ביקורת ספרותית על זה המקום מאת אהוד בנאי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 24 בספטמבר, 2012
ע"י אלון דה אלפרט


****


כמה סמלי שדווקא על הספר הזה אני כותב את הביקורת המאה שלי באתר. פשוט כי יש בו בעיניי את כל מה שטוב בכתיבה, וכל מה שטוב בקריאה, וכי בדומה לספרו הקודם המופלא של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכול", גם "זה המקום" החזיק אותי במשך כל הקריאה במצב של סף בכי, כשהבטן מתהפכת מרוב רגש מתפקע, וגעגוע למשהו טמיר שנחשף כאן, מפרפר לרגע, כשהנפש מרגישה שהיא סוף סוף פוגשת משהו פשוט ואמיתי ומלא קסם כמו שאין כמעט בשום מקום אחר.
אהוד בנאי הוא אולי זמר הנשמה האמיתי היחיד בישראל. אני לא מתכוון למוזיקת "סול" או לבלוז או לאיזשהו משהו שבכלל קשור למוסיקה. הוא אפילו לא שר כל כך טוב. אבל יש משהו, גם במלודיקה שלו אבל בעיקר במילים שמעיף אותי למעלה, ומחבר אותי בבת אחת לכל מה שאני וכל מה שרציתי אי פעם להיות. מוזר, כמה כוח יש לאמת. כל מי שאי פעם קרא שורה משיר והרגיש שהיא כתובה בדיוק עליו, בדיוק על הרגש הנדיר, הדק מן הדק שהוא חש כשהיה פעם הכי לבד בעולם באיזו דירת חדר מעופשת בברלין או בפלורנטין, יודע בדיוק על מה אני מדבר.
כי הספר הזה הוא פשוט שירה, שירה מדוייקת להפליא, חולמת ומתגעגעת, שנמשכת מאה שמונים ושישה עמודים, מהמילה הראשונה ועד האחרונה. שירה שאין בה שום זיוף והיא מתנגנת בכל מקום אצלנו בפנים, גם במקומות האלה ששכחנו שבכלל קיימים.
אהוד בנאי כותב על המסעות שלו, כאלה שערך בשנים האחרונות, וכאלה שיצא אליהם כשהיה 'ביטניק' אלמוני ומגודל שיער עם גיטרה, בן שבע עשרה, עשרים או עשרים וחמש, מסעות לכרתים ולטבריה, לאמסטרדם ולצפת, ובעיקר למסעות שיצא אליהם בתוך עצמו. למרות שכל אחד מאיתנו עובר בחייו מסעות דומים, רק מתי מעט מאיתנו מצליחים להחזיק בחוויות האלה ולנצור אותן כך שלא ידהו עם הזמן, ויאבדו לנצח.
את רוב המסעות שלי עצמי עברתי כשהייתי הרבה יותר צעיר, המסעות הפנימיים וגם אלה החיצוניים. חרשתי את אוסטרליה בטרמפים ואת אירופה ברכבות לילה, ישנתי בגסט-האוסים שורצי פשפשים במזרח הרחוק וגם כאן בארץ הצלחתי איכשהו לצאת למסעות וגם לעלות למעלה הגבוהה ביותר המוכרת לכל תייר באשר הוא: ללכת לאיבוד. לצאת בבוקר ולא לדעת לאן תגיע בערב. באירופה הייתי מגיע לפנות ערב לתחנת הרכבת גאר דה נורד וחושב לעצמי, איפה מתאים לי למצוא את עצמי מחר בבוקר? באמסטרדם? או אולי באוסלו? ברלין? ואולי דווקא מקום כמו טאלין יהיה המקום שאליו אתגעגע בעוד שלושים שנה?
באוסטרליה הייתי נוסע ואוהלי מגולגל על גבי, מבלי שאיש על פני האדמה יידע איפה אני, מפונדק דרכים אחד לעיירה זעירה אחרת, משוחח עם חוואים ודייגים בדרכים, מצטרף לזוג גרמנים לשבוע שבועיים ואז מחליף כתובות ונוטש אותם לטובת אוסטרלי מבוגר ממוצא פולני שפעם בשנה השאיר מאחוריו את משפחתו ויצא לבדו לטיול, רחוק ככל האפשר מחיי השגרה שלו כסוכן מכירות של שואבי אבק.
לפני הגיוס קניתי עם עוד שני חברים וולבו סטיישן עתיקה ונסענו לטיול של שבועיים, מהגולן והגליל דרך הבקעה ודרומה עד אילת, ישנים בשק שינה על החוף ומשתכרים מארגז בירה "מכבי" שקנינו בסופרמרקט מאובק שנהרס מאז ובמקומו נבנה מרכז מסחרי מפואר. כמה יומנים מילאתי מאותה תקופה, יומנים מלאים מחשבות עמוקות ושטוחות, כמיהה לחברה בד בבד עם החיבה העמוקה שפיתחתי כמעט בעל כרחי, ללהיות לבדי.
והיום... היום כמעט אין לי מסעות. לא פנימיים, ולא חיצוניים. כמה קשה לצאת למסע כשאתה אנוס למצוא "פתרונות" לאוכל וללינה, שיהיה כיף לילדים ולא יקר מדי, שהעבודה דוחקת וטלפונים מלקוחות ותור תקופתי לרופא ומשכנתא והתחייבויות. התחושה הפנימית של המסע נדחקת אפוא מטה במורד סדר העדיפויות עד להיעלמה כליל. אז אנחנו נוסעים פה ושם גם לבדנו, לעכו ולכינרת ולקמפינג כזה או אחר, אפילו היינו בתאילנד לפני שנתיים ובעצמי נסעתי לבקר חברים בלונדון לבדי... אבל ללכת לאיבוד לא יצא לי מאז. החיים, במין אי-צדק פואטי, מזנבים בי, כך שלרוב מסעותיי אני יוצא כיום דרך ספרים ולא בגופי, מרגיש לעתים כמו מי שמנסה לאכול את עוגת הקצפת מבעד לחלון הראווה של הקונדיטוריה, רק שלזה יש טעם סינתטי וקר של זכוכית חלקה.

זה עוד יכול לקרות. אני לא מוותר. אם אהוד בנאי יכול, אוכל גם אני.

מישהו אמר לי פעם שדברים טובים כמו טיולים ומסעות צריך ליזום, לעשות ולזמן, כי הדברים הרעים קורים מעצמם.

כי בינינו, במה אנחנו נזכרים? למה מתגעגעים? הבליל האפור הזה של לקום/ללמוד/ללכת לעבודה/ילדים/לחזור מהעבודה/ללכת לישון פשוט מקצר לנו את החיים. שום דבר אחר לא שווה. על ערש דוויי אף אחד לא יגיד לעצמו, חבל שלא ביליתי יותר זמן בעבודה. רק מסעות. רק לשנות. רק להרגיש מה שלא הרגשנו קודם. רק ללכת לאיבוד.

השנה, אני מאחל לכולנו שנזכה לצאת למסעות אמיתיים, ולא רק בספרים. שנלך לאיבוד, שנהיה ונתעה במקומות שנוכל להתגעגע אליהם ושנמצא בסופם דבר מה לא-צפוי. שנדע להינות עוד מהדברים הפשוטים, ושבאמת באמת לא נסתפק עוד רק בהישרדות. שנמצא פנאי ממש לחשוב קצת פנימה ולא רק באיזו שעה צריך לאסוף את הילדים מהחוג. להתרגש מגשם ולנשום עמוק עמוק, ופעם בכמה לילות שנזכור לצאת אל המרפסת, לראות את הכוכבים, ולהיזכר בפעם ההיא לפני מיליון שנה שהיה לנו טוב כל כך ולא ידענו כלום ושכבנו על הדשא יד ביד, והסתכלנו למעלה, וראינו את אותם כוכבים בדיוק.



****
57 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
תודה, עפרה. נראה שאת מצליחה בכל זאת לצאת למסעות, גם אם זה בחלק מהיום או חלק מהזמן, וזה נהדר. מקווה שאצליח, מתישהו, למצוא את המקום הזה.
עפרה (לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
מאז שגיליתי את סימניה, אני עוקבת אחריך ונהנית כל פעם מהביקורות שלך (מסע בפני עצמו). התרגשתי כמוך מהספר שזה עתה סיימתי ונדדתי יחד עם הבנאי הזה בכרתים, בזכרונות פרטיים משלי. כשהוא מדבר על כך שכרתים היא כנראה חלק של הגליל שהתנתק לו, הבנתי פתאום...
וכדי להבהיר, אני שגידלתי לבדי את ילדי מגיל צעיר מאד ותמיד רצתי מעבודה אחת לשניה, מחוג לאיסוף מבית חברים, ללא זמן אמיתי למסעות פנימיים וחיצוניים, הגעתי כיום לגיל ולמצב שיכולתי להרשות לעצמי להשאיר את ילדי במדינת תל אביב, לחיות את חייהם ועברתי לגור הכי צפונה שאפשר (כמעט),לראש הנקרה. מתעוררת כל בוקר והדבר הראשון שרואות עיני זה את הים והירוק שמסביב. לאחר צחצוח שיניים והכנת קפה, אני מתיישבת לי במרפסת, מול הנוף המדהים והמרגיע הזה, צוללת לאחד מספרי לכחצי שעה ורק אז מתחילה את היום.
ב"מסעותי" השבועיים למרכז (עבודה, ילדים, חברים) אני בוחרת לי כל פעם דרך קצת אחרת ונהנית מכל פיסת ירוק, עץ ושדה בדרך, ממשחקי העננים בשמיים ותוך כדי עוברת גם המון מסעות פנימיים.
כרתים עשתה לי את זה (ולכן גם חזרתי אליה בשנית) וכנראה שבהחלטה לעבור לגליל היה גם קורטוב של זכרונות ממנה.
לאחר כל ההשתפכות, רק רציתי להזכיר לך את דברי החכם מכל - לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים.
ולפני סיום, תודה על הביקורות המחכימות שלך!
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
כן, לשין שין היתה את אותה תהייה. אני חושב שלא, שאין מסע ממש בהחזרת הילד מהחוג. אלא אם כן זה לוקח ממש הרבה זמן. זה לא שאין בזה ערך או תוכן, אבל לא, זה לא מסע.
(לפני 3 שנים ו-9 חודשים)
אלון , אתה מדבר על מסעות, אמנם גדולים אבל אם הבנתי נכון, הם משו חד פעמי.
אנימודה שאנ'לא כזה מבינה אבל האם אפשר לראות מסע גם בלהחזיר ילד מחוג?
האם יש מצב להפוך את השיגרה למסע, שלא רק יציאה מוגבלת בזמן ומקום תהיה לי מסע אלא החים באשר הם, ובמה שהם מזמנים.
מה אומר, זה יתכן זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים? :)

ומכל מקום, הברכה שלך מתאימה לי מאד...
וגם הכוכבים ;)
כּנרת~~
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
שלחתי לאהוד בנאי את הביקורת וזו תגובתו: אלון שלום

קראתי בעניין רב את מה שכתבת על הספר.

תודה ששלחת לי, זה מקסים ומרגש!

שתהיה לך שנה טובה ומתוקה

אהוד
איור וודה (לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
וואוו כמה תגובות ים חה צריך זמן וסבלנות לקרוא פה הכול מעניין
רק רציתי לכתוב לך
אמן אמן אמן
והעובדה שיש לך פנאי וסבלנות לכתוב פה ולהגיב...
שלומות ברכות
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
בהחלט, זה האתגר האמיתי. אני מנסה, בחיי שאני מנסה :-)
חמוטל (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מרגשת וזה האתגר, לא? להצליח לצאת למסעות פנימיים וחיצוניים למרות המשכנתא, ההסעות לחוגים וכל הבבילון שמסביב. נוסטלגיה היא סוג של דלק, אבל מוגבל. בעיני מה שמאסטר אהוד בנאי מלמד - בספר, בהופעות, בשירים - הוא רגעים של נשימה בהווה. תודה על מה שכתבת.
אפרתי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
עמיר, זו טיבה של נוסטלגיה, התרפקות על רגעים, שכאשר היו הווה, היו מרגשים הרבה פחות. לכן, היום, אני משתדלת ליהנות מרגעים שאולי נחשבים מסעירים פחות, בידיעה מושכלת שבעוד כך וכך שנים הם יהפכו לנוסטלגיה מתוקה. ובכלל, יש מה לקנא באנשים שממשיכים לחפש כל חייהם ולא מתבייתים אף פעם? לרוב הם נראים נלעגים ופאתטיים בגיל מסויים. ובסתר הלב, הם גם מקנאים במי שמצא את דרכו גם אם הם מכריזים אחרת.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
עמיר, טוב לי גם היום. אולי אפילו יותר טוב לי ממה שהיה כשהייתי בן עשרים ואחת . טוב לי. אובייקטיבית. אני קצת יותר מודע לזמן שעבר ולמה שהיה ואיננו. אני מתרפק על החלקים האלה שהיו בעבר, סוג של חופש בלי לעשות חשבון לאף אחד, והיכולת שהיתה לי אז לעשות טעויות ולהתברבר בחיים, עדיין לחפש את עצמי. היום, כשכבר מצאתי (איניגו מונטויה שכמוני), אני יודע שהיה קסם רב גם בייסורים שבחיפוש. וכמובן, שבעוד עשר, עשרים או שלושים שנה אתגעגע להיום באותה מידה בדיוק
עמיר (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
זה נורא עצוב נשמע כאילו פעם עשית דברים שאהבת ועניינו אותך ועכשיו כל שנותר לך זה לשבת ולכתוב זכרונות.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
תודה יפעת, ודולמוש, ומירה (תיהני), ובלו בלו ללכת לאיבוד זה עניין אחד. אולי היופי טמון בלא לתכנן יותר מדי, לתת למקריות ולתום לעשות את שלהם. כשהכול מתוכנן, מאורגן וברור ונוקשה כמו סדר פסח, יש בזה משהו מייבש ומקבע. ואשר לילדים - כן. כמו שעניתי לשין שין, זה באמת סוג של מסע נפלא מסוג שונה קצת
בלו-בלו (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מרגשת. אני עצמי שונאת מסעות, שונאת ללכת לאיבוד. הם מצטיירים לי כשיירת פליטים מהשואה. אבל אני כן אוהבת לערוך מסעות אל תוך הנפש וחלק מהעבודה שלי גורם לי לעשות בדיוק את זה, אז כן, אני דווקא אצטער שלא ביליתי יותר בעבודה איכותית, ואמטער על החלטורות. וילדים אינם חלק מהבליל האפור הזה, בעיני הם אלו שגורמים לנו למסע האמיתי והחשוב ביותר של חיינו הרבה יותר מכל טיול.
Mira (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
אלון קודם חג שמח. ביקורת מהממת. והוא בדיוק הספר הבא שלי שאתחיל הערך בערב או מחר מתי שאסיים את מה שאני קוראת. אני מסכימה עם החלומות ועם חיי היומיום, למרות שמישהו פעם אמר לי שאנחנו קובעים את סדר העדיפויות, ואם יש לנו האומץ אפשר לעזוב הכל ופשוט לנסוע. מודה אני פחדנית. אבל אתה צודק הכיף להיעלם לתוך ספרים ואז נסעת לחלום חדש. אז שוב ביקורת מצויינת. מירה
חני (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
מרגש נראה שכולנו כמהים לאותו דבר,רק שאתה שם את הכל כתוב על הדף,שחור על גבי לבן אי אפשר לברוח לשום מקום...אז כשאני מאחלת לך אני מאחלת לכולנו שנעוף עם המחשבות שנה טובה מלאת מסעות
יפעת (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
וואו אלון, איזו ברכה מצויינת לשנה החדשה (ובכלל) ואיך קלעת בול להרגשה שלי אחרי הטיול באיטליה. כמה הצורך במציאת פתרונות והאחריות מכבידים וגורמים לטיול להיות פרוייקט ולא מסע.
תודה על התובנה. תודה על הברכה שלקחתי ממנה באופן אישי תועפות. מאחלת לך בחזרה שנה של תזוזה, של התעלות, של למידה איך להפוך גם את ההכרחים לחלק מהמסע.
יפעת.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
חלבי, כתבת יפה. אבל עם זאת, אם יש לך כמה דקות פנויות, קרא את הכתבה הזו: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3529947,00.html
חלבי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
לאלון שום דבר לא מקצר את החיים כמו שאין מה שיאריך אותם אבל אם החיים מתקצרים או מאריכים זה כנראה לא בשליטה שלנו נכון שצריך לצאת מתוך השבלונה והכי טוב לטבע כמה סודות כמוסים ויפים נצורים בו.
אין ברירה לבני האנוש כי בזמן ובתנאי הגיל העתידים להופיע בחצרות נפשם הם ילכו בקצב החיים ללא הזמנה מיוחדת יש כאלה שיטיבו עם עצמם ויש גם אומללי הנפש שנגד עינם מחר העולם יכלה ותיגמר החגיגה ואז ישכנעו את עצמם ללא מאמץ שחבל להשתדל .אז זהוא שנה טובה וגם חתימה טובנ
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
הדבר האחרון שאפשר להגיד על אהוד בנאי זה שהוא "רוחני" - בשווא, כן? אהוד בנאי אמיתי. אין בספרים (או בשירים) שלו שום דבר שמטיף למשהו, לא להתחבר לעצמך ולא לשפר את חייך. יש בהם את הדבר הזה שאי אפשר לשקר - אמת. וכל מי שקורא ירגיש את זה בעצמות.
מירב (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
לא כי אתה לא עמוק או משהו כזה אלא כי תפטור אותו בתור קשקוש רוחניקי כלשהו. מובן שאם אתה אוהב את אהוד בנאי (וגם אני מאוד אוהבת אותו) זה כבר מובן אחרת. ותמיד נעים להכיר צדדים חדשים.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, קיסרית. וגם לך, תולעת. ולכל המשבחים האחרים.
הקיסרית הילדותית (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
הי חמדת, טוב שבאת. תקראי קצת אחורה ובחיאת, ספרי לנו קצת על מסעות
Bookworm (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
וואוו
אפרתי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ברוכה הבאה, חמדת, היית חסרה פה.
חמדת (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
כמי שחזרה זה עתה ממסע לא שיגרתי פיזי ומנטלי ,אני רוצה לאמר שיציאה למסעות ,ומימושם מרצונות למציאות זה עניין של זמן בחיי האדם ,דהיינו -ילדים שהתבגרו והדחף הפנימי שלא להיות כבול לקופסת הבורגנות של חיינו כל הזמן .
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
אין לי ספק, מירב, שאני אזכר ואבכה אבל למה לא חשבת שאקרא את הספר? כי אני קורא מותחנים ותרבות פופולרית? איים א מאן אוף מאני טייסטס
מירב (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ושוב כתוב נפלא לא הייתי חושבת שתקרא את הספר הזה בכלל, אבל מרגע שקראת וכתבת זה נראה מובן מאליו. יש משהו בביקורות שלך שהוא כמו בלוג כזה, יומן. יום אחד תאסוף את כל אלה ותצחק. אולי גם תבכה, אבל לפחות תדע מה הרגשת.
שנה טובה!
אנקה (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
יש !!! בהצלחה ובברכת הדרך ממני :)
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
אני ממש מקווה שזה יקרה לפני, אנקה
עולם (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
לא נאחל לך עד מאה ועשרים, כי אנחנו רוצים הרבה יותר ביקורות. אחלה ביקורת כרגיל ומצטרף לאיחולים.
אנקה (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
יפה. אולי כשהילדים יגדלו... תמצא שוב בעצמך את הרוח ההרפתקנית שלך??אולי.
יעל (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
א-אאמן לו רק היית יודע כמה אנשים חולקים איתך את הגעגועים למסעות...
אפרתי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
אלון, זה בכלל לא הטיולים שאני נוסעת אליהם אני נוסעת לטיולים עם מקסימום נוחות. אבל! כל בוקר משעה 9 ועד השעה 7-8 בערב מטיילים בלי סוף. צפוף צפוף, רואים בלי סוף, חוויות מקסימות, לא מבזבזים זמן על קניות, בריכה, חדר אוכל, וכן, גם לא על להיזרק ללא מטרה ובהרגשה שיש עודף זמן. כי אין. הכל ממוקד ומלא חוויות. ואז, כשאני חוזרת הביתה לוקח למוח שבועיים שלושה לעבד את כל מה שראיתי. ככה כל שנה. שבוע מרוכז. אבל יחד עם זה, אני חייבת מלון יפה ונוח. כשאני חושבת על נסיעה לתאילנד לחודשיים אני בכלל לא מבינה מה עושים כל כך הרבה זמן במקום אחד. ברור שרואים הרבה. אבל גם מבזבזים הרבה זמן.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
אסף - הוא בהחלט מסע קטן, שעברתי תוך כדי כתיבתו וניסיתי לשחזר ולא הצלחתי אפילו קצת. אבל אם עלה בידי לגרום לאי-אלו מקוראי הביקורת להרהר על מסע משלהם - עשיתי את שלי.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
"קורא" - תקרא את הספר הזה. התעלפות מובטחת.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ואפרתי, אני מבין לגמרי את העניין הזה עם בתי מלון ונוחות... הצרה היא ש"הערך הקלורי" של בילויים כאלה הוא פשוט אפסי. זאת חווייה חיצונית לגמרי. אז היינו בבריכה, ובחדר האוכל. אבל הזיכרון הזה לא יחמם אותך כשתנסי לדלות אותו בעוד עשר או עשרים שנה, בעוד שאוהל, עם קצת אבק וטבע ושקט וחוסר שלמות ייתן לך דבר מה יקר ערך הרבה יותר
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
שין שין - אני מסכים ילדים זה דבר נפלא, והמסע איתם, גם אם הוא שונה מעט מהמסעות שהתכוונתי אליהם, רצוף רגעי קסם ורגש עמוק
אסף (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
נפלא! וגם הביקורת הזו היא מעין מסע קטן...
קורא כמעט הכול (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
אם זה היה עוזר לחצתי "אהבת" פעמיים געגועים למסעות
מלווים את יומי באופן כמעט קבוע...
אפרתי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
והביקורת מקסימה כרגיל.
אפרתי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
בתור בנאדם שמאוד אוהב טיולים אבל הם צריכים להיות מאוד בורגניים עם בית מלון משופר ואוכל טוב ובלי חצץ ואבק, התרגשתי מהיכולת שלך להתגעגע לסוג של היזרקות תמימה. אני אוהבת היום הרפתקאות נפשיות הרבה יותר מאשר פיזיות. לכן ספרים זה ממצב מצב הרפתקני בלי חם-קר-מלוכלך-מעייף. כן, אני נורא בורגנית. מה לעשות.
שין שין (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
מצטרפת לאיחולים המרגשים. אגב, גם גידול ילדים הוא סוג של מסע מפעים למדי. וגם ללכת לקחת ילד מהחוג יכול להיות סוג של מסע כזה, קטן, אבל מיוחד. כי התחושה של אחיזת כף יד קטנה בידך, היא אחת התחושות הטובות בעולם.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ