ביקורת ספרותית על רסיסים מאת אן מייקלס
ספר טוב

---

זכרון ילדות מוקדמת שהשתרש במוחי בעוצמה רבה...
ילדה קטנה וצנומה חוזרת עם ילקוט כבד יותר ממנה על גבה
מבית הספר בסופו של יום לימודים, בשקט ובהחבא היא מוציאה
את הכריך הגדול של אותו יום שאמה הכינה לה אותו בקפידה רבה ובאהבה ומשליכה אותו אל בין השיחים שבשולי הסימטה..
אבוי, אמא מביטה עליי ותופסת אותי בקלקלתי. היא מכריחה אותי להרים את הכריך מהשוליים ולאכול אותו.
עשיתי את זה כמובן. הייתי ילדה צייתנית מדי. כנועה.

קרוב ל-50 שנים אחרי, קיץ 2012 אני קוראת את הספר רסיסים של אן מייקלס, ספר על ניצולי שואה ועל דור שני לאותם ניצולים.
מייקלס בונה את הדמויות בספרה מתוך האפר ועפר, מתוך אותם רסיסי חיים שניתצו אז באותן שנים ארורות של שואה אכזרית ולא ניתנת לתיאור לאותם מיליוני יהודים שנרצחו וחוסלו בשיטתיות מדהימה ובלי רגשות אנוש ולאותם ניצולים ששרדו בדרך לא דרך את התופת.
הסופרת-משוררת הקנדית מיטיבה לצייר במכחול שירה : דמויות צבעים, תחושות, צללים וטעמים.
מתוך סיפורם של יאקוב בר, ניצול שואה שהגיע בדרך מופלאה
והודות לאפיטרופוס יווני רב חסד לקנדה ובונה שם את חייו
בצילם של אותם בני משפחתו שאינם.
ובסופו של הספר סיפורו של בן, בנם של שני ניצולי שואה שגדל בקנדה, אבל עברם של הוריו גם הפרטים הקטנים שאינו מכיר נדבק לעורו וטבוע בדמו. גם מהעבר של ההורים אינך משתחרר.
תמונה מתוך הספר : בן בילדותו,מוצא תפוח רקוב בחלקו. בן משליך אותו לאשפה. אביו של בן שרואה את המעשה לוקח את התפוח מהפח ומכריח פיזית את בנו לאכול את התפוח.
וכך ברגע אחד של הבלח זכרון ילדות הרגשתי בדיוק כפי שהרגיש, או חשבתי שכך, דמותו של בן בספר. באותו רגע הייתי בן או בת לניצולי שואה, שתמיד ובעבודה פיזית קשה השתדלו שיהיה לבתם היחידה אוכל על השולחן. שלימדוני לא לזרוק אוכל. שאוכלים הכל מן הצלחת כמו "ילדה טובה".
קיץ 2012 , רסיסים כתוב להפליא : פרוזה לירית. בצבעים ובים של תחושות וציורים מופלאים, זכרונות חיים קשים של אנשים שצמחו מתוך האפר כמו עוף החול וניסו או בנו חיים חדשים לעצמם מתוך השריפה הגדולה שכילתה כל כך רבים ואת נשמות הניצולים.

» ביקורות נוספות של אנקה
» ביקורות נוספות על רסיסים