זהירות ספוליירים!
ובכן...
סיימתי את טרילוגיית משחקי הרעב, זה לקח לי שבוע בערך, ולהלן מסקנותיי הסופיות, הנחרצות והבלתי משתמעות לשני פנים:
קודם כל אני חייבת לציין ששלושת הספרים קריאים, קולחים וסוחפים ביותר, page turners אמיתיים. כבר מזמן לא קראתי ספרי נוער, למעשה מאז סאגת הארי פוטר, אותה קראתי בזמן אמת עם פירסומה, והטרילוגיה של סוזן קולינס בהחלט מספקת את הסחורה.
האמת היא שנשארתי מעודכנת בעולם ספרות הנוער הפופולארית בזכות אין סוף בוק ריפורטס בע"פ ובכתב של תלמידי החביבים אשר השמיעו באוזניי שוב ושוב, באנגלית עילגת ברמה זו או אחרת, את עלילותיהם של אותם ספרים, עד שחשתי שכמעט קראתי אותם בעצמי.
כך התוודעתי לעלילותיהם של בלה ואדוארד מפיותיהן של בנות 13 חולות אהבה ושטופות הורמונים. ולסיפוריהם המופלאים של ארטמיס פאוול ופרסי ג'קסון ממתבגרים חמודים ומחוצ'קנים בני גילן.
העדכונים האלו סיפקו את סקרנותי והשאירו אותי לגמרי בעניינים עד שגיליתי לתדהמתי ולהפתעתי שבתי המתוקה, קוראת גם היא ספר נוער אופנתי. מיד מיהרתי לחמוס אותו מספרייתה ולבדוק במה מדובר.
טוב, אז לא זו לא ספרות מופת, אך בהחלט יצירה ראויה.
בראש ובראשונה אהבתי שהדמות הראשית היא בת. כן, כן, ילדה, נערה, נקבה מה שתרצו. לבנות שלנו כל כך חסרות דמויות להזדהות איתן. דמויות חכמות, אמיצות יוזמות מדור אחר מה"האסופית" ו"נשים קטנות" שכבודן במקומן מונח, אבל הן ממש לא מודלים לחיקוי לנערה במאה ה-21.
אז קטניס היא אחלה גיבורה, ובספר יש עוד לא מעט דמויות נשיות אמיצות, חכמות ומעניינות, כמו פרים, רו, מאדג', ג'ואנה ואפילו סיי "שומן" והמפקדת קוין. בקיצור sisters are doing it for themselves!
לעומתן, ואני לא יודעת איך אף אחד לא התייחס לכך קודם, פיטה, בן הזוג המושלם, הוא פשוט נשי. הוא בחור יפה (אפילו יותר מקטניס) רגיש, שם את צרכי הזולת לפני צרכיו, בחור חמוד שאופה ומצייר. איזה מזל שקטניס זרקה את גייל המעצבן ובחרה את פיטה המתוק.
קטניס היא אישה עם ביצים אבל גם דמות מוסרית מתלבטת ומתחבטת (לפעמים קצת יותר מדי, כפי שטענו חלק מהקוראים האחרים). היא יודעת ומבינה שמלחמה היא לא משחק מחשב, שלכל מעשה יש השלכות וגם בין "הרעים" יש אנשים טובים, חפים מפשע וסתם ילדים או עוברי אורח תמימים. זוהי עוד סיבה טובה לבחור בסוף בפיטה הרגיש ולא בגייל החייל המושלם שמוכן לפוצץ את "ההר" במחוז שתיים על יושביו, בלי להתחשב בתוצאות. קטניס מפגינה ראייה הרבה יותר רחבה והומנית כשהיא טוענת ש"אנחנו כורים, וכורים לא מפוצצים כורים אחרים". מאוד אהבתי את התנהגותה בסיטואציה הזו, את ההתעקשות שלה להשאיר נתיב מילוט ללכודים והניסיון שלה לאפשר את חילוצם במחיר סיכון עצמי.
לדעתי החלק השלישי הוא הטוב מבין השלושה. הוא גם הקשה, האפל והאלים משלושתם. הוא גם פחות מתאים לילדים ולנוער שזועזעו מהאלימות הגראפית ולא הבינו תמיד את התיאורים המאוד אותנטיים של פוסט טראומה והלם קרב ופירשו את זה כ"מה פתאום קטניס משתגעת?" ו"למה כל החפירות האלו?". אז זהו, שהלם קרב לא תמיד כל כך חינני, והתלבטויות מוסריות ורגשיות עוברות פחות טוב מאקשן טהור אבל זה מה שעושה את הספר השלישי להרבה יותר מורכב ובעל ערך.
הטוויסט האחרון בספר, כאשר קטניס מחליטה להרוג את הנשיאה קוין, לאחר שהיא מבינה שהיא לא פחות גרועה מסנואו, הוא לדעתי יציאה ממש גאונית. קולינס ממחישה לקוראיה הצעירים שלא רק כל "הרעים" באמת רעים, גם לא כל "הטובים" באמת טובים. בעולם האמיתי שני הצדדים מונעים מאינטרסים ומשתמשים בעצם באותו ספר הנחיות. לכן, מי שבעצם מפוצץ את ילדי הקפיטול, ובסוף הורג את כוח החילוץ ואת פרים, הוא כוח המורדים, בהוראת הנשיאה קוין ובביצועו של גייל, החייל הטוב שמבצע כל פקודה בלי לחשוב. התירוץ הוא כמובן, סיום מהיר של המלחמה (גם אתם חשבתם על הפצצת הירושימה ונגסאקי ע"י האמריקאים?) אבל התוצאות של הפעולה הן הרסניות.
לסיום, קולינס יצרה טרילוגיית ספרי אקשן סוחפת, עם גיבורה אמיתית ואנושית וערך נוסף מוסרי והומני. אני אהבתי.
