“בעת קריאת הספר, התיקשורת העולמית סערה וגעשה עקב מיקרה שאירע בארצות הברית, במהלכו מפגינת שמאל נרצחה בדריסה בזדון על ידי פעיל ימין קיצוני ואנטישמי מהאירגון הגיזעני "קו קלוס קלאן".
דונאלד טראמפ, נשיא ארצות הברית המכהן, האשים במידה שווה את שני הצדדים - הן של המפגינים משמאל והן של המפגינים מימין - וכינה אותם "לפט סייד" ו"רייט סייד". בעוד שהרוב השפוי באמריקה טען שזה היה רצח לכל דבר, פשע שינאה, גורמים מסויימים בימין הקיצוני טענו שמפגיני השמאל הם הפושעים האמיתיים של האומה האמריקנית כטלה, ופיגוע הדריסה כביכול, היה דרך לנקום על כל הסבל שהם גרמו.
סוגייה דומה מועלית בסיפרו מלא המיסתורין של אחמד סעדאווי, "פרנקשטיין בבגדאד", כאשר פיגועי ומעשי התאבדות הם דבר שבשיגרה לאחר הפלת הממשל הקודם והישארות במצב תקוע ללא ממשל שייקח את העיניינים בידיים, והדבר שהכי קרוב לממשל זה הכוחות האמריקניים שכבשו את המדינה על מנת לנסות לעשות קצת סדר, ללא הצלחה.
הספר עוקב אחר מיספר דמויות - ביניהם, אלישווה, אישה זקנה, נוצרייה אשורית, שבנה דניאל מת במלחמה ומאמינה שהוא עודנו חי, והאדי, סוחר רהיטים זקן שמחליט לעשות מעשה תמוה, ולאסוף את גופותיהם של קורבנות הפיגועים מן הרחוב, ולהרכיב מהם גוף חדש. הגוף הזה מתעורר ומתחיל לבצע מעשי רציחות - בין הקורבנות הראשונים שלו: האיש ששלח בכוח את דניאל, בנה של אלישווה הזקנה, למלחמה. אלישווה מתחילה להאמין שאותו אוסף גופות הוא בנה דניאל שהשיב את הצדק על כנו.
ואכן, לאותו אוסף גופות (או בכינויו: "מה-שמו") יש מטרה ברורה: לעשות צדק, ולנקום את דמם של הנירצחים. כי הרי כל קורבן אשר גופתו מרכיבה את גופו של "מה-שמו", ראוי לנקמה.
אלא שהמשטרה והגורמים הביטחוניים השונים בספר, חושבים אחרת ומכנים אותו "פושע", ומנהלים אחריו מצוד.
המסר הברור: גם הרוצח שרוצח את הרוצח הוא הרוצח.
המסר הברור עוד יותר: לא לקחת את החוק לידיים, גם אם לפעמים נראה שזהו המעשה הנכון. הצדק האמיתי נמצא בשמייים והוא ייעשה מתי שייעשה, ואם הוא לא ייעשה, אז בבית המישפט. באמצעות דיבורים, יישוב סיכסוכים, עשיית פשרות. ולא באמצעות כוח, אלימות, גרימת כאוס, או דריסת אנשים. כי כמו שהולך מישפט יפה כאן בספר: "בכל חף מפשע יש איזה צד שהוא פושע, ובכל פושע יש איזה צד שהוא חף מפשע".
אז היכן עובר הגבול הדק הזה, בין "נקמה" לבין "פשע"? לשאלה זו, כל אחד יכול לענות תשובה אחרת.
הספר מרתק. הוא משלב בין עולם מציאותי ומוכר של פיגועים ומחבלים מתאבדים במדינה במיזרח התיכון (עיראק), ומוסיף אלמנט על-טיבעי, שאיכשהו מצליח להשתלב בסיפור בצורה טיבעית ולהתמזג היטב בנוף העיראקי. בתחילת הספר הסיפור על יצירת הגופה מרגיש מופרך, אבל מהר מאוד מתרגלים. מה גם שבנוסף לבעיה הגדולה והעל-טיבעית הזו, הדמויות בספר צריכות גם להתמודד עם הבעיות הקטנות והיום-יומיות שעדיין נשארו בחייהן, בעיות כלכליות-חברתיות, מערכות יחסים ואהבה, עבודה וכסף וכ'ו. לא פשוט לחיות במדינה כמו עיראק.
הספר עוקב אחר מיספר דמויות, ועובר בין נקודות מבט שונות. זו מעלה נוספת של הספר, שכן טכניקה זו מקרבת את הקורא לדמויות ולהגיגיהן, וגם יוצרת אצלו רמה גדולה יותר של מתח, שכן הקורא כביכול יודע איך דמות אחת תיפעל ואיך דמות אחרת, אבל הוא לא יודע את מה שיקרה לאחר מכן כתוצאה משתי הפעולות של שתי הדמויות.
מעלה נוספת שלו הוא הכתיבה הפשוטה של סעדאווי. היא לא מתחכמת, היא פשוט מספרת סיפור - מה עושה דמות כלשהי, מחשבות שעוברות במוחה וכ'ו - והכל, בצורה פשטנית, בדיוק איך שזה נראה מנקודת מבטו של המספר שצופה מהצד בדמויות השונות ובמעליליהן, וכותב עליהן בגוף שלישי. הפשטות מקסימה וצנועה. הזכירה לי קצת את הכתיבה של סייד קשוע ואיימן סיכסכ.
ספר מעולה כמו שספר מעולה צריך להיות. יש כתיבה טובה יפה ופשוטה, דמויות מעניינות ומוחשיות עם סיגנון, עלילה מרתקת ומותחת עם קורטוב של מיסתורין, וגם מסר חשוב.
כל שנשאר לקוות, הוא שכל הספרים שנקרא בחיים שלנו, יהיו כמו הספר הזה. אפילו לא צריך לשאוף לספרים כמו הארי פוטר. מספיק שיהיו מעולים כמו הספר הזה, ואנחנו לגמרי מסודרים. מקסימום, אחמד סעדאווי ירצח את כל הסופרים שהספרים שלהם קיבלו מאיתנו דירוג של כוכב אחד ומילים זועמות, ובכך ינקום על ביזבוז הזמן והעוול שניגרם לנו, הקוראים המיסכנים...”
