לא התכוונתי לכתוב סקירה על ספר משונה וחריג זה ואני אסביר למה אני אומר חריג
כבן הישוב דלית אל כרמל עניין וסקרן אותי לקרוא על אודות אדם ששמו נחרט בנפשותנו כילדים שלא פעם צעדנו בזוגות זוגות שלובי ידיים ושמנו פעמינו מערבה לעבר בית הסר לורנס אוליפנט בית שתמיד היתה לו הילה מפחידה ועטפה אותו מוזריות באבניו שנחצבו מסלעי הכרמל ובציפוי הטיח שעשוי מאדמת החימר שנכרתה על ידי תושבי הכפר הקטן של אז .
תמיד הבטנו בעצי הברוש העתיקים ששריקת הרוח ההררית ליחכה את צמרותיהן הגבוהות אשר הוסיפה למוזריות של המקום שקט מפחיד ומדכא.
ידענו שהבניין המוזר לא היה שייך לתושבי הכפר וששמענו שאדם היסטורי מהזמנים ההם התיישב פה לשמחת התושבים ואני אומר אפילו שבני הכפר התפארו ובצדק שכותב מילות ההמנון עבר במקום והייה לו חלק בפיקוח על ביצוע מלאכת הבנייה.אבל תמיד בגמר הביקור וזה הקטע שהוציא אותנו מהאוירה הדכאונית המורים והמורות הושיבו אותנו בשורות מופתיות בחצר המרוצפת באבני הגיר העתיקה וכל ילד הוציא את שקית הניילון שאמא תחבה לתוך ילקוט של הבית ספר.
מי היה לו בשקית פיתה עם לבנה ומי הצטייד בפיתה עם גבינת עזים או סתם סנדוויץ עם ריבה.
ללא ירקות ללא פירות ללא דני ללא אקטימל וללא מי עדן בטעם אפרסק אבל רבותיי זו הייתה ארוחה שלא קל לשכוח.
"עולים דמעות בעיניי ".
כשסיימתי את הספר עשיתי שני דברים.
הראשון נסעתי לבית סר אוליפנט למחוז ילדותי ועמדתי בחצר המחופת אבן גירית עתיקה והבטתי ארוכות בבית הפעם ההסתכלות הייתה שונה וחודרנית יותר
חיפשתי במבטיי את החדר והחלון שבו ארעה הסינסציה בין הפועלים הדרוזים לבין הגברת ליסה אשתו של סר אוליפנט פרי מוחו הקודח של מר רם אורן.
לא הצלחתי לקשור את הקצוות של הסיפור המביש והמבזה.
דחיתי בשאט נפש את התיאור הנילוז והלא ספרותי והלא אתי.
והדבר השני שעשיתי חציתי שלוש רחובות ברגל ותוך ארבע דקות נכנסתי בשערי ביתו של אדם קשיש ממשפחתי שגילו נושק ומתקרב למאה ושניים שנים .
הקשיש המכובד והנבון קיבל אותי בסבר פנים ושאל אותי מה מביא אותי ומה באמתחתי מהחדשות ברומי עולם.
לאחר ששתינו את הקפה לחשתי באוזניו עם מכשיר השמיעה אם ידוע לו או שמע או סופר אפילו בלחש שלגברת אוליפנט היה סיפור רחמנא ליצן של התגופפות עם שני צעירים עירומים מבני הכפר.
הקשיש נעמד על שתי רגליו כשפניו מאדימות וסומק נוצץ מכסה את לחיו ועיניו רושפות ברק מאיין אני מביא דברי בלע אלה.
התנצלתי בפני הקשיש ובקשתי מחילה על מה שסחתי אם לא שקלתי נכון את דבריי אך זה מה שכתוב באחד הספרים שקראתי לאחרונה.
הקשיש ממרומי גילו המופלג הרביץ בי נאום חוצב להבות ואמר מילים כדורבנות ללא הפסקה ובכעס
"דלית אל כרמל ידעה ועדיין יודעת איך מקבלים אורחים
דלית אל כרמל יודעת להעניק כבוד ומעניקה לבאים בשעריה
דלית אל כרמל לא תפגע בכבוד אשה באשר היא ואיך אורחת
דלית אל כרמל שמרה ועדיין שומרת על שמה הטוב הצח כשלג
דלית אל כרמל מכבדת ותמיד תכבד את זכרם של משפחת אוליפנט"
התנצלתי בשם כל מי שקרא את הספר .
כאב לי על הפגיעה בשמם הטוב של משפחת אוליפנט.
דברי הקשיש הם המסר שרציתי לשלוח לאלה המחפשים בצע כסף על חשבון כבודם של אלה שלוא יכולים כבר להתגונן
אצלנו אומרים חאראם
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
