****


כמה סמלי שדווקא על הספר הזה אני כותב את הביקורת המאה שלי באתר. פשוט כי יש בו בעיניי את כל מה שטוב בכתיבה, וכל מה שטוב בקריאה, וכי בדומה לספרו הקודם המופלא של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכול", גם "זה המקום" החזיק אותי במשך כל הקריאה במצב של סף בכי, כשהבטן מתהפכת מרוב רגש מתפקע, וגעגוע למשהו טמיר שנחשף כאן, מפרפר לרגע, כשהנפש מרגישה שהיא סוף סוף פוגשת משהו פשוט ואמיתי ומלא קסם כמו שאין כמעט בשום מקום אחר.
אהוד בנאי הוא אולי זמר הנשמה האמיתי היחיד בישראל. אני לא מתכוון למוזיקת "סול" או לבלוז או לאיזשהו משהו שבכלל קשור למוסיקה. הוא אפילו לא שר כל כך טוב. אבל יש משהו, גם במלודיקה שלו אבל בעיקר במילים שמעיף אותי למעלה, ומחבר אותי בבת אחת לכל מה שאני וכל מה שרציתי אי פעם להיות. מוזר, כמה כוח יש לאמת. כל מי שאי פעם קרא שורה משיר והרגיש שהיא כתובה בדיוק עליו, בדיוק על הרגש הנדיר, הדק מן הדק שהוא חש כשהיה פעם הכי לבד בעולם באיזו דירת חדר מעופשת בברלין או בפלורנטין, יודע בדיוק על מה אני מדבר.
כי הספר הזה הוא פשוט שירה, שירה מדוייקת להפליא, חולמת ומתגעגעת, שנמשכת מאה שמונים ושישה עמודים, מהמילה הראשונה ועד האחרונה. שירה שאין בה שום זיוף והיא מתנגנת בכל מקום אצלנו בפנים, גם במקומות האלה ששכחנו שבכלל קיימים.
אהוד בנאי כותב על המסעות שלו, כאלה שערך בשנים האחרונות, וכאלה שיצא אליהם כשהיה 'ביטניק' אלמוני ומגודל שיער עם גיטרה, בן שבע עשרה, עשרים או עשרים וחמש, מסעות לכרתים ולטבריה, לאמסטרדם ולצפת, ובעיקר למסעות שיצא אליהם בתוך עצמו. למרות שכל אחד מאיתנו עובר בחייו מסעות דומים, רק מתי מעט מאיתנו מצליחים להחזיק בחוויות האלה ולנצור אותן כך שלא ידהו עם הזמן, ויאבדו לנצח.
את רוב המסעות שלי עצמי עברתי כשהייתי הרבה יותר צעיר, המסעות הפנימיים וגם אלה החיצוניים. חרשתי את אוסטרליה בטרמפים ואת אירופה ברכבות לילה, ישנתי בגסט-האוסים שורצי פשפשים במזרח הרחוק וגם כאן בארץ הצלחתי איכשהו לצאת למסעות וגם לעלות למעלה הגבוהה ביותר המוכרת לכל תייר באשר הוא: ללכת לאיבוד. לצאת בבוקר ולא לדעת לאן תגיע בערב. באירופה הייתי מגיע לפנות ערב לתחנת הרכבת גאר דה נורד וחושב לעצמי, איפה מתאים לי למצוא את עצמי מחר בבוקר? באמסטרדם? או אולי באוסלו? ברלין? ואולי דווקא מקום כמו טאלין יהיה המקום שאליו אתגעגע בעוד שלושים שנה?
באוסטרליה הייתי נוסע ואוהלי מגולגל על גבי, מבלי שאיש על פני האדמה יידע איפה אני, מפונדק דרכים אחד לעיירה זעירה אחרת, משוחח עם חוואים ודייגים בדרכים, מצטרף לזוג גרמנים לשבוע שבועיים ואז מחליף כתובות ונוטש אותם לטובת אוסטרלי מבוגר ממוצא פולני שפעם בשנה השאיר מאחוריו את משפחתו ויצא לבדו לטיול, רחוק ככל האפשר מחיי השגרה שלו כסוכן מכירות של שואבי אבק.
לפני הגיוס קניתי עם עוד שני חברים וולבו סטיישן עתיקה ונסענו לטיול של שבועיים, מהגולן והגליל דרך הבקעה ודרומה עד אילת, ישנים בשק שינה על החוף ומשתכרים מארגז בירה "מכבי" שקנינו בסופרמרקט מאובק שנהרס מאז ובמקומו נבנה מרכז מסחרי מפואר. כמה יומנים מילאתי מאותה תקופה, יומנים מלאים מחשבות עמוקות ושטוחות, כמיהה לחברה בד בבד עם החיבה העמוקה שפיתחתי כמעט בעל כרחי, ללהיות לבדי.
והיום... היום כמעט אין לי מסעות. לא פנימיים, ולא חיצוניים. כמה קשה לצאת למסע כשאתה אנוס למצוא "פתרונות" לאוכל וללינה, שיהיה כיף לילדים ולא יקר מדי, שהעבודה דוחקת וטלפונים מלקוחות ותור תקופתי לרופא ומשכנתא והתחייבויות. התחושה הפנימית של המסע נדחקת אפוא מטה במורד סדר העדיפויות עד להיעלמה כליל. אז אנחנו נוסעים פה ושם גם לבדנו, לעכו ולכינרת ולקמפינג כזה או אחר, אפילו היינו בתאילנד לפני שנתיים ובעצמי נסעתי לבקר חברים בלונדון לבדי... אבל ללכת לאיבוד לא יצא לי מאז. החיים, במין אי-צדק פואטי, מזנבים בי, כך שלרוב מסעותיי אני יוצא כיום דרך ספרים ולא בגופי, מרגיש לעתים כמו מי שמנסה לאכול את עוגת הקצפת מבעד לחלון הראווה של הקונדיטוריה, רק שלזה יש טעם סינתטי וקר של זכוכית חלקה.

זה עוד יכול לקרות. אני לא מוותר. אם אהוד בנאי יכול, אוכל גם אני.

מישהו אמר לי פעם שדברים טובים כמו טיולים ומסעות צריך ליזום, לעשות ולזמן, כי הדברים הרעים קורים מעצמם.

כי בינינו, במה אנחנו נזכרים? למה מתגעגעים? הבליל האפור הזה של לקום/ללמוד/ללכת לעבודה/ילדים/לחזור מהעבודה/ללכת לישון פשוט מקצר לנו את החיים. שום דבר אחר לא שווה. על ערש דוויי אף אחד לא יגיד לעצמו, חבל שלא ביליתי יותר זמן בעבודה. רק מסעות. רק לשנות. רק להרגיש מה שלא הרגשנו קודם. רק ללכת לאיבוד.

השנה, אני מאחל לכולנו שנזכה לצאת למסעות אמיתיים, ולא רק בספרים. שנלך לאיבוד, שנהיה ונתעה במקומות שנוכל להתגעגע אליהם ושנמצא בסופם דבר מה לא-צפוי. שנדע להינות עוד מהדברים הפשוטים, ושבאמת באמת לא נסתפק עוד רק בהישרדות. שנמצא פנאי ממש לחשוב קצת פנימה ולא רק באיזו שעה צריך לאסוף את הילדים מהחוג. להתרגש מגשם ולנשום עמוק עמוק, ופעם בכמה לילות שנזכור לצאת אל המרפסת, לראות את הכוכבים, ולהיזכר בפעם ההיא לפני מיליון שנה שהיה לנו טוב כל כך ולא ידענו כלום ושכבנו על הדשא יד ביד, והסתכלנו למעלה, וראינו את אותם כוכבים בדיוק.



****

אוסף יפה של סיפורים קיבץ בנאי בספר הזה. תמצאו בו זיכרונות ילדות לצד חוויות מישרותו הצבאי, סיפורים על הופעות במוצבים, סיפורים על נדודים אחרי הצבא ואפילו סיפור מרגש על יחסו לדת ולבתי הכנסת. בנאי מחפש בסיפוריו תמיד איזה מקום להתנחל בו ולתקוע יתד, אך הנסיבות מביאות אותו כל פעם אל המקום הבא שאולי יהיה האחרון במסעו כמו עם ישראל שיצא ממצרים ושוטט 40 שנים במדבר עד שהגיע אל המנוחה והנחלה. לבנאי זה לקח קצת יותר אבל אני בטוח שהוא לא מצטער משום שהתוצאה היא הספר הנפלא הזה. איזה כיף שיש מוזיקאים שגם כותבים.

בנאי הוא לא רק מוזיקאי גדול, הוא גם מספר נהדר.

אם יש מאפיין אחד משותף לבני משפחת בנאי, הוא האותנטיות. כל אחד נאמן למי שהוא ביצירותיו – יובל לחתרנות, אביתר לנוגות והענווה ואהוד למוזיקה האתנית.

האותנטיות מאפיינת את אהוד גם בכתיבתו הספרותית. הוא כותב ללא עכבות, שופך את אשר על לבו. משתף בתחושת הזרות ובחיפוש אחר בית. בנאי מציג בספר מעין פשטות שמקורה בענווה, של זמר שעדין לא לגמרי מבין למה מזהים אותו ברחוב.

הבנאי האהוב עלי הוא ללא ספק אביתר. אלבום הבכורה שלו הוא האלבום הישראלי האהוב עלי.
כמו אביתר ובנאיים נוספים, גם אהוד מצא את עצמו בסופו של דבר מתקרב לדת. הכתיבה המוזיקלית שלו, לעומת הספרותית, מעורפלת לעיתים. עם זאת, אני עדין מחבב רבים משיריו (בעיקר המוקדמים).

אני חייב להודות, שאילולא ידעתי את זהות הסופר והקשבתי לשיריו, יתכן שהייתי מוצא את הספר סתמי. אולם יש בו מספר נקודות מעניינות, ודאי עבור מעריציו.

אבחר שלא לדרג, מומלץ לאוהדיו.

ביום שישי חורפי אחד נכנסתי לרכבי ונהגתי את הדרך שבין רמת-גן לביתי ברעננה. היה זה מיד לאחר כניסת השנה האזרחית החדשה, גשם ניתך על שמשת הרכב והכביש מלא בשלוליות. אני לא מחבבת את הנהיגה בגשם. הדלקתי את הרדיו ובגלי צה"ל דיבר קול נעים ואינטליגנטי, שלקח אותי אל סיפורו של ישו ותולדות השנה האזרחית, ואל צורת ספירת השנים בתרבויות רחוקות ומעניינות: סין, ברית-המועצות, צפון קוריאה, ובין לבין, שירים יפים הקשורים לנושא ("The year of the cat"). שכחתי את עצמי במהלך הנסיעה הגשומה, והתעכבתי ביציאה מהאוטו כדי לשמוע עוד מהקסם הזה, מבלי לזהות את מגיש התכנית. בהמשך התגלה לי שהאזנתי ל"זה המקום", תכנית הרדיו השבועית של אהוד בנאי.
באמצעות האינטרנט, מצאתי את ארכיון התכנית "זה המקום" והאזנתי לה במשך חודשים. אינני יודעת מה שבה אותי בתכנית - קולו הרוגע של בנאי, הסיפורים המעניינים, המוסיקה הטובה שמערבת מוכר עם חדש, התרבויות המעניינות להן מקדיש בנאי תכניות (פרס, תימן, אתיופיה), הניתוק מהחדשות והפוליטיקה או הכל גם יחד. על כל פנים, כשנסעתי לחופש בתאילנד, ידעתי מיד שהספר "זה המקום" ילווה אותי בדרכי בארץ הזרה.
כמאזינת התכנית, הרבה מהסיפורים שבספר היו מוכרים לי, וגם אופן הכתיבה של בנאי וחיתוך המשפטים העניק תחושה מוכרת ונעימה בתוך העולם הלא-מוכר בו טיילתי. בנאי מקבץ בספר סיפורים קטנים ויפים מתקופת התבגרותו, שהייתה התבגרות ארוכה ויפה בשביל "לא סלול, לא תמיד מסומן". הוא מתאר מפגשים עם אנשים שפגש בדרך, פתוח ונכון תמיד ללמוד מכל אדם ולהבחין בפרטים הקטנים, ועם זאת - לזרום, להתנסות, לא להתקבע. אנחנו פוגשים את בנאי כרועה צאן, כחייל, כגבאי בבית הכנסת, כתרמילאי נווד, ודמותו מהורהרת, פתוחה לחוויות, קצת מבודחת אך גם מאוד רצינית. הסיפורים של בנאי נותנים השראה "לפתוח את הראש", לזרום, לשנות את מסלול החיים מדי פעם ולהתפתח לחוויות חדשות. אהוד בנאי לא משתמש בגימיקים, לא מתרברב ולא מחשיב את עצמו כמתעלה על הבריות. צניעות זו היא שמאפשרת לו להתחבר לאדם ה"רגיל" שבקיוסק, בטרמפ, בבית הקפה, באוהל ובשמירות, לחשוף את הסיפור שהוא נושא עמו וגם לטפח חברויות עם אנשים שונים ומשונים מכל העולם.
בתרבות הצעקנית בה אנו חיים, נעים לחבור לשקט, לשלווה וכמובן גם לכשרון הגדול של בנאי.

ספר של עונג שבת.

לפתוח אותו בשעות האלו של לפני השבת, של ערב שבת, בואכה החָשֵׁכָה, כשהקולות בחוץ הולכים ומונמכים אל תוך השקט של השבת, ולרפרף בהם עפעפיים, במלמול כמו בתפילת מנחה הסמוכה לקבלת השבת.
לגמוע מהמילים של אהוד בנאי ולהיזכר בכל מה שהשארתי מאחור, את המסורת, את בית הכנסת, התפילה והמורי, את הזקנים והצעירים, המחרישים והצועקים, הנעימים והקפדנים, את מעוררי היראה ומעוררי הנהרה.
להריח את המילים כמו את שיחי הדס שבכניסה, ומי הוורדים, הטבק להרחה ומשחות הידיים, המעורבבות בריח הסבון שמדיפים כולם לפני התפילה.

המסע הזה של אהוד, שכתוב כמו שיר אחד ארוך, הביא לי עונג שבת שלא חשתי מזה זמן רב, חיוך עצוב, גוש בגרון, ותחושה שכאילו הייתי אתו בכל מקום למרות שזה המקום, מקומו שלו ולא היה שלי.

גם אני אוהב לבד, מנסה להסתיר את זה שלא יחשבו שאני מוזר, שלא יפגעו שאני לא איתם, שאני מתרחק מהם כדי להתקרב.

אוהב ללכת לבדי רחוק מכולם, להתבונן לא לדבר. אוהב את המקומות הקטנים הלא צפופים שהזמן בהם הוא זמן אחר, שכאילו מוכיח שיש זמן שלא נגמר ועושה לך טוב בשקט הזה, שלא צריך מילים מושמעות כדי להיות בם משמעות.
מסתגר לי בבועה, נמצא אבל לא נוכח, מוצא לי פינה ומתבונן באנשים, מנסה לארגן את כולם במקצב, לקלוט פרצופים ולקרוא מה קורה בלי לדעת באמת.

ואהוד גם הוא הולך לו, מחפש, מוצא ולא מוצא, ממשיך את העונג שבחיפוש שבמסע, גם היום – ומראה לי שאפשר להמשיך, ולעשות דברים קטנים שיזיזו בסוף הרים.
ואם היה לי אומץ הייתי הולך אליו, יושב אתו, שותה אתו, ושותק אתו.
ואם היה לי מזל הייתי נולד עשר שנים לפני, ובאותם רחובות בהם הסתובבתי אני שברחתי שוב ושוב מכולם, שעות על גבי שעות, לבד ברגל או באופניים, בגן העלייה, בתל אביב, גבעתיים וברחובות רמת גן, הייתי נפגש אתו שהוא עוד ילד ואולי היה יכול להיות לי חבר למסע במקום הזה.

מוזר ואולי מגוחך כל כך – אבל שסיימתי וסגרתי את הספר שעה בלבד אחרי שהתחלתי – רציתי לנשק את כריכתו, כמו את הסידור אז בבית הכנסת.

ספר שהוא נשמה!

איך אני מזהה שספר הוא ספר טוב? הוא גורם לי לשנות את צורת המחשבה שלי.
לא את הרעיונות או את התפיסות שלי (זה בונוס מצוין, אבל ממש לא הכרחי), אלא את המילים בהן "נחשבות" המחשבות שלי.
מוזר, אני יודעת.
אז כשסיימתי את "זה המקום" והמחשבות שלי התחילו להיות איטיות ומהורהרות ובעלות "נחת רוח"- ידעתי שהספר הזה הוא ספר טוב.

לפני חצי שנה בערך, טסתי לחודש למונדיאל בברזיל.בגלל שאני טיפוס מאוד מתוכנן- את הכל(למעט חצי הגמר המרהיב של ברזיל-גרמניה, שנקנה בברזיל) תכננתי מהארץ- מלונות, טיסות פנים, אטרקציות, כרטיסים למשחקים. במהלך חודש מונדיאל, יצא לי לראות 5 משחקים. כל שאר הזמן, היה פנוי.
מכירים את הקטע הזה שהכל אפשרי? ככה זה היה. התעוררתי- ולא היתה עבודה/משפחה/צרות אחרות. יכולתי לקום ב10 בבוקר או ב22 בלילה או בכלל להישאר במיטה כל היום. לפגוש חברים, או שלא לפגוש אותם. ללכת לים/לצאת לפאב/ללכת לקניות/לצאת לטיול, להכיר אנשים או להתבודד- לא היה שום לחץ, שום מגבלה על הזמן הפנוי.
הספר הזה? זו בדיוק ההרגשה שמקבלים ממנו.
אין פה איזה סיפור מדהים, או איזו עלילה מסעירה. סתם סיפורים קצרים שחלקם אמיתי וחלקם בדיה על אהוד בנאי הצעיר, שנותנים בדיוק את אותה הרגשה. הכל רגוע, הכל ב א י ט י ו ת, יש פנאי להכל, אין לחץ.
לא תמיד אני מתחברת לסגנון הזה, הפעם כן.

ספר מאוד מהנה. כמו הספר הראשון זהו ספר מסע.
כיף לקרוא את הספר הוא מאוד קולח ואי אפשר לעזוב אותו מהיד.
לפעמים אני מקנא באהוד בנאי ועוד חבר'ה אחרים שיצאו למסעות בצעירותם, ולי לא היה האומץ.
אבל לדעתי יש אנשים שצריכים את המסעות האלה כמו אוויר לנשימה.
אולי בבגרותי המאוחרת אצא גם. בכל מקרה, שווה לקרוא את הספר וגם כשאנו יוצאים לטיול בארץ או חו"ל או סתם נסיעה כדאי לקחת ממה שכתב, כאילו אנחנו בפעם הראשונה במקום ולראות דברים שאולי לא שמנו לב לזה.
אז אני מאוד ממליצה על הספר שווה להחזיק את הספר ולקרוא בו שוב מפעם לפעם. מירה

כל אחד מחפש את המקום שבו יוכל להגדירו כבית. ספר שהוא יומן מסע. נדודים ממקום למקום, במטרה למצוא את המקום הנכון.
הציטוט שהכי אהבתי, והיחידי שזכרתי בע"פ: "אני אוהב להרגיש תייר בארץ שלי"
כשהתחלתי לקרוא את הספר טיילתי בבולגריה עם המשפחה, והתוכן של הספר גרם לי להתגעגע לבית - לישראל.
ספר קליל וזורם. מעולה להעביר איתו את הזמן.

השביל הזה התחיל מכאן, הוא מתפצל ומסתעף כמו שורש של עץ פיקוס ענק. הוא יורד לנגב, חוצה ערוצים רחבים בהם חלוקי הנחל מתחרים בשמים בלובן צבעם, מתפתל בין עדרי צאן עם רועות בדוויות ועיניים רושפות ומטפס על הרים גבוהים כשעל פסגותיהם שרידי אתרים קדושים לעמים שנכחדו בגלל שהיו יותר מידי טובים...
השביל הזה מתחיל מכאן, הוא עולה לצפון, נשטף בנחלים בהם המים שינו את צבעם למי ביוב עכורים, מזדחל בין כרי דשא של כפרים מתפשטים ומלטף איכרים עם פנים צרובי שמש שעדיין חולמים על השירים של רחל ומתרפקים על כתביו של א.ד גורדון.
השביל הזה מתחיל מכאן וזורם לרחובותיה של העיר העתיקה, בינות בסטיונרים שצועקים בשוק מחנה יהודה, בינות ארגזי הירק והפרות שנוטפים מיץ על הרצפה המבריקה, בינות חסידים וחרדים שמפזזים וצועקים 'אוי גוולד'! בחללי בתי תפילה גדולים בבני ברק ורמת גן.. בינות ערים שלא יודעות שובע ומתפשטות כמו סרטן...
השביל הזה מתחיל מכאן והוא עולה לשמיימה, פוגש כוכב מנצנץ וחוזר חזרה לעמים, ערים ועולמות, מתערבב בין בקבוקי ערק ואוזו, מקשיב לבוב דילן, ניל יאנג ודימטריס מיטרופאנוס...
שוב חוזר אלי הבלוז ואני חייב לצאת, חייב לרוץ, לפגוש אוטובוס עייף שנוסע לאט, לפעות לעדר כבשים עם רועה צעירה שעולה מתוך הוואדי, לערבב טיח בעבודה שחורה ולרקוד מוכה ירח מול עגל הזהב.
הספר הזה לא מיועד למי שמחפש הסברים לשירים, הספר הזה הזה לא מיועד למי שרוצה להיות עדכני, הספר הזה מיועד למי שהשכינה בו שוכנת גם אם הוא לא מאמין, הספר הזה מיועד למי שרוח הנדודים נטעה בו שורש והוא עדיין טועם בפיו את טעמו של דג מלוח וצלוחית חמוצים...
אהוד בנאי ממשיך לנדוד ואני מלווה אותו בשקט, מלמעלה כמו מלאך בשמי ארץ ישראל, חווה עמו את חוויות הניכר, צו גיוס ביד, מחפשים את רוח הצפון כי הדרך בוערת לנו והשביל חכם מהצועד עליו... זמנכם עבר...