ביקורת ספרותית על זה המקום מאת אהוד בנאי
ספר מעולה

---

ספר של עונג שבת.

לפתוח אותו בשעות האלו של לפני השבת, של ערב שבת, בואכה החָשֵׁכָה, כשהקולות בחוץ הולכים ומונמכים אל תוך השקט של השבת, ולרפרף בהם עפעפיים, במלמול כמו בתפילת מנחה הסמוכה לקבלת השבת.
לגמוע מהמילים של אהוד בנאי ולהיזכר בכל מה שהשארתי מאחור, את המסורת, את בית הכנסת, התפילה והמורי, את הזקנים והצעירים, המחרישים והצועקים, הנעימים והקפדנים, את מעוררי היראה ומעוררי הנהרה.
להריח את המילים כמו את שיחי הדס שבכניסה, ומי הוורדים, הטבק להרחה ומשחות הידיים, המעורבבות בריח הסבון שמדיפים כולם לפני התפילה.

המסע הזה של אהוד, שכתוב כמו שיר אחד ארוך, הביא לי עונג שבת שלא חשתי מזה זמן רב, חיוך עצוב, גוש בגרון, ותחושה שכאילו הייתי אתו בכל מקום למרות שזה המקום, מקומו שלו ולא היה שלי.

גם אני אוהב לבד, מנסה להסתיר את זה שלא יחשבו שאני מוזר, שלא יפגעו שאני לא איתם, שאני מתרחק מהם כדי להתקרב.

אוהב ללכת לבדי רחוק מכולם, להתבונן לא לדבר. אוהב את המקומות הקטנים הלא צפופים שהזמן בהם הוא זמן אחר, שכאילו מוכיח שיש זמן שלא נגמר ועושה לך טוב בשקט הזה, שלא צריך מילים מושמעות כדי להיות בם משמעות.
מסתגר לי בבועה, נמצא אבל לא נוכח, מוצא לי פינה ומתבונן באנשים, מנסה לארגן את כולם במקצב, לקלוט פרצופים ולקרוא מה קורה בלי לדעת באמת.

ואהוד גם הוא הולך לו, מחפש, מוצא ולא מוצא, ממשיך את העונג שבחיפוש שבמסע, גם היום – ומראה לי שאפשר להמשיך, ולעשות דברים קטנים שיזיזו בסוף הרים.
ואם היה לי אומץ הייתי הולך אליו, יושב אתו, שותה אתו, ושותק אתו.
ואם היה לי מזל הייתי נולד עשר שנים לפני, ובאותם רחובות בהם הסתובבתי אני שברחתי שוב ושוב מכולם, שעות על גבי שעות, לבד ברגל או באופניים, בגן העלייה, בתל אביב, גבעתיים וברחובות רמת גן, הייתי נפגש אתו שהוא עוד ילד ואולי היה יכול להיות לי חבר למסע במקום הזה.

מוזר ואולי מגוחך כל כך – אבל שסיימתי וסגרתי את הספר שעה בלבד אחרי שהתחלתי – רציתי לנשק את כריכתו, כמו את הסידור אז בבית הכנסת.

ספר שהוא נשמה!

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על זה המקום