ביקורת ספרותית על שניים יחדיו - פילוסופיה דתית־חילונית חדשה מאת משה מאיר
ספר טוב

---

משה מאיר בספרו המרתק והחשוב מנסה בדרכו התאטרלית ( אני לא במקרה משתמש בביטוי זה) לחבר בין האדם הדתי לאדם החילוני, בין ה'יש' החילוני ל'יש' הרחב הדתי ולייצור דמות של אדם חדש "דתי-חילוני".

הניסיון שלו, המוטיבציה שלו נובעת ממפגש אישי שלו עם האדם הדתי והמורכבות הדתית יחד עם ידע והכרה פילוסופית רחבה ואימוץ המחשבה הפילוסופית של הרמן כהן והרב סולובייצ'יק.

צריך להוריד את הכיפה עבור מעשה זה שלו והרצון לאחד את בני האדם , זוהי בהחלט עשייה מבורכת וחשובה והוא אף מצליח מאד לקרב את המפגש בין השניים אבל כפי שלא ניתן לחבר שמיים לארץ , כפי שלא ניתן לחבר ים עם יבשה כך לא ניתן לחבר ולהפוך את המפגש בין האדם הדתי לחילוני להוויה קיומית יסודית ושורשית כפי שמנסה משה מאיר בספרו החדש "שניים יחדיו" – פילוסופיה דתית – חילונית חדשה.

ד"ר משה מאיר מחנך למחשבת ישראל, עמית מחקר במכון שלום הרטמן, מנחה קבוצות לימוד בארגון 'קולות' מנסה לחבר את ה 'ארוס הביקורתי' כפי שהוא מכנה את התשוקה של עולם המחשבה הפילוסופית של האדם החילוני אל הארוס הדתי .

מפגש מטפיזי – אירוטי ממנו נולד ספר זה.

משה מאיר מצליח מאד יפה לשרטט את עולם המחשבה הדתי ועולם הפילוסופיה בקו מחשבה הנמשך מתלס אל סוקרטס, ממנו לאפלטון ומשם אל הרמן כהן ואל הרב סולובייצ'יק .

הביקורת שלי ביחס לאותו מהלך אותו עושה הכותב הוא הפיצול האינרטי שיש במחשבתו שלו ובניסיון לחבר בדילוגים אסוציאטיביים ובהקשרים לוגים את הדחף שלו לייצור 'אדם חדש' 'יהודי חדש' המזכיר מאד את התשוקה של החלוצים אשר הגיעו לארץ ישראל וניסו לייצור כאן 'יהודי חדש'.

כבר בראשית הכתיבה, בהנחת היסודות של בניין המחשבה של הכותב , בתחילת הספר מפצל משה מאיר את התורה ל: "קולות גדולים ועד קולות קטנים" במטרה להראות את ריבוי הקולות שהוא שומע מתוך הטקסט המקראי .

שמיעה נכונה, אבל שמיעה סובייקטיבית ,כי השמיעה התורנית – דתית איננה מבחינה בין קולות גדולים או קטנים בתורה. כל הקולות הם שווים. כך שכבר בהנחת היסודות לשיטתו הוא מניח יסוד מעורער שאינו תקף לאדם הדתי אלא רק לפרשנות ולבקרות המקרא החילונית אותה החל שפינוזה.

בהמשך הדיון על מקורות היהדות מביא הכותב את ספרות חז"ל כמקור לריבוי קולות וכמו אותם הקולות הסותרים אותם הוא שמע בטקסט המקראי אף כאן הוא מביא דוגמאות חשובות על הסתירה הנאמרת בתוך מדרשי חז"ל המשנה ועד הבדלים בין התלמוד הבבלי לירושלמי הארץ ישראלי.

הוא מביא את הדברים כי אלו יהיו לא רק המתודה של המחשבה שלו אלא גופו עצמו של דמותו של האדם החדש ה 'דתי – חילוני'.

פיצול, ריבוי קולות, סתירות, מורכבות והפרדה בין ה'יש' הנראה לעין ל 'יש' המחשבתי .

גם כאן בהתייחסות שלו ביחס לסתירות שיש במשנה ובתלמוד חשוב להבין שאותם סתירות הם בעיקר בתחום המחשבה, בתחום ההגותי ולא בתחום המעשי במובן זה שאותם דמויות תנאיות, רבניות מתקופת המשנה והתלמוד, אותם חז"ל , היו כולם שומרי תורה ומצוות .


לא היה בחייהם פיצול בין המחשבה והאמירה הפילוסופית דתית לבין אורח חייהם וקיום המצוות.

הדברים שאני טוען כאן חשובים כי המפגש בין האדם הדתי והאדם החילוני עליו כותב משה מאיר איננו רק בזרם המחשבה והתודעה הפילוסופית אלא בעיקר בקיום האנושי .

ועל כן להסתמך על חילוקי דעות, סתירות מהמשנה והתלמוד בין מפגש של בני אדם דתיים , אינם יכולים להיות קישור לא לוגי ולא מחשבתי ביחס למפגש בין האדם החילוני לדתי.

גם בתשתית הפילוסופית אותה מנסה משה מאיר לבנות יש קושי, הקושי הוא בהתבוננות שלו והפירוש שלו על המעשה הדתי – חסידי : "בפסגת סדרת המושגים הנבנית מכוח הארוס הדתי עומדים בחייו של איש התיאטרון המשחק על הבמה ב 'כאילו'"

האדם הדתי על פי משה מאיר פועל בתודעה של 'כאילו' של תיאטרון פנימי וחיצוני ובמעשה זה הוא מבטא את הארוס הדתי.

משה מאיר היקר, האדם הדתי חסידי אינו פועל ב 'כאילו', מאד יכול להיות שלצופה מהצד נראה הדבר כמחזה, כפי שהבאת את תפילת חנה כדוגמא למחזה תיאטרלי זה. אבל חנה התפללה באמת.

נכון שמשה מאיר לא מייחס את אותו תיאטרון כעולם של שקר ובדיה , הוא בהמשך טוען ששחקן התיאטרון מצליח להגיע אל האמת, אבל זוהי 'אמת' אליה הוא לא יכול להגיע בחיים האמתיים אלא רק על הבמה.

הביקורת שלי ביחס לתובנות של הספר היא שמקור החשיבה של אותם תובנות הוא מקור מפוצל, דמיוני, אפילו אשתמש בביטוי בו משתמש משה מאיר עצמו ביחס להתבוננות של האדם הדתי - 'הימור'.

יש בספר הימור ההופך את האמת המחשבתית של הכותב לאמת קיומית, צפייה , תקווה , תשוקה קיומית למפגש בין האדם הדתי לאדם החילוני בזה כוחו של הספר.

» ביקורות נוספות של סימניה
» ביקורות נוספות על שניים יחדיו - פילוסופיה דתית־חילונית חדשה