אולם לא יכולתי להניח את הספר, סיימתי לקרוא אותו ביום אחד, מתחבטת, יחד עם הדמויות, כיצד להסתכל על המקרה.
אם לבחון אותו כרשלנות, של חברתה הטובה ביותר,
או כהולדה בעוולתה, כפי שהצד המשפטי, מתיימר להציג.
אם להסתכל על המקרה, בעיניה של מארין, המציינת בסיפורה שלה, כילדה מאומצת, שנוטה לחלום, שהוריה היו חייבים למסור אותה או בעיניה של האם, שמייחלת להעניק לילדתה חיים טובים יותר.
הספר לא הדהד בנבכי, הספר לא טלטל כמצופה ממנו.
אמנם, הסופרת בחרה במחלה כה נדירה וכואבת,
תיארה את כאבה של אחותה, אביה ואמה, ואף כתבה מלבה של אותה ילדה חולה , הרואה עצמה כנטל.
אינני מתיימרת לומר, שניתן היה להתחבט בלבטי מעשיה של אמה של הילדה בצורה טובה יותר,
אך לדעתי, בהחלט יכולתי לדמיין כיצד לבנות את הספר בצורה טובה יותר, שאינה מנסה בכוח לדקור אותך בלב.
הספר, לדעתי, מנסה יותר מידי, מתיימר, נוגע בנקודה ולא נוגע.
בהחלט לא בזבוז זמן, אך אפשר היה לצפות ליותר, במיוחד מאותה סופרת מהוללת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
