים את החורים המשובצים בה, דבר שמקנה לה מראה גרוטסקי שמשתלב היטב ברוח הדברים.

אינני חסיד של ספרים עבי כרס באשר הם. כמובן שיש ספרים עבי כרס טובים, והאחרון שבהם אשר התענגתי עליו היה "לבד בתיאטרון המוות". ככלל, ספרים עבי כרס מעוררים בי רתיעה, הן מבחינה פיזית (פשוט לא נוח לאחוז בהם בשעת הקריאה...), והן מבחינה נפשית (חשש כבד לחטוף תנומה במהלך הקריאה הארוכה...). החיסרון היחיד של הספר "ציפור ישנה", מבחינתי, מגיע דווקא מהכיוון ההפוך: הוא קצר מדי... 243 עמודים ותו לא, ועוד עמודים כאלו קטנים, מסדרת "ספרייה לעם" של עם עובד. מצד שני, שלא יטעה אתכם מיעוט העמודים. המרקם של הספר כה טעון, דחוס וצפוף, והוא משול בעיניי לתרכיז סירופ שלא מהלו אותו במים. לדידי, מעלה נוספת בין מעלותיו הרבות.

מצאתי בכתיבתה של רייזמן מזיגה של איכויות הכתיבה של שלוש הסופרות הישראליות האהובות עלי: יהודית רותם, מירה מגן ומאיה ערד. יוכבד היטיבה לשלב את מצוקות הנפש, הרגישות והחמלה האנושית שמאפיינות את כתיבתן של רותם ומגן, בד בבד עם ההתייחסות הצינית לדמויות, שבאה לידי ביטוי בכתיבתה של ערד.

לצערי הרב הספר הנפלא הזה הוא היחיד פרי עטה של רייזמן. כמי ש- "חטא" בעצמו בחטא הכתיבה, מי כמוני יודע עד כמה רבים הם המשאבים הפיזיים והנפשיים שתהליך המורכב הזה טומן בחובו, ובכל זאת אני רוצה לנצל במה צנועה זו כדי לפנות בתחינה נרגשת לסופרת: אנא זכי אותנו בפרוזה נוספת!!!

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על ציפור ישנה - ספריה לעם #448