ביקורת ספרותית על אשליה אופטימית - מדוע אנו נוטים לראות את חצי הכוס המלאה? מאת ד"ר טלי שרוט
ספר טוב

---

האם אתם רואים את עצמכם כאופטימיים? מאושרים? האם אתם מדמיינים את העתיד כטוב יותר עבורכם?
לפי טלי שרוט, פסיכולוגית וחוקרת מוח התשובה היא כמעט בטוח חיובית. לטענת שרוט יותר משמונים אחוזים מהאנשים לוקים ב"הטיית האופטימיות", הנטייה להעריך יתר על המידה שיקרו דברים טובים, ולהעריך בחסר שיקרו דברים רעים.
שרוט מסבירה זאת בכך ש"היכולת החריגה של המין האנושי להביט לעתיד הגיעה עם מחיר כבד, ההבנה שיום אחד נמות...המודעות למוות עצמה היתה אמורה להוביל את האבולוציה למבוי סתום. הייאוש היה אמור להפריע לתפקוד היומיומי ולעצור את כל הפעילויות הדרושות להישרדות והתפתחות. למעשה, הדרך היחידה שבה חשיבה על העתיד יכולה לשרוד לאורך האבולוציה היא רק אם היא באה יד ביד עם אופטימיות עיוורת".

כל ההסברים הללו של שרוט הגיוניים מאוד אבל לא תואמים את המציאות, לפחות לא בקרב האנשים שאני מכירה. פחד מזיקנה, מחלות, מלחמות, גירושין ושאר מרעין בישין מעסיקים את מוחם של רוב האנשים הסובבים אותי. מספיק להיזכר בביקורת של אלון על "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" כדי להבין עד כמה. ובכל זאת, שרוט טוענת שאנחנו לא מסוגלים לדמיין בפרטים מאורעות רעים בעתיד. הייתי יכולה להצדיק את שרוט אילו המחקר שלה היה נערך נניח בשוודיה, אבל כישראלית לשעבר חלק מהמחקר נעשה דווקא בישראל. מוזר. ביחוד תחת צילו של האיום האירני. היא כפי הנראה מזמן לא קראה איזו כותרת בעיתון ישראלי.

ובכל זאת, למרות מה שכתבתי עד כאן, הספר מכיל גם תובנות מרתקות. שרוט בודקת האם הדברים שאנחנו חושבים שיגרמו לנו לאושר אכן עושים זאת. מסתבר שלא. אחת הדוגמאות המדהימות היתה שאנשים סבורים שילדים יגרמו להם לאושר, ועם זאת תוצאות המחקר הראו בבירור שאנשים אומללים באופן משמעותי אחרי לידת ילדם הראשון, ואומללות זו מגיעה לשיאה בגיל ההתבגרות של הילדים. בררר. עכשיו בטוח שאני לא צופה שהעתיד הקרוב יהיה אופטימי...
עוד מסקנה מעניינת היא שאנחנו נהנים מהציפיה למשהו טוב כמו חופשה יותר מאשר מהתגשמותה.

בעקבות התגובות לביקורת רציתי לחדד נקודה מסויימת. אני מסכימה עם שרוט שרובנו מגלים נטיה מסויימת לאופטימיות. שאנחנו לא מאמינים שהרע יקרה לנו באמת. רק שאני חושבת שהנטיה הזו מצומצת יותר ממה ששרוט טוענת, כי עצם המחשבות על הרע פוגמות באושרנו.
ועוד משהו - אני חושבת שמי שחווה את הרע בעצמו נוטה יותר להאמין שהרע יכול באמת לקרות לו. אני יכולה להעיד על עצמי - כשבתי חלתה בסוכרת נעורים לא האמנתי שזה יכול לקרות. הייתי משוכנעת שזו טעות. גם כשבדיקות הדם היו חד משמעיות בפעם העשירית. קיוויתי שיש הסבר חלופי. האמנתי שיש הסבר חלופי. זה פשוט לא התקבל על דעתי שהבת שלי חולה במחלה כרונית. רק אחרי כמה מאות בדיקות דם (עניין של חודש...) עיכלתי שזה באמת. ואז קיוויתי שהיא תהיה מקרה רפואי מיוחד במינו ותחלים, בניגוד לכל הגיון. לקחה שנה עד שהבנתי שזהו, זה לא הולך לקרות. המחלה הזו נשארת. ואחד מהקשיים המרכזיים במחלה הזו הוא הפגיעה באמונה שלי שהרע לא באמת יכול לקרות. זה בלתי נסבל. ובכל זאת אני מקווה שימצאו תרופה לפני שהיא תגיע לגיל ההתבגרות... אז כנראה ששרוט בכל זאת קצת צודקת. טוב, הרבה.

מה שאהבתי בכתיבת הספר היא שכל מסקנה מגובה במחקרים והסברים על צורת המחקר המלווים בדוגמאות כך שכל אחד יוכל להבין. זה בניגוד לספר "קיצור תולדות האנושות" שכפי שכתבתי עליו מסיק מסקנות מרחיקות לכת ללא שום ביסוס.

בסך הכל הספר קריא מאוד ומעניין, הנותן צורת הסתכלות מזווית שונה על החיים. גם זה משהו. אפילו הרבה.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על אשליה אופטימית - מדוע אנו נוטים לראות את חצי הכוס המלאה?