הביטוי "עלינו על ההר" כבשנו אותו הוא חלק מהטרמינולוגיה השגורה של המטיילים, ההליכה היא בחלקה ממש אובססיווית, כי לא בהכרח הולכים בשביל.
כדי להגיע למקום ספציפי, הטיול עצמו הוא סוג של טקס, יש בו כל המאפיינים של פעילות טקסית, סמלית:
מוכרחים להשתתף, לא להפסיד שום פרט, להריח, לטעום, להקשיב, כמו פעילות טקסית מקובלת , הכול מעוגן בסדר מוכתב מראש, והמשמעות של הטקס, במקרה הזה, היא כיבוש",
ואכן הצברים שנולדו בארץ ותנועות הנוער , ראו עצמם נטולי תסביך זהות, מצאו בטיול אמצעי למימוש בעלות.
הטיול הרגלי כמפתח לכספת הזיכיון על ארץ-ישראל. בעלות על הארץ נתפשה ע"י מעשה הבעילה וכיבושה בעוד אתר ועוד פיסת מדבר.
כיבוש הארץ בתרמיל, מימיה ושק שינה, היה עבורם וגם בתקופה משמעותית בחיי ,חלק בלתי נפרד של האתגר הלאומי הכולל, סימון הארץ וכיבושה.
יצאנו לנוף למסעות במדבר בעיקר כדי לכרות שוב ברית בין הארץ לבין החיים המתחדשים בה.
אני זוכר כיצד הייתי מקריא לחניכים שלי בפאתוס את דבריו של עמוס קינן בעודי עומד על מצוק בהרי הנגב והרי אילת :
"מי שהלך פעם צמא בתוך נחל צאלים, מי ששתה מים בעין-ענבה, מי שהלך עם תרמיל על הגב ושתה מים מהגבים, מי שראה את הצוקים הנוראים של נחל חבר – מי שראה את כל הדברים האלה הוא בן לארץ הזאת והוא בן למורשת של הארץ הזאת.
מי שהלך עם התרמיל על הגב, ראה לאן ברחו כל איש מצוק ומר נפש עם המלך דויד, ראה לאן הלכו הקנאים, הסיקריקים והאיסיים ללחום את מלחמת החירות האחרונה, אותה מלחמת חירות אחרונה שאלמלא היא, לא היינו נגאלים אלף ושמונה מאות שנים לאחר מכן, ולא היינו הולכים במדבר כדי להישבע במצדה ששנית מצדה לא תיפול, ולא היינו לוחמים את מלחמת השחרור ולא הייתה מדינה.
המערות האלה התלויות כקיני נשרים מעל תהומות הנחלים הצחיחים האלה עם המצוקים הנוראים מעליהם. המדבר הלבן שקנאים ולוחמי חופש ונביאים והוזים מצאו בו מקלט אחרון. היסטוריה מעוררת צמרמורת, חלחלה וגם רוממות הרוח. המקום שאליו אתה בא להתפעם, להישבע, מקום שכולו זכר לחורבן אבל מקום שממנו אתה שואב כוח להילחם על חייך ועל חירותך."
אני לא אשקר אבל עד היום אני מתרגש כאשר אני קורא את הטקסטים ששמרתי מאז בלכתי במדבר, שלושה קלסרים עבים מלאי טקסטים וקטעי קריאה מרגשים.
אני זוכר כיצד הובלתי חניכים צעירים מתנועת הצופים ובני עקיבא ובנות אולפנא , אל 'מסע כמסה ומבחן'.
כל המרבה בקילומטרים ושעות הליכה וממעיט בתוך כך במים ובמזון, הרי זה משובח זוהי הייתה מפת השבילים של דור הפלמ"ח.
מאז עברו מספר שנים, גם אני למדתי והשכלתי וגם אני התפכחתי .
התפכחות הרבה יותר ראויה לקריאה היא ההתפכחות של מירון בנבנישתי , היסטוריון , עיתונאי ואיש ספר אשר הוציא בתחילת השנה החדשה ספר בשם 'חלום הצבר הלבן - אוטוביוגרפיה של התפכחות' בהוצאת 'כתר' .
ספר שחשוב מאד לקרוא אותו במיוחד ביום כיפור בעיקר כי הוא ספר שהוא כולו וידוי של כהן גדול בבית המקדש הישראלי, שנולד אל תוכו והיה משרת בקודש שנים רבות כחוקר היסטוריה של ארץ ישראל וכמחנך דורות של צעירים .
מירון בנבנישתי לא רק נולד בארץ אלא גם גדל בבית בו המפה וההיסטוריה של ארץ ישראל היו חצר המשחקים שלו: "גדלתי בתוך מפות."
אבל לא רק בתוך מפות אלא גם בין שדות, תילי אבנים, כפרים וחורבות של כפרים ערביים אותו אביו לקח למסעותיו בארץ .
בספרו האוטוביוגרפי הווידוי משרטט לנו מירון בנבנישתי את מסע חייו והדרך אותה הוא עשה מילד 'נאו כנעני' לנער ציוני-סוציאליסטי מהקיבוץ ,
לחוקר טבע והיסטוריה של ארץ ישראל דרך התבוננות מפוכחת וישרה, נוקבת ,ביקורתית עם חמלה גדולה להוריו, לבני דורם, למקימי הארץ הזו שהקימו את מדינת ישראל על חורבותיה של תרבות ערבית ילידית שהייתה כאן לפני שאלו עלו מארצות מזרח אירופה ונהפכו לחלוצים.
מירון, מתאר את המיתוסים הכוזבים ומשרטט את נקודות הציון והטופוגרפיה של אותם מיתוסים על שבילי הארץ ואתריה .
הוא בעיקר מתאר את הניסיונות לשרטט מפה ישראלית ע"י מחיקת המקומות והכפרים הערבים , באמצעות כתיבת גבולות חדשים של טופוגרפיה ועתיקות , דרך זיהוי מכוון של אתרים כאתרים צלבנים שהוא היה אחראי לזיהויים ובדרך זו מחק את מה שהציונות לא רצתה לראות , לזכור ולדעת שיש בארץ הזו תושבים ערבים.
"אבא רצה שאצמח כמו עץ מאדמת הארץ. שאהיה חלק טבעי מהנוף. ויכול להיות שהוא באמת הצליח: אני בן הארץ. אבל הארץ הזו היא ארץ שתמיד היו בה ערבים. בעיני ארץ ישראל בלי ערבים היא ארץ מעוקרת."
מסקנתו של מירון בנבנישתי היא הכרה והבנה שהארץ הזו אין לה עתיד אלא להיות מדינה דו לאומית אבל מדינה כזו שלא שוללת את הקיום היהודי וגם לא שוללת את הקיום הערבי.
ספר שהוא לא רק וידוי אלא שיעור היסטוריה , גיאוגרפיה ושיעור מולדת לכל אלו שבאמת ראויים לקרוא לארץ ישראל בשם מולדת לאלו שאוהבים אותה והיא יקרה להם מאד.
